רגע אחרי שנעמדנו עם הרכב מול הבית של עמרם ארביב בזרעית ניגש אלינו חייל וסימן עם היד שנפתח את החלון. הוא צץ משום מקום, אולי מתוך השיחים או ממיגונית מוסווית, עם קסדה על הראש, וסט לוחם ונשק עם מחסנית בהכנס, רכן קצת ובנימה של פקח חניה במרכז תל־אביב ביקש שנזיז את האוטו לרחוב צדדי כי כל קטע הרחוב הזה חשוף ללבנון וישנה התרעה חמורה על ירי נ"ט וירי צלפים וחבל שנחטוף. החייל מיהר לחזור לשיחים או למיגונית המוסווית, הזזנו את הרכב 20 מטר מעבר לחומת הבית, ועמרם יצא אלינו עם חיוך גדול ואחריו הכלבים קלייד, קימי, גרב וזואי, שנבחו ורצו הלוך־חזור בהתלהבות.
עם כפכפי חורף ורודים שנועדו להתכרבלות מתחת לשמיכה ומכנס שרוואל של מטיילים זרוקים בגואה, כובע מצחייה וכפות ידיים גרומות ענקיות של חקלאי בן חקלאי, עמרם ארביב לוקח את הזמן מחוץ לבית. אנחנו פחות מ־200 מטר מהגבול עם חיזבאללה, מגדל התצפית שהקימו מול זרעית הופצץ על ידי צה"ל, אבל חוליות הנ"ט והצלפים שלהם נמצאות שם בתוך הסבך. אם הרכב חשוף לירי ישיר אז גם ארביב והבית שלו חשופים, ויש מישהו כרגע בצד השני, איש חיזבאללה עם אצבע על ההדק, שצופה בכל ההתרחשות הזו ורק מחכה לפקודת אש. דחקנו בו להיכנס הביתה תוך כדי שאנחנו ממהרים פנימה, אבל הוא השתרך מאחור, ליטף את הכלבים, לקח את הזמן.
הגענו מוקדם בבוקר יום שלישי לעוד יום קרב בגבול הצפון, אחרי שתושבי 28 יישובים סמוכי גדר פונו מבתיהם. בעזה מתנהלת מלחמה זה השבוע השני וחיזבאללה מחמם את גזרת הגבול לכל אורכה. הארגון מחופר בכפרי דרום לבנון, וחוליות נ"ט שלו שומרות על רף מסוים של תקריות מקומיות הכוללות ירי טילי נ"ט מרחוק, בעיקר לעבר כלים של הצבא. עד כה נהרגו חמישה חיילים ואזרח מירי חיזבאללה ובוצעו מספר ניסיונות חדירה שסוכלו. זו עדיין לא מלחמה, אבל אין פה ספק לאף אחד מהתושבים לאורך גבול הצפון שארגון הטרור השיעי ערוך ומוכן להתנגשות כוללת.
אבל לא הטילים של חיזבאללה מפחידים את התושבים, אלא התמונות שהגיעו ביום שבת שעבר מעוטף עזה. הגדר שנפרצה בעשרות נקודות, ההשתלטות על בסיסי ומוצבי הצבא בעוטף, היישובים שנכבשו על ידי מחבלים, הטבח שבוצע בתושבים והעובדה שכ־200 ישראלים נחטפו לעזה, לא השאירו מקום לדמיון. אם זה הצליח לחמאס, מה יעצור את חיזבאללה?
המטעים מחוץ לתחום
זה לא שאין לעמרם מודעות למה שקורה סביבו. הוא פשוט טיפוס כזה. החקלאי האחרון בזרעית הגיע לכאן לפני 56 שנה, כשהיה בן ארבע, עם הוריו מנתניה, לשם עלו בשנות ה־50 מלוב. הבן אדם גדל על חדירות מחבלים ומוקשים שהתפוצצו במטעי הנשירים. הסיור האחרון של אלדד רגב ואהוד גולדווסר יצא מהמוצב הצבאי שצמוד לבית שלו ושל אפרת אשתו. בקו דיווח 105, מרחק הליכה מהמטבח שבו הוא מכין לנו עכשיו חביתה, הופתע הסיור שלהם על ידי כוח חיזבאללה. שלושה חיילים נפצעו וחמישה נהרגו, בהם גולדווסר ורגב שגופותיהם נחטפו, ומלחמת לבנון השנייה החלה. גם אז לא עזב את הבית.
