בחלל המסעדה הענק והמואר של "ישרוטל ים סוף" ארוחת הערב בעיצומה. מזנוני הבופה עמוסים בדגים ועופות וצלי בשר, סלטים מפונפנים, אבל אף אחד לא אוכל. רק בעמדה אחת יש קצת עומס, הנקניקיות והצ'יפס. זה הדבר היחיד שחברי ניר עוז, כלומר מחצית הקיבוץ שלא נרצחה או נחטפה, מסוגלת לאכול. אולי זה מה שאפשר לאכול אחרי פוגרום. דברים פשוטים. מאז הובאו לכאן באוטובוסים בשבת בלילה, ניצולי הטבח בעוטף עזה משוכנים במלונות הפאר של אילת. כל מלון מאכלס שני יישובים. ב"ישרוטל ים סוף" שיכנו את ניצולי ניר עוז, עם אלו של כרם שלום, שספגו פגיעה מועטה יותר. אנחנו נכנסים ללובי, והמקום מלא בחצאי משפחות, שבעה קולקטיבית עם הפעלות ובריכה וליצן רפואי שמסתובב מובטל. אף אחד לא מעוניין שיצחיקו אותו.
מסעדת המלון הפכה לחדר האוכל החדש של קיבוץ ניר עוז המאולתר, שנוסד פה ב־7 באוקטובר. ילדה קטנה, אולי בת 8, עומדת בתור לקטשופ ופתאום מתעוררת ואומרת לאמא שלה: "נכון שבגלל שהם יצאו מהממ"ד, ליה ואבא שלה מתו? נכון?" אלו רוב השיחות פה. ניסיון להרכיב פאזל, למצוא פשר, לסדר נרטיב. לחפש סיבה. היגיון. שיחה שחוצה גילים, מילדות עד סבתות. להסביר לעצמך למה את שרדת והחברה הכי טובה שלך, אחותך, אולי בעלך - לא. לנסות להבין אבסורד. למה אני פה יושב בהופעה של מירי מסיקה עם קרלסברג, ואחי שגר בבית ממול איננו, עם כל האחייניות הבלונדיניות שלי.
אילת של אוקטובר 23' היא עיר הנופש העצובה ביותר בעולם. 15 אלף מפונים מעוטף עזה דוחסים את מלונות הפאר במין מחזה סוריאליסטי ישראלי. כל מי ששרד נמצא פה, כולל כלבים. טוני, השיצו מניר עוז, גמד שעיר שמתרוצץ בלובי ובחניה, סוקר אותך בעיניים רציניות מלמטה וממשיך לחפש, במדשאות, במעלית. "הוא היחיד שקיבל ממני אישור להסתובב בלי רצועה", מתפרק מולי רן, מנכ"ל המלון. עד לפני שבוע הוא לא אישר להכניס כלב לריזורט המצוחצח שלו. גם לא לחניה. עכשיו יש כאן עשרות משפחות צעירות ושבורות, עם ילדים קטנים בעגלה שאליה מחובר לברדור, משפחות שעד לפני שבוע היו משפחות מושלמות, משוטטות בחללי המלון בעיניים חלולות כמו באפיזודה מטורללת של המתים החיים. "הוא נשאר לבד, טוני השיצו. כל המשפחה שלו נרצחה והוא התפנה באוטובוס ביחד עם כל הקיבוץ".
הם מקבלים מיליון הצעות לדירות בתל־אביב, לווילות בהרצליה פיתוח, אבל הם לא רוצים. מבקשים להישאר ביחד, לשמר את היישוב, כלומר, את האבל עליו ועל העולם של אתמול. "אנחנו לא בנופש", הם מזכירים מדי פעם לצוות. ביקשו גם להוריד את המבחר בארוחת הבוקר. גם ככה קיבוצניקים סגפנים. ועדיין, מעולם לא ראיתי את הבריכות במלונות באילת ריקות כל כך. את החללים הציבוריים הומים ודוממים בעת ובעונה אחת. זה כמו מחנה עקורים הכל כלול. פרצי בכי פתאומיים קורעים את הלובי. איך אפשר ללכת למסאז' עם אפר בפה, אומרת לי מישהי. אולי זאת הייתה י', סבתא שעשויה טיטניום, ישראלית מרשימה, אישה מופלאה בת 70 מניר עוז שבנה נרצח, והיא עומדת זקופה, דמעה לא הורידה בזמן שהיא מספרת: "התחבאתי לבד מתחת למיטה. כשהם נכנסו לממ"ד ודיברו ביניהם ערבית, החלטתי שאני עוצמת עיניים. לא רוצה לראות סוליות נעליים, לא רוצה שהדבר האחרון שאראה בעולם זה איך יורים בי. שמעתי את הנשימות שלו מעליי, ואז הוא הרים את המזרן של המיטה. במזל זה לא היה בסיס רגיל עם קרשים, כי אז היו רווחים והיו רואים אותי מסתתרת. זה היה דיקט כזה שלם עם עיגולים קטנים. לכן ניצלתי". היא שולחת מבט מחושל מבעד למשקפיה. "אבל שתדע, שכשעצמתי את העיניים, כבר לא פחדתי".
אנחנו מול החוף הדרומי, הים הכי יפה בעולם נמצא ממול, אבל רק מעטים יוצאים לשחות. מיטב הפעילויות מוצעות חינם: שחייה עם דולפינים נגד טראומות, פארק מים, המצפה. האילתים, שהם זן מובחר של ישראלים, הופכים עולמות בשבילם. אילת כולה מגויסת, אבל האמת שמאז הגיעו בשבת ההיא בלילה, יש רבים שלא יוצאים מהחדר. אני רואה אמא לשלושה, אחותה הקטנה, שבעקבותיה עברה לעוטף בהיריון הראשון לפני שמונה שנים, נרצחה עם כל משפחתה, ועכשיו היא עומדת ומסתכלת בדאגה, בודקת שהילדים נכנסים לאוטובוס שלוקח אותם לפארק מים בשלום. מפחדת שתהיה גם לפה חדירת מחבלים.
זה בכל מקום. הנה הילדה שחמאס רצח את אבא שלה ואז הרים את השמיכה שלה והביט לה בעיניים, שהייתה עם אמא שלה שלוש שעות בטלפון אחרי שסימסה לה שאבא והחברה שלו נרצחו. ילדה שיודעת לכתוב "אבא נרצח", מבקשת מאמא שלה שתעלה איתה לחדר להשכיב אותה. אתה רואה אותם, הארי פוטרים קטנים שיגדלו בינינו. באטמנים. ילדים שהוריהם נרצחו מול עיניהם. הילדים והנערים דיברו ביום הראשון במאניה. ואז זה נסגר. יומיים אחר כך זה כבר כואב מדי. האדרנלין שקע. אבל הקטנים, הפעוטות, זה יוצא להם.
אתה יוצא למדשאה לעשן, חולף ליד המשחקייה המדוגמת, וילד כבן שמונה לוקח פן, תוקע בכיס כמו אקדח ואומר לאחיו הקטן: אל תדאג צור, אני אשמור עליך.
אילת של אוקטובר 23' היא עיר הנופש העצובה ביותר בעולם. 15 אלף מפונים מעוטף עזה דוחסים את מלונות הפאר במין מחזה סוריאליסטי ישראלי. מחנה עקורים הכל כלול
