א.
הלבבות כמו חורים שחורים, קורסים לתוך עצמם לנקודה אפלה של כאב ועצב וזעם ששואבת אליה את כל מה שהיינו עד לפני ארבעה עשר ימים - נצח שנמשך שבועיים, כמו ששר שלום חנוך. הלבבות כל כך כבדים שלפעמים אני לא מבין איך אנחנו לא שוקעים במדרכות עד המותניים בכל צעד שאנחנו צועדים. שבועיים. אני יודע בדיוק כמה זמן עבר אבל לא תמיד יש לי מושג איזה יום היום. ימות השבוע נעלמו, פינו את מקומם לימי מלחמה שמתחלפים בכתוביות בתחתית המסכים. כל יום נמתח עד לאינסוף וחולף תוך שבריר שנייה. אומרים לנו שזה ייקח עוד הרבה זמן, אבל הזמן, כמו המילים, איבדו משמעות.
ובכלל, מהו אותו "זה" שייקח הרבה זמן: המערכה הצבאית? שחרור החטופים? הכנעת חמאס? החזרה הביתה של עשרות אלפי המפונים? השיקום הפיזי? ההתמודדות הנפשית? ועדת החקירה ביום שאחרי? לקיחת האחריות? השבת האמון במדינה? אובדן הפרנסה? מציאת המשמעות? וכמה זמן זה הרבה זמן, שנה? חמש שנים? עשור? יותר? מי בכלל יכול לראות כל כך קדימה כשההווה לוט בערפל. העתיד, אנחנו מתחילים להבין, נפער לפנינו כתהום רבה מעל מים סוערים ומתחת לשמיים קודרים שנצטרך לחצות. הצעד הראשון עוד לא נעשה, אבל מתישהו, ובקרוב, נצטרך להרים את עצמנו בציציות ראשנו, לשים רגל אחת לפני השנייה ולהתחיל ללכת קדימה כמו שכבר עשינו לא פעם. כל אחד בעצמו וכולנו יחד.
ב.
בין ביקורים אצל קרובי משפחה שניצלו מהעוטף לפעולות התנדבות אני דבוק לטלוויזיה ולרדיו ולרשת מהרגע שבו אני פוקח עיניים ועד לרגע שבו אני עוצם אותן. כשמתחיל פאנל של ראשים מדברים או ראיון עם פוליטיקאי אני עובר ערוץ - לא רוצה את המסקנות ולא מעוניין בפרשנויות, האשמות או התחמקויות. גם את סרטוני הזוועה הפסקתי לראות. הדבר היחיד שמעניין אותי זה לשאוב לתוכי את סיפורי הניצולות והפצועים, החטופות והלוחמים, סיפורי זוועה, סיפורי גבורה, זיכרונות, דמעות, רגעים אחרונים, הודעות פרידה - אני צריך את זה. משהו בתוכי צמא לזה.
פסיכולוגים אומרים שזה לא בריא. אולי הם צודקים, אבל לא אכפת לי - בשבילי זה בריא. אני לא רוצה להדחיק ולא להימנע, אני לא רוצה להגן על עצמי, להפך. אני רוצה להיחשף. אני חש חובה לספוג את הכל, עד לרמת התא הבודד בגופי, אני רוצה לדעת בדיוק מתי יש אזעקה ואיפה, אני רוצה להיות עם כל ישראלית וישראלי, ממטולה ועד לבאר־שבע, עם כל חייל ועם כל שוטרת, עם כל איש זק"א וכל מתנדבת - כבר שבועיים שאני מרגיש אחד עם כולם ברמה שלא הכרתי קודם. אני כל תינוק וכל זקנה. זו אינה קלישאה בסגנון "כולנו אחים", ממש לא, זו ההבנה החותכת שאותי הם חיפשו, אלפי החמאסניקים והעזתים שנכנסו לישראל - פשוט הצליחו לעצור אותם לפני שהם הגיעו אליי. ליותר מ־1,300 נרצחות ונרצחים ולמאתיים חטופות וחטופים לא היה את המזל שהיה לי, זה הכל. אם היה קל יותר לחדור לישראל דרך כיכר רבין, זה הייתי אני על מסכי הטלוויזיה.