אבל לא כולם עשויים מהחומר של עמרם. כ־27 אלף תושבים חיים על הגבול עם לבנון וביום שני השבוע הוחלט לפנות את כולם. אפרת עצמה לא חיכתה כל כך הרבה זמן עד שהתפנתה. היא אפילו לא חיכתה שעה אחת. עמרם נשאר לטפל בלול – יש להם 2,500 מטילות בחצר – ובכלבים. על להגיע למטעים אין בכלל מה לדבר, הצבא לא מאפשר.
בשבת שעברה אירחה אפרת את אמה דפנה, אחותה רויטל והאחיין תאיר. הבן הקטן שלה ושל עמרם גר באשקלון עם אשתו והתינוק החמוד שלהם. בשש וחצי הוא התקשר אליהם ואמר: "תפתחו טלוויזיה, יש בלגן".
8 צפייה בגלריה
עמדת חיזבאללה מול הבית של עמרם ארביב. חוליות הנ"ט והצלפים מסתתרות בסבך | צילום: יאיר שגיא
"מתישהו אחרי שבע", היא משחזרת, "הייתי עדיין עם הקפה, פתאום שידרו סרטון שצילמה תושבת שדרות ורואים שם טנדר לבן מלא מחבלים שעוצר באמצע העיר. זה עשה לי כזה בום!!! קשה לי לתאר לך את רמת העוצמה של הבום הזה, נהייתי כולי לבנה. אני בצוות החירום של זרעית. כבר שנים כל הקודקודים בגזרה, המח"טים, האוגדונרים, מי לא, המועצה האזורית, פיקוד העורף, כולם־כולם מדברים על תרחיש שבו חיזבאללה פורץ את הגדר בכוונה להשתלט על יישובים. שנים שהתושבים ביישובים שצמודים לגבול לבנון חיים על תרחישי אימה, ממש תרחישי אימה. מנהרת הדגל שלהם נחשפה בשטח שבינינו לבין שתולה. הם יכלו להכניס ממנה צבא שלם. יש תושבים שחושבים שעדיין יש להם מנהרות.
"אז אני מסתכלת על הסרטון הזה משדרות ונדרכת כמו קפיץ, מגלגלת בראש תרחישים, חושבת לעצמי 'אפרת, אם כוח הנוח'בה של חמאס פרץ את הגבול ומשתלט על יישובים בעוטף עזה, מי מבטיח לך שכוח רדואן של חיזבאללה לא מתכוון להגיע אלינו כחלק ממהלך משולב בדרום ובצפון? זה ציר הרשע או לא ציר הרשע?' הבנתי מיד שאין צבא, שהאנשים בעוטף עומדים לבדם מול הטורפים של חמאס ובאותו רגע, טיק־טק, תוך חצי שעה לא היינו בזרעית. אני, אמא שלי, אחותי והבן שלה. עוד לא היה שמונה בבוקר וכבר היינו ארבעתנו ברכב, ארוזים, בנסיעה דרומה".
42 שנה היא בזרעית, נולדה בירושלים. פגשנו אותה בשני אחר הצהריים בחצר של אמא שלה בראשון־לציון, שם ניהלה מול המועצה האזורית מעלה יוסף ופיקוד העורף את פינוי התושבים מהמושב למלון בטבריה. היא הייתה עסוקה כל הזמן בטלפונים עם החברים מהמושב ונאלצה לעדכן כל הזמן את הרשימות. התקשרו מהמועצה, מהמלון בטבריה, התושבים עצמם, כל אחד רצה משהו אחר. "אנשים בלחץ היסטרי, אומרים שמה שחמאס עשה לתושבי העוטף החיזבאללה יעשה לנו ועוד יותר גרוע. אנחנו 85 משפחות במושב, אולי קצת פחות, בקושי 200 תושבים. מה נראה לך מחזיק אותנו שם? זה רק אהבת המולדת, ציונות. את החקלאות המדינה חיסלה, אי־אפשר לחיות יותר מהלולים. מה יגרום לאנשים להמשיך לחיות על הגבול אם אין ביטחון?"
