אתמול בערב, בשעה של ניסיון להפוגה מהדיווחים, החמ"לים והמחשבות, התיישב החצי השני שלי עם כוס קפה מול המסך, והפעם לשם שינוי כדי לצפות בסרט. אני, כרגיל בשבוע וחצי הזה שנראה כמו שנה מסויטת במיוחד, הייתי על הספה, שקועה בכתבה שכתבתי.
מדי פעם הצצתי במסך והקשבתי לקולות. משהו שם גרם לי להיות דרוכה. אולי הדמויות שלא הפסיקו לרוץ על מה שנדמה לי כדיונה, אולי הקאטים המהירים או מישהו שדמיינתי שגוררים אותו בזרוע, או מישהי שראיתי, ממש ראיתי, איך שדוחפים או מושכים מתוך תא מטען, ואני ממש לא בטוחה שאת כל אלה באמת ראיתי על המסך, אבל מאחורי כל דלת שנפתחה – זיהיתי מחבל וכל מכונית בסרט תורגמה בראש שלי מיד לטנדר לבן עם ארגז פתוח, ואז פתאום שמעתי, ממש שמעתי, אנשים שמדברים בערבית. מתוך מסך הטלוויזיה שהקרין סרט הכי הוליוודי שאי פעם תפגשו. קפצתי. ממש נעמדתי על הרגליים, מעיפה מעליי את המחשב הנייד. "די", צעקתי. "תכבה את זה. מדברים פה ערבית. אני פוחדת".
בן הזוג שלי הביט בי. זאת הייתה אנגלית. אבל מיד עבר למסך מרגיע יותר של דשא ירוק וכדורגל ואוהדים ועולם שלא יודע שהעולם נגמר.
כמה מהר המוח שלנו מתמקם במצב החדש, אוסף כלים הישרדותיים, מסמן מטרות ואויבים – גם מדומיינים – כדי לעשות את החשוב מכל מבחינתו – להמשיך להתקיים נוכח האיום המיידי. הרי ברור ששום איום מיידי לא נשקף לי מסרט שהכוכב הראשי שלו אפילו קצת דומה לליאם ניסן, אבל לכי תסבירי את זה לדרווין.
אחרי שהכנתי לעצמי צ'אי חם והצטערתי שאין לי את העוגיות של רחל אדרי, שחייבים לשווק אותן כרגיעון הלאומי, התחלתי לדבר לעצמי ולשאול איך מחזירים את המחשבה לפסים והאם זה בכלל אפשרי? כמה זמן זה ייקח? מה זה ידרוש מאיתנו, כציבור, כיחידים והאם אי פעם נחלים ונצליח לחיות לצד הזוועות ולא מתוכן, מבעדן?
כי איך זה יכול להיות שאני שרק מחפשת הזדמנויות לדבר קצת ערבית, שגדלתי עם ערבית באוזניים, שערבית היא מוזיקת הילדות שלי, היא החיק החם שאני זוכרת כשפת הסבתות והסבים שלי, השפה שבה האכילו אותי, ריננו לי, דיברו איתי והרגיעו: "ליש כתח'אפן בנתי, אללא אויכי", אבל אני פוחדת ואני פתאום שומעת ערבית בטלוויזיה - ונכנסת למצב הישרדותי.
כתבתי על זה לחברות שלי שגם הן מבתים שבהם דיברו ועדיין מדברים ערבית עם הסבתות, עם האמהות, והן אמרו לי – את צודקת. זה ברור, גם אנחנו מרגישות ככה. גם אותנו לשמוע ערבית זה פתאום מלחיץ.
ובשטח, צוותים של אלפי אנשי טיפול בגזרות השונות כבר עושים לילות כימים, מי במישור הציבורי ומי במישור האזרחי, ההתנדבותי כדי לחבוש את תאי הזיכרון של הגוף ושל הנפש בתחבושות רכות של ריפוי ושל שפיות מחודשת וספק אם יצליחו לעשות זאת בשנים הקרובות. תהומות של עבודה ואוקיינוסים של מאמץ יידרשו מגורמי בריאות הנפש, שגם ככה קורסים כפי שאנחנו יודעים, כדי להחזיר מדינה שלמה לשפיות חלקית. כי על שפיות מלאה כאן אי־אפשר בכלל לדבר. גם לא זמנית. כרגע לפחות נדמה שנועדו לחיות בין הסחת אימה אחת לרעותה, שיזדעקו מתוך הנפש שלנו שלא יודעת את נפשה.