אני משלם על כך בליטרים של דמעות, בימים קשים ולילות טרופים - כל אחת ואחד מאיתנו חווה את הרגע של לקום מסיוט אל תוך סיוט - אבל בתמורה מקבל דבר יקר מפז: חיבור מחודש, חזק מאי פעם, לנפש הישראלית־היהודית הקולקטיבית. תמיד חשבתי על עצמי כחלק ממרקם, מחברה, מעם, אינדיבידואליסט גדול אף פעם לא הייתי, אבל בשבועיים האחרונים אני חלק מהכל והכל חלק ממני כמו שלא היה מעולם.
זו לא תמיד חוויה נעימה. הגוף שלי בטוח יחסית בתל־אביב, הילדים שלי בסדר, אבל הנפש הקולקטיבית שלי עומדת פצועה והמומה עם הגב אל הקיר וסכין על הצוואר בממ"ד שרוף מלא בגופות של כל מי שאני אוהב, בחלומות שלי אני מחזיק חזק בידית הדלת, לא נותן לה להיפתח מבחוץ, רץ במדשאת הקיבוץ, נורה על מדרכת העיר, נלכד במיגונית, נמלט מהמסיבה - הו, כמה לילות שאני כבר נמלט מהמסיבה הזאת רק כדי לשוב ולהימלט ממנה עוד פעם למחרת. בסיוטים אין לי סוללה ואין לי מים ואין לי קליטה ואף אחד לא בא. אין לי חלומות גבורה. בלילותיי אני לא מהמחלצים אלא מהמחולצים, במקרה הטוב. באחד מהלילות קמתי בצרחות: חלמתי שאני מגן על הבית עם האקדח שאין לי ובטעות יורה במישהו מכוחותינו.
ג.
הרבה דברים השתנו בי בשבועיים האחרונים, כולל העמדות הפוליטיות שלי. בעיני עצמי אני איש מרכז, אבל בטח יהיו כאלה שיתארו אותי כשמאל. האמנתי, אם לשאול עוד ציטוט משלום חנוך, שהאויב שלי (בעזה) הוא בסך הכל בשר ודם - בדיוק כמוני, לא מאמין לאף אחד, כמוני בדיוק, אדם שיכול להיות אוהב שלי אם רק אושיט לו יד. חשבתי שסך הכל כולם מעבר לגדר רק רוצים לחיות, כמוני. האמנתי שאפשר לצמצם את הקיצוניות ואת השנאה, שהקלה והכלה ומקומות עבודה הם הדרך לעתיד טוב יותר, שמשא ומתן עקיף עדיף על כלום. שמזוודות עם כסף עדיפות על טילים.
ובכן, לא עוד. כן, הוא בשר ודם האויב שלי, כמובן, אבל הוא לא כמוני ואני לא כמוהו. בבוקר שבת 7 באוקטובר נחצה גבול האנושיות ונשרפו כל הגשרים. זו לא הייתה התנגדות לכיבוש, זה לא היה בגלל המצור וגם לא בגלל אל־אקצא: זו הייתה שנאה עמוקה, תהומית, מעוותת, צמאת דם והשתתפו בה, לצד מחבלים מאומנים, גם אזרחים, והמון, שבצעו זוועות שאי־אפשר היה לדמיין עד אז. לא האמנתי, אני מודה שלא האמנתי שהם יכולים להתנהג ככה. ואחרי שכך היה, שום דבר לא יכול לחזור להיות כרגיל. לעולם לא אאמין להם יותר. אחרי ההונאה הזו, איך אפשר יהיה לבטוח בהברה אחת שתצא להם מהפה? כמה הם רימו אותנו עד היום? כמה שיקרו לנו?