נ"ט אל שכונת ההרחבה
קצת אחרי עשר בבוקר דווח על ירי טיל נ"ט לעבר רכב אזרחי בתוך מטולה. ארבעה חיילים נפצעו, בהם תושב שגויס למילואים. זה קרה אמנם בגזרה המזרחית, אבל הצבא נדרך לאורך כל הגבול וחסם את כל הכבישים הסמוכים לו. היציאה מזרעית נחסמה עד הודעה חדשה. הכבישים נפתחו מחדש כעבור שעה וחצי, אבל הירי של חיזבאללה נמשך לאורך היום כולו ולאורך כל הגזרה, כולל ירי טילים לעבר קריית־שמונה, ובכל פעם נחסמו הכבישים.
זו לא רק תחושת המלחמה שמאיימת להתפרץ במלוא עוזה. משהו עמוק יותר מעיב על האווירה בצפון. אובדן האמון בצבא, במערכת הביטחון, בממשלה, במדינה כמדינה ריבונית שאמורה לדאוג לתושביה, הוא כמעט מוחלט. כל מי שגרים כאן ראו בבעתה מה אירע לתושבי עוטף עזה, ולא סומכים יותר על המדינה שתדע להגן עליהם מפני חיזבאללה. חלקם לא מוכנים לחזור עד שלא יוסר האיום הזה.
לאורך כל הגזרה הגענו ליישובים שכמעט שלא נותרה בהם נפש חיה מלבד כוחות צבא גדולים וכיתות הכוננות. בשתולה תפסנו את חברי כיתת הכוננות מצלמים סרטון תודה לבחור בשם אביאל שתרם מכספו לטובת קניית נעליים טקטיות לכל חברי כיתת הכוננות, 1,000 שקל לזוג. ביום ראשון השבוע נורה טיל נ"ט מלבנון אל שכונת ההרחבה במושב. הטיל פגע באתר בנייה של בית חדש והרג את אחד הפועלים, בחור צעיר מהכפר אבו־סנאן. מאז נורו עוד כמה טילי נ"ט לעבר המושב, גם בלילה שבין שלישי לרביעי וגם במהלך יום רביעי, ונפצעו חיילים.
איציק גלעדי ושני בני דודיו, אלירן ועומר, הם חלק מכיתת הכוננות של המושב. ביום שבת, כשהחלו להגיע הדיווחים על המתקפה בדרום, הועלתה הכוננות בכל היישובים הסמוכים לגבול לבנון, וחברי כיתות הכוננות נדרשו לנסוע לחטיבות המרחביות כדי לאסוף נשקים ולמהר לחזור להגן על היישובים שלהם.
הבחורים האלה, שנותרו כאן לבד, נולדו ונשארו לגור פה אף שרבים מחבריהם עזבו במרוצת השנים. העיירה הלבנונית עייתא א־שעב, מעוז של חיזבאללה, נמצאת ממש מעבר לגדר, בקושי קילומטר, ואיציק, 41, מבקש להעביר מסר: "לא נחזור לגור כאן אם המדינה לא תפתור את האיום הקיומי הזה שמעבר לגבול. אני רץ שלוש פעמים בשבוע וחלק מהמסלול עובר ממש צמוד לגבול. אין פעם שלא ראיתי אנשי חיזבאללה עם חולצות שחורות חמושים מעבר לגדר. הם מסנוורים בלייזר בתים במושב, מקללים חקלאים, מתגרים בנו. זה לא שלא ידענו שיש כאן איום, אבל בשבת שעברה חטפנו כולנו וואחד סטירת השכמה. אם חיזבאללה היה מצטרף למתקפה של חמאס ופותח חזית בצפון אפשר היה להגיד ביי־ביי לגליל..."
עומר בן הדוד: "איזה ביי־ביי לגליל? זה יכול היה להיות ביי־ביי למדינת ישראל".
