לפני חצי שנה הגעתי ליישוב כמהין שבפתחת ניצנה כדי לפגוש את משפחת אלמוסנינו המקסימה. ישבנו כמה שעות בבית הקטן ליד הדיר ודיברנו על החיים. איך הם הגיעו ליישוב הפצפון (50 משפחות), על החלום של לירן לגדל כבשים, ואיך הצליח להגשים אותו והקים חווה חקלאית למרות כל הקשיים. התאהבתי בהם, בילדים המהממים, באפרת שהלכה אחרי החלום לקיים משפחה במקום קטן ורגוע, כמה שיותר קרוב לטבע, ובלירן - איש שהוא שילוב של אהבה, נתינה, עוצמה ואמונה בציונות ובצדקת הדרך. איש מחוספס מבחוץ שכולו לב גדול, שבחר לחיות את חייו בשקט בנוף הפראי של הנגב, והגשים תוך כדי כך את החזון הציוני של יישוב האדמה הקשה הזו. כשפרצה המלחמה זינק לירן, לוחם לוט"ר ניצנה, יחד עם חבריו להגן על קיבוץ חולית, ונהרג בקרב אמיץ מול המחבלים. לזכרו אנחנו מביאים שוב את הראיון שפורסם לפני כחצי שנה עם המשפחה.
בצילום: אפרת (40), לירן (42), גיא (13), גבע (6), פלג (5), טנא (2).
הבית? גרים בשכירות בקראווילה, 90 מ"ר. משלמים 2,000 שקל. לירן: "ברגע שמתקבלים למושב מקבלים 65 דונם משק. בשלב שני נבנה בית. זה יעלה 1.5 ב 2 מיליון שקל".
כמהין? לירן: "אנחנו פה שבע שנים. זה בערך שעה דרומה מבארבשבע. יש פה קצת פחות מ-50 משפחות". אפרת: "יש פה כאלה שמגיעים ובורחים כי זה רחוק, אבל אני רציתי את המרחק הזה. לפני כן גרנו במושב טל שחר ליד בית-שמש ובבאר-שבע וטוב לי עם המרחק הזה מהעיר ומהאנשים. אין פה הרבה. אין מרפאה כל הזמן, ואתה לא יכול להזמין אוכל מוולט. אין עבודה למי שלא חקלאי, ואתה צריך לדאוג לעצמך. הנסיעות מאוד קשות. זה שעתיים וחצי ביום טוב מתל-אביב, והמרכז מבחינתנו זה באר-שבע". לירן: "רוב התושבים פה חקלאים. מגדלים עגבניות שרי, תבלינים או גידולים מיוחדים ונישתיים, אבל אני הגעתי לפה כי היה לי חלום. היה לנו עסק להשכרת ציוד לאירועים. מכרנו אותו והגענו לכמהין כי רציתי לגדל כבשים".
כבשים? לירן: "נולדתי בחצור כי אבא שלי היה בחיל האוויר, והסתובבנו הרבה בעולם. אני חושב שהטריגר היה מהטיולים שעשינו בארה"ב. גרנו שם תקופה, ולאחד החברים של אבא הייתה חווה. אמנם של פרות, אבל חיי החווה הקסימו אותי. בילדות תמיד נמשכתי לעולם הזה. למה דווקא כבשים? לא יודע. אני פשוט מאוד אוהב את בעל החיים הזה".
שותפה לחלום? אפרת: "אני עבדתי בהוט במשך שנים ובהנהלת חשבונות, וכשהכרנו נכנסתי לעבוד עם לירן בעסק של הציוד לאירועים. זו לא הייתה עבודה סטנדרטית. לנסוע, לחזור, להעמיס, שעות לא שעות, להסתובב בכל הארץ. אני מבאר-שבע, וכשאני גדלתי זו לא הייתה העיר של היום. היינו הולכים יחפים ברחוב ומסתובבים בחוץ בלי פחד, כולם מכירים את כולם, וככה רציתי שהילדים שלי יגדלו. הרצון שלי לקיים משפחה במקום קטן ורגוע כמה שיותר קרוב לטבע הסתדר עם הרצון של לירן לגדל כבשים, ומצאנו את עצמנו בכמהין".
