בואי, אחותי,
שבי איתי או לצידי, הרי אנחנו כבר לא זרות זו לזו.
אמנם בשבוע שעבר חשבתי שזה טור חד־פעמי, לרגל המצב, אבל איך אמר האיש בסגול? הפעם זה לא עוד סבב וגם לא עוד מבצע. זו מלחמה.
מתברר שלפעמים הוא צודק.
וההוא, עם הראש הסגול, גם מאיים שזו תהיה מלחמה ארוכה, אז מה באמת אנחנו יכולות לעשות חוץ מלדאוג ולהתפלל, לתלות את תמונות הילדים החטופים על המקרר, לארוז חבילות, לארח פליטים, להפוך את הממ"ד לחדר נעים ולבשל־לבשל־לבשל?
בואי, אחותי,
שבי איתי או לצידי ואגלה לך בסוד שהנשק שלי הוא קורטוב הומור, אלא שבעת מלחמה הוא לא עובד לבד. יש צורך בשותפים. למזלי, הכינותי מראש קבוצה של חברות וחברים שזורמים איתי בטוב ובעיקר ברע. בכל פעם שהאזעקה מטיסה אותנו במורד המדרגות ובווטסאפ המשפחתי מתחילים להתפקד וכל אחד מדווח היכן בדיוק הוא נמצא, קבוצת "הפרלמנט" נכנסת לפעולה. הנה דוגמה מהחיים, מלפני יומיים. בלי שמות ופרטים מזהים. רק חסר לי שיפלטו אותי מהקבוצה שאחראית על אספקת החמצן. באזעקה של עשר בלילה ח' כתבה: "ארבע פעמים ביום, מעולם לא הייתי כל כך פופולרית, אני לא יודעת איך אעמוד בזה".
מ', חובבת צילום, הנציחה את עצמה במקלט של הבניין בפיג'מה אדומה. "כל השכנים בהלם".
ח' השנייה ניעורה משנת היופי שלה וטענה שגם לה יש קולקציית פיג'מות מהודרת ושמדי לילה היא בוחרת בקפידה את זו שתלבש. הרי אין זה נאה להתייצב במקלט עם פיג'מה שכבר נראתה. יש לחדש.
ד' התלהב והציע לארגן תצוגת אופנה מהממ"ד. רק בתמונות. רק בקבוצה.
"למה רק?" תרמתי את הקיסם שלי למדורה, "בואו נרים כתבה לעיתון. אופנת הממ"ד".
ובדיוק בשלב הזה נשברתי. ולא כי היו לי נכדה אחת בין הידיים ושני כלבים על הרגליים. הזיכרונות הם אלה שגרמו לי להתרסק. נזכרתי איך במלחמת המפרץ הראשונה, כשסדאם חוסיין כלא אותנו בחדרים האטומים במשך חודשים, נולדה אופנת הטרנינג בשלל צבעים, עם עדיפות לשחור, כמובן. רק מפני שהוא מרזה. וגם נזכרתי איך באזעקה הראשונה במלחמת יום כיפור, כשטסנו שלוש קומות עד למקלט, אבא שלי עליו השלום התעקש להישאר בדירה, צמוד לקיר, מרוב בושה. אסור שהשכנים יראו שהוא עדיין לא גויס. ומתוך צידנית הנפטלין דליתי גם תמונות ממלחמת ששת הימים, במקלט של הבניין. כמה ג'וקים היו בו. וכמה פגרים של חולדות ועכברים. וכמה שמחתי בנוכחותם. הם היו האליבי שלי. יכולתי לומר שבגללם אני בוכה. הם אלה שמפחידים אותי – לא המלחמה.
עכשיו, בממ"די הפרטי, המסודר והנקי, אין זכר לעכברים, אבל זה לא הדבר היחיד שאין בו. אחרי הבום המטורף, כשאנחנו יושבים או עומדים בו במשך עשר דקות, כולנו מרגישים שאין מחר. מי יבטיח לנו, כמו בעבר, שזו המלחמה האחרונה?
אני אעשה את זה. וגם את, אחותי. וגם אמא שלך ואחותך הקטנה. כי זה מה שאנחנו יכולות לעשות כדי לשרוד את התופת. כולנו קיבלנו צו 8 לצבא הנשים. את תהיי רס"ר תרבות ואני אהיה רס"ר מטבח. בעצם, עדיף שזה יהיה להפך. אני אשעשע את הטף בחרוזים מבולבלים ואת תבשלי פלפלים ממולאים. גם פשטידת תירס זה בסדר. את תארזי חטיפים לביקור אצל פצועים ואני אצייר עם הנכדים מכתבי עידוד לחיילים. אני רק מקווה שנכדתי הבכורה, תלמידת כיתה ב', לא תתאכזב כמוני, בילדותי הרחוקה, כששלחתי חבילה מושקעת "לחייל הכי חמוד בצה"ל" ולרוע המזל היא התגלגלה דווקא לידיו של השכן המגעיל שהשאיר שביל של מים עכורים במורד המדרגות כשירד עם שקית הזבל.
אז בואי, אחותי, שבי איתי או לצידי ואענוד לך את הדרגה. מה שתבחרי, סמל או סרן. יחד נמלא שורה מגוונת של תפקידים שהגברים של הבית, אלה שלא גויסו לטובת יונה עם עלה של זית, פשוט לא ערים לחשיבותם. את תחלקי תופינים, אני אפיץ חיבוקים, מ' תארגן תצוגת פיג'מות, ח' תפיק תפילה בזום, וכשנשחזר את המלחמות ששרדנו, כל אחת בדרכה, אולי נצליח להאמין שזו המלחמה האחרונה.