איציק: "אנחנו מבינים היום שסיום המלחמה הזו יקבע את העתיד שלנו פה. אף אחד לא ירצה לחזור לגור פה אם לא יחסלו את האיום הזה. אנחנו גם מאמינים יותר לחסן נסראללה מאשר לביבי נתניהו, במובן הזה שאם נסראללה אומר שהוא יכבוש את הגליל, אז הוא יכבוש את הגליל. היום אני מבין שזה אפשרי".
אלירן: "תכתוב שההורים שלי לא יחזרו וגם האחים שלי, ובטח אני לא אתן לילדים שלי לחזור".
לא צריכים אופנועים
משבר האמון הוא לא רק אצל הצעירים. עם אליעזר ביטון, 72, תושב אביבים, דיברנו בטלפון. הגענו למושב אביבים, אבל הוא כבר עזב יומיים קודם לכן לבת שלו שגרה בנוף־הגליל. צריך להקשיב לביטון טוב־טוב כי הוא מוברג עמוק־עמוק במקום הזה שצמוד לגבול. בשעת בוקר מוקדמת של 22 במאי 1970 ארבה חוליית מחבלים מארגון החזית העממית לשחרור פלסטין בתוך סבך הצמחייה בצמוד לכביש הצפון הישן. המחבלים פתחו בירי על אוטובוס הסעות ורצחו 12 מנוסעיו, שמונה מהם ילדים שהיו בדרכם לבית הספר האזורי. ביטון איבד בפיגוע הזה את אחיו שמעון ואחותו חביבה זכרם לברכה.
"לפני הפיגוע הזה וגם אחריו", הוא אומר, "אנשים פה נאחזו במקום בכל הכוח, בכל הכוח, אני אומר לך. להורים שלי היו עשרה ילדים, ואחרי שרצחו להם שניים הם היו שבורים ועדיין נשארו פה. אמרו להם: 'תראו מה קרה לכם באביבים, למה שתמשיכו לגור שם', והם שניהם אמרו 'הבטחנו לילדים שלנו שנרצחו שלא נעזוב'. היום אנשים לא מוכנים לחיות כאן בכל מחיר, בטח כשהם מבינים שהמחיר יכול להיות כמו זה ששילמו התושבים בגבול עזה. אני חושש שאנשים לא יחזרו ומי שיחזור, ימהר לעזוב. מי ששפוי לא יגור פה. יש לי באביבים בן עם ארבעה נכדים והוא ואשתו אומרים שהם לא יחזרו. זה לא שאנשים יכולים להגיד 'נכון, יש בעיה של ביטחון, אבל טוב לי שם כלכלית, הפרנסה סבירה', אנחנו ממש לא יכולים להגיד כזה דבר. הממשלה גמרה לנו את החקלאות ואין סיבה שנגור מטר מהגדר כשהם בכל רגע יכולים להתנפל עלינו. בכל רגע! הם לא צריכים לא טנדרים ולא אופנועים, ברגל הם תיק־תק אצלנו".
עכשיו בטח הצבא יחזק את הנוכחות שלו על הגבול כדי להגביר את תחושת הביטחון של התושבים.
"תקשיב לי טוב, נגמר הסיפור הזה של לסמוך על מישהו. לא סומכים על אף אחד יותר, זה נגמר ב־7 באוקטובר. כואב לי להגיד את זה כי כל החיים סמכתי על הצבא. הצבא זה אנחנו, זה הילדים שלנו, אבל אני לא סומך על הצבא. לא מאמין יותר לאף גוף, לא לצבא, לא לממשלה, לא לפוליטיקאים, זהו, זה נגמר. שאף אחד לא ינסה למכור לנו סיפורים כי הפקירו אותנו. ראינו איך הפקירו את תושבי העוטף המסכנים ואנחנו יודעים איך הפקירו אותנו. כך שאו שיסירו את האיום של חיזבאללה בדרך צבאית או שיסדרו את זה בדרך מדינית שהם לא יהיו על הגדר. אלה שתי האפשרויות מבחינתי".
אתה כבר לא צעיר. איבדת פה שני אחים. גם אתה תעזוב?