סוף העולם? אפרת: "בהתחלה חשבנו על צפון הנגב, שזה הרבה יותר קרוב למרכז ואפשר היה לקנות שם בית במעט מאוד כסף. אבל המחיר היה השקט הנפשי שלי ושל הילדים, כשכל כמה שבועות רצים למקלטים ונפילות של קסאמים. הייתה תקופה שעבדתי בתנועת אור שמעודדת התיישבות בנגב, והתחלתי להיחשף ליותר מקומות. ואז לירן הגיע לפה עם סיור של קרן מיראז', שגם היא מקדמת התיישבות בנגב, ופגש פה חבר שהציע שנבוא אליהם לשבת. הגענו, ישבנו איתם ופשוט התאהבנו במקום. שבוע אחרי כבר מילאנו את הטפסים".
ממה מתפרנסים? לירן: "אנחנו עושים גם תיירות וגם חקלאות. בהתחלה קנינו בורדים לגלישת חולות. יש פה דיונות נהדרות והתחלנו להפעיל עסק תיירותי. בשלב מסוים הוספנו כמה טומקארים ואנחנו מוציאים סיורים למדבר ומכירים לאנשים את האזור הזה שהוא ממש לא מטויל. אחרי שנה וחצי בכמהין קנינו גם את דיר הכבשים. היה פה מישהו שחטף כמה גניבות רציניות והחליט שדי. זה שבר אותו וגם ריסק אותו כלכלית וקנינו ממנו את הדיר. החלום שלי הוא לייצר חווה חקלאית תיירותית. למשל, בפסח אנחנו מוציאים את המרעה יחד עם מבקרים שמגיעים לפה, ומלמדים אותם איך מנהיגים את העדר ומנהלים אותו. זה עדר כבשים לבשר. בהמשך יש לי כוונה גם להיכנס לעדר של חלב".
סדר יום? לירן: "קם בחמש בבוקר ועם אור ראשון מתחיל לעבוד. הכבשים אוכלים לפני, שותים לפני, ואז זה תלוי אם יש טיולים או המלטות, שאז אני חייב להיות פנוי לזה. תמיד הלחיצו אותי שזה לא כלכלי בגודל של העדר שלנו ואנחנו מתכוונים לגדול. ויש גם הדאגה מגניבות. יש לנו עזרה של ארגון השומר החדש ותמיד יש אדם שנמצא כל לילה ליד הכבשים. אם הם לא פה אז אני פה. היו חודשים שישנתי ליד הדיר כדי לשמור. אם אתה משאיר אותם לבד – אתה קם בבוקר ואין בעלי חיים. על המדינה איבאפשר לסמוך. אין פה משטרה".
מצב כלכלי? אפרת: "בסדר גמור. לחיות פה זה לא יקר כמו במרכז". לירן: "החיים זולים כי אין לך פיתוי ללכת לקניון. אין פה מה לצרוך".
ילדים? אפרת: "הקטנים בגן בקדש ברנע, שזה היישוב ליד. בית הספר של הגדולים הוא בקיבוץ משאבי שדה. הם עולים ב-7:20 על האוטובוס וחוזרים ב-14:00 . בגיל מסוים מתחיל להתעורר הצורך לנסוע לחברים שגרים בכל האזור וזה מצריך תיאום. קבוצות הווטסאפ הכי עמוסות הן של הטרמפים. כל היום מחפשים מי נוסע לאן ומי יכול להחזיר. זה קשה אבל גם כיף גדול. הם גדלים בצורה אחרת, קשוחה ובטבע, ועושים מה שהם רוצים כי ההורים נורא משחררים, אבל מצד שני אתה לא יכול להיות בררן בבחירת החברים שלך. מי שלא מסתדר חברתית, קשה לו מאוד. לא פשוט לחיות פה, אבל לא הייתי רוצה לגדל את הילדים שלי בשום מקום אחר".
בילוי? אפרת: "הרבה טיולים. החברים שיש לך פה הופכים להיות המשפחה שלך, והכל עושים יחד". לירן: "אבל הבילוי האמיתי שלנו זה ללכת לישון".
תל־אביב? אפרת: "מבחינתנו תל-אביב זה חו"ל. מגיעים אולי פעם או פעמיים בשנה. כשהייתי בפעם הראשונה עם הילדים, הם הסתכלו על המגדלים ולא האמינו. שאלו אותי למה זה כל כך גבוה".