הוא לא כמוני, האויב שלי. מבחינתי, אני כבר לא יודע איך לדבר על חפים מפשע בעזה כשיותר מ־1,300 חפים מפשע נטבחו. אני לא יודע איך לדבר על בלתי מעורבים כשהם מפציצים בתי חולים. שמעתי כל כך הרבה פעמים שתושבי עזה "שבויים בידי חמאס" - וכמעט האמנתי עד שראיתי את הסרטונים של חטופות וחטופים ישראלים בעזה והעזתים לא נראו מי יודע מה "שבויים" בידי חמאס, להפך, הם היו נראים צוהלים למדי. ואם הם באמת שבויים - אנא, מסרו מידע על חטוף אחד, בואו, הצביעו אל מיקומה של זקנה אחת, תדאגו לתרופות לחולה אחד, בואו נראה. כל עוד יש תינוק אחד שלנו בעזה, אלה ה"שבויים בידי חמאס" היחידים שמותר לדבר עליהם. האם תושב שדרות חף מפשע פחות מתושב עזה? ברור שלא. האם הילדים בנתיבות חשובים לי יותר מהילדים בסג'עייה? ועוד איך. זה העם שלי, אלה הילדים שלי, ההורים שלי, האחים שלי.
ליבי, אני מודה, נאטם לסבלותיהם של תושבי עזה. כשמאלן לייט קשה לי לחשוב את המחשבות האלה, ודאי לכתוב אותן, אבל מה עוד נותר. אחרי מה שקרה, המשבר ההומניטרי היחיד שאכפת לי ממנו כרגע הוא המשבר שלנו. ואם העזתים באמת "שבויים בידי חמאס", הרי שכל המערכה הזו תהיה גם לטובתם, לא? סוף־סוף היא תשחרר את העזתים ותאפשר להם להיות ההונג־קונג של המזרח התיכון כמו שהם תמיד חלמו, להפוך את עזה לגן עדן לנשים וללהט"בים כמו שהם תמיד רצו עד שבא חמאס ושבה אותם.
זה לא רק רצון עיוור לנקמה כואבת - הרצון הזה קיים ובוער, בוודאי - אלא משהו אחר, חזק וחשוב יותר: כשנתקלים ברוע צרוף מהסוג שנתקלנו בו, רוע מוחלט, הציווי המוסרי הראשון במעלה הוא להכניע אותו. לא להחליש - לחסל. לא לעשות איתו עסקאות. לא להשלים עם קיומו. לא להתחשב בו יותר ממה שהוא התחשב בתושבי בארי וכפר עזה. לא לתת לו להמשיך להתקיים. זה הדבר החשוב ביותר, ולמעשה הדבר היחיד, שאנחנו יכולים לעשות כרגע. זו המשימה של מדינת ישראל כרגע, ולא "רק" משיקולי הגנה, הרתעה וכיוצא באלה - אלא כי זה הדבר הנכון לעשות, למען תושבי ישראל ולמען העולם. גם במלחמה מול הנאצים הערך של השמדתם גבר על הערך של אי־פגיעה בחפים מפשע.
ד.
אני לא אוהב את איך שאני נשמע. הקול שלי קורע אותי מבפנים. אני שונא מלחמות והרג ואין לי שום בעיה עם אף אחד מאף דת, לאום או גזע - כל עוד הם לא מנסים להשמיד אותי. אני נגד הכיבוש והשליטה בפלסטינים (אני מבדיל בין העזתים לפלסטינים בגדה, וכמובן מהערבים אזרחי ישראל שניצבים בצד הנכון), אבל איזו ברירה ניצבת בפנינו כרגע? בחיי שאני לא רואה אותה. אני גם לא רואה שום סיכוי לוויתור טריטוריאלי בעתיד הנראה לעין, אם כבר - להפך. הפעם זה באמת אנחנו או הם, כלומר: זה הם. כי אנחנו לא הולכים לשום מקום.
אין לי מושג איך התחושות האלה יבואו לידי ביטוי בקלפי (ובכל מקרה, האירוע הזה הוא גדול יותר מכל מערכת בחירות), אם בכלל - הרי להיות בשמאל זה סט ערכים שלם, גדול הרבה יותר מהקונפליקט הישראלי־עזתי - ואני עדיין שם, מה גם שבעיניי להשמיד את חמאס ולהציל את תושבי עזה זה אינטרס של השמאל בדיוק כמו של הימין. זה, ולהחזיר את החטופים, מה שחשוב כרגע.×
הקול שלי קורע אותי מבפנים. אני שונא מלחמות והרג, אני נגד הכיבוש והשליטה בפלסטינים, אבל איזו ברירה ניצבת בפנינו כרגע? הפעם זה באמת אנחנו או הם, כלומר: זה הם. כי אנחנו לא הולכים לשום מקום