"בחלומות הכי שחורים לא דמיינתי שנגיע למצב הזה. יש לי 30 דונם מטעים ולול של 2,500 מטילות, ועזבתי את הבית כי הפעם הפחד הוא לא מפצמ"רים, עם זה ידענו להסתדר. הפעם הפחד הוא שהם ייכנסו וישחטו אותך או שיחטפו אותך ללבנון. אני מפחד, זו לא בושה להודות שאתה מפחד".
כשהתותחים רועמים
דובר צה"ל הפגיש אותנו עם שני קצינים, אחד בגזרה המערבית של הגבול והשני בגזרה המזרחית. צה"ל ביסס קו הגנה מעובה לאורך כל קו המגע והוא גם ערוך לצאת להתקפה. בכל מקום אתה רואה אין־ספור חיילים, תותחים, נגמ"שים, טנקים, מכליות סולר ומכליות מים, משאיות שמובילות פגזים ושיירות ג'יפים. אבל הנוכחות המסיבית הזו לא מפוגגת את חשש התושבים.
עם סא"ל (מיל') דידי דגני, מפקד גדוד מילואים בחטיבת אלכסנדרוני, ישבנו בשולחן הפיקניקים בכניסה לעוצבת הגליל בבירנית. ברקע נשמעו קולות הרעם של סוללת התותחים שירתה לעבר לבנון בתגובה לירי נ"ט של חיזבאללה מוקדם יותר. עשן עלה מחורש באזור המושב אלקוש, כנראה תוצאה של נפילת מרגמה שנורתה מלבנון.
דגני שפע ביטחון ורוגע. "יש לי 100 אחוז אחוזי התייצבות, אפילו מעל 100 אחוז. אנחנו מוצפים בפניות של חיילים ששוחררו לפני שנים ממילואים, בני 50 פלוס, שרוצים להצטרף, חברים של חיילים בגדוד שרוצים לבוא. אחד אפילו כתב לי 'אני אמנם כבר לא צעיר, אבל נמצא בכושר מטורף, רץ מרתונים ומכיר את התרגולות, תן לי להצטרף!"
מה ענית לו?
"שאני מאוד מעריך אותו אבל שבאמת אין לי יותר צורך. אנחנו מלאים".
סיפרנו לו מה אומרים התושבים בזרעית, שתולה, אביבים, בכל היישובים בגזרה שהוא אחראי עליה. הביטחון שאבד וחוסר האמון בצבא. "אני גר באור־עקיבא, כך שאני האחרון שישפוט מישהו שגר פה על הגבול. חשוב אבל שהתושבים באזור, אלו שנותרו כאן ואלו שהתפנו ופונו ומסתכלים בדאגה על מה שקורה בגבול, יידעו שאנחנו ערוכים היטב כדי למנוע התממשות של כל איום מצפון. אם יש פה מישהו שינהל קרב הגנה אז זה אנחנו, אני והחיילים שלי. ואנחנו מוכנים, את זה חשוב שהאויב יידע ושהתושבים כאן יידעו".
לפתע פרצה הקריאה ברשת הקשר בג'יפ שחנה לידנו: "פטיש חם! פטיש חם!" ודגני קפץ ממקומו, סידר את רצועת הנשק על הצוואר, התנצל שהוא חייב לרוץ, נכנס לג'יפ ונעלם. זה קרה בשניות. טיל נ"ט נורה לעבר כוח צבאי שנע בגזרה והיה חשש גם לחדירה של הגדר, ונאלצנו להתקפל כולנו מהמקום.
אל מול הביטחון של דגני יש לא מעט סימני שאלה על מוכנות הצבא בגבול ועל היכולת שלו לראות מה עושה האויב בקרבת הגדר. ביום ראשון השבוע הודיע חיזבאללה כי אנשיו תקפו אמצעי תצפית של צה"ל לאורך הגבול, וביום שלישי דווח בערוץ אל־מיאדין המקושר לחיזבאללה כי "30 אחוז מהמצלמות שהציב צה"ל בגבול לבנון הושמדו ואינן פעילות". זה בדיוק מה שעשה חמאס לפני מתקפת הפתע שלו בבוקר 7 באוקטובר: הוא עיוור את התצפיות של צה"ל.
