אלי כרסנטי נפל בשבי המצרי ב־7 באוקטובר 1973, יום אחרי פרוץ מלחמת יום כיפור. בדיוק חמישה עשורים אחר כך הוא מצא את עצמו שבוי בפעם השנייה, הפעם בתוך ביתו בקיבוץ בארי.
כרסנטי מעולם לא סיפר למשפחתו על מה שעבר בשבי המצרי, וגם עכשיו הוא ממעט במילים ובעיקר מודאג מאוד ממה שעלה בגורל בתו, מעיינה הרשקוביץ, שנחטפה לעזה. בעלה, נח הרשקוביץ, נעדר, ואתמול התבשרה המשפחה שהסבתא, שושנה כרסנטי, אשתו לשעבר של אלי, נרצחה. "כולם מחבקים אותו וקוראים לו גיבור, והוא אומר שכל מה שהוא רוצה זה לדעת מה קורה עם הבת שלו", אומרת נכדתו אלה.
בשבת שעברה מחבלי חמאס שפשטו על הקיבוץ חדרו לביתו של כרסנטי בן ה־93. "כשהמחבלים נכנסו הוא הרים ידיים ואמר להם שהוא לא נלחם בהם", מספרת אלה. "הוא כבר למוד ניסיון וידע שהוא צריך לתת למחבלים הרגשה שהכל בסדר, שהוא בצד שלהם, כדי שיחוסו על חייו. הוא הציע להם מים, דיבר איתם ויצר איתם קשר עין, ואולי בזכות זה לא רצחו אותם".
כמה מהמחבלים כיוונו רובים לעבר כרסנטי והמטפלת שלו בזמן שכפתו אותה, ואחרים בזזו את הבית. "לחץ הדם שלו עלה והמטפלת ביקשה לתת לו תרופות והם איפשרו לה", משחזרת הנכדה. "הוציאו אותם החוצה לדשא עם עוד שכנים, הציתו את הבית והמשיכו לאזורים אחרים בקיבוץ. סבא נכנס לבית של אחד השכנים, והם חיכו שם במשך כ־8 שעות עד שהגיע צה"ל. סבא כעס עליהם ושאל איפה הם היו ולמה לקח להם כל כך הרבה זמן".
אחרי שפונה תוך כדי קרב יריות, כרסנטי הגיע למקום מבטחים, מלון בים המלח שבו הוא שוהה עם עוד תושבי הקיבוץ ששרדו את הזוועה ואיבדו את יקיריהם. "כשכל האוטובוסים פונו והבנתי שההורים שלי וסבתא לא נמצאים עליהם, הבנו שמשהו רע קרה", מספרת אלה. "סבא שבור לגמרי. קשה לו כבר לשמוע את הסיפורים. הוא רק דואג לשלום הבת שלו שנחטפה".
כעת בני המשפחה מצפים מהממשלה והצבא לפעול מהר להשבת החטופים והנעדרים, בהם הוריה של אלה. "אין זמן, צריך לפעול מהר", היא אומרת. "אבא שלי אחרי שלושה צנתורים והוא חייב כדורים לדילול דם, אמא שלי החלימה מסרטן השד. חייבים לדאוג לחטופים דבר ראשון. ההרגשה היא שיש הרבה גורמים שונים שמתעסקים בזה אבל בחוסר תיאום, לא יודעים איך להתמודד עם הסיטואציה הזו, כי זה משהו שלא חווינו. מילא שאנחנו לא ישנים בלילה, אבל מה איתם? אמא שלי נמצאת בעזה ואני לא יודעת מה קורה איתה. צריך לאחד כוחות ולעבוד מהר".