את סא"ל יוני רוט, סגן מפקד החטיבה המזרחית בגבול לבנון, פגשנו אי שם בשטח שבין קריית־שמונה ליישובי רכס רמים. זו הפגישה השנייה שלנו בתוך חצי שנה. בפעם הקודמת פגשתי אותו עם חברי ליאור בן עמי במסגרת הכנת כתבה לגיליון יום העצמאות האחרון. עלינו אז עם רוט וחבריו לסדיר מרובאית ג' בגדוד 51 של גולני להר דב, ושם, בתצפית המרהיבה אל תוך לבנון, הם גוללו בפנינו את השתלשלות הקרב ההרואי שלהם בבינת־ג'בייל במלחמת לבנון השנייה. שמונה חברים הם איבדו שם, 26 נפצעו. רוט עצמו חטף שני כדורים בגב ונפצע קשה. עכשיו הוא סגן מפקד הגזרה, והחברים מאותו הקרב, שהיו איתו בסדיר, גויסו למילואים והם פה בגזרה שלו, והם כבר נפגשו והתחבקו והנידו בראשם צפונה וקבעו: "יש לנו חשבון פתוח שם".
גולות בצל הקטיושות
במחנה שבו נפגשנו אחרי שהלילה כבר ירד עסקו חיילים בהכנת ציוד והתארגנות. אחרים ישבו ואכלו בחטף מנות אוכל שאזרחים טובים בישלו ושלחו. לרגעים התחושה הייתה כמו ב"ליל חניה" שכתב נתן אלתרמן בימי מלחמת העצמאות. רוט הוביל אותנו לחדרון קטן, התיישב וירה את הסיפור שלו בשטף: "בשבת שעברה הייתי בבית וכשהתחילו האזעקות פתחתי טלוויזיה. ברגע שראיתי את הטנדר הלבן של החמאס בשדרות עליתי על מדים וזינקתי לאוטו. כשיצאתי לדרך התלבטתי לאן אני רץ. מהדיווחים היה ברור שאנחנו מנהלים בדרום קרבות הגנה ושצריך שם כמה שיותר אנשים והאינסטינקט שלי היה לטוס לשם. אני מגיע למחלף נחשונים ויש שם ירידה לכביש 6 דרום וממול ירידה ל־6 צפון ואני עוצר לרגע כי אני בהתלבטות קשה. אני אומר לעצמי: 'אתה צריך לקבל החלטה מהירה, הדרום תחת מתקפה, אבל אתה גם אחראי על גזרה מול חיזבאללה'. אחרי התלבטות מאוד קשה אני מחליט לעלות על 6 צפון ולטוס לפה, לגזרה שלי.
"מאז אנחנו נערכים פה וכל יום שעובר אנחנו מוסיפים עוד ועוד כוחות ומערכים. האפקט של אותו יום שבת הוא ההבנה שהפעם זו מלחמה על הבית במלוא מובן המילה. אתמול בלילה (ליל שני) ישבנו קבוצת מפקדים גדולה בשטח פתוח באזור כפר גלעדי ותיכננו את קרב ההגנה על מטולה, ומה שעלה לי בראש זה הסיפורים שקראתי כילד על מגיני גוש עציון ומגיני משמר העמק. אני מודע לכך שמשהו מאוד בסיסי בתחושת הביטחון של התושבים נפגע, ולא רק שלהם, אלא של כל הישראלים. אני מבין את תחושת השבר. קרה לנו אסון. אבל יהיה זמן לדון בזה ולתחקר. עכשיו אנחנו מכוונים אך ורק לדבר אחד והוא ניצחון מובהק. צברנו פה סד"כ גדול שתכליתו מניעת חדירה לשטח ישראל. אותנו לא יעברו. קו המגע של הגזרה המזרחית לא ייפרץ, ואני מתעקש שתכתוב את זה. וגם אם הוא ייפרץ נקודתית, לא ייפגעו אזרחים ואנחנו נשמיד מיד את הפולשים. תכתוב את זה בבקשה".
נפרדנו בלחיצת יד חזקה והמשכנו לבית של שלומי מדר בקריית־שמונה. מדר, 58, הוא חבר ותיק מביקורים קודמים בעיר. נולד פה, גדל פה ומעולם לא עזב. הגענו שעתיים אחרי שנשמעה בקריית־שמונה האזעקה הרביעית מאז מתקפת הפתע בדרום. מצאנו אותו רגוע. עבור הבן הצעיר שלו, הדי בן ה־18, זו חוויית האזעקות הראשונה בחייו. "תראה מה זה", אומר האב, "לי לא הייתה ילדות נורמלית. היינו משחקים גולות מתחת לבלוק, שומעים את השריקה של הקטיושות, סופרים 22 שניות, ב־23 היינו מתחבאים מאחורי קיר וב־24 בום, נפילה בעיר. כל מי שגדל בעיר נצרב בטראומות. פאני שטרית ושלושת הילדים שלה שנרצחו בפיגוע ברחוב יהודה הלוי 15 ב־74' הם משפחה של אשתי ליליאן. אנחנו גדלנו על הפחד מחדירות מחבלים, ועכשיו הגיע האסון הזה בדרום והציף הכל מחדש. אנשים פה ממש בלחץ. המון עזבו, המון, ועוד לא התחילה המלחמה. תאר לעצמך מה יהיה אם היא באמת תתחיל". סיפרנו לו על השיחה עם סגן מפקד הגזרה שהתחייב שקו הגבול לא ייפרץ כאן. "בטח שלא ייפרץ", אמר ביובש, "במוכנות שיש עכשיו עם כל הכוחות, איך הם יצליחו, החיזבאללה?"
חומת המגן של כרמיאל
האש לא פסקה לרגע בגבול הצפון גם לאורך כל יום רביעי. בצהריים הודיע צה"ל כי מספר טילי נ"ט נורו באזור מנרה וראש הנקרה, וחיזבאללה קיבל אחריות על ירי הטילים לעבר מוצבי צה"ל שעל הרכס מעל שלומי. צה"ל הגיב בירי תותחים. עיריית קריית־שמונה הורתה לתושבים לשהות בבתים ולהיות בקרבת מרחבים מוגנים, והממשלה הסמיכה את שר הביטחון להורות בעת הצורך על פינוי יישובים המרוחקים שניים עד חמישה ק"מ מהגבול.
הרמנו טלפון לעמרם. "אני לא יכול לעזוב", אמר, "אין מי שיטפל בתרנגולות. זו הפרנסה היחידה שלי, הלול. צריך לאסוף את הביצים, לבדוק שאין נזילות מים בכוסיות שתייה, שהמאביס עובד כמו שצריך. אני לא יכול להשאיר אותן לבד. הייתי מצפה שיעריכו עכשיו קצת יותר את יישובי הספר בגבולות המדינה. אם לא ניר עם, בארי וכפר עזה אז הם היו מגיעים לקריית־גת. אם לא אנחנו פה בזרעית, באביבים, בשתולה, הדרך פתוחה לתוך הגליל. שמו אותנו כאן בתור חומת מגן, לעכב אותם מלהגיע לנהריה, לעכו, לכרמיאל.
"אם אני אצטרך לעזוב את זרעית אז זה לא יהיה לאף מקום בארץ. לא למלון בטבריה, לא לחמתי בראשון־לציון. לא נוסע מפה לשום מקום. אם עוקרים אותי מפה, אני עובר רק לחו"ל. זה יהיה סוף המדינה מבחינתי. לא תהיה שום משמעות למקום הזה שנקרא מדינת ישראל אם יגרמו לנו ללכת מפה. אמרתי את זה גם לאשתי, אתה יכול לשאול אותה. זה הבית שההורים שלי, אבא עמוס ואמא רוזה ז"ל, הקימו כשהיו בני 25, ככה שזה המקום שלי וכאן השורשים שלי. אתה מוזמן לבוא עם יאיר הצלם, הכנתי היום קציצות דגים ואני כאן לבד, לא נשאר כאן אף אחד". ¿
