"ככה" זו גם תשובה
איריס שטרית // קריית־שמונה
ב־11 באפריל 1974, כשהייתה איריס בת תשע, חדרה חוליית מחבלים לבניין ברחוב יהודה הלוי 15 בקריית־שמונה, עברה דירה־דירה וטבחה את כל יושביו. בפיגוע הקשה נרצחו 18 ישראלים, כולל אמה פאני, אחותה יוכבד בת 12 ושני אחיה, אהרון בן השמונה ומוטי בן החמש.
גרנו בקומה השלישית. שמענו קולות שהלכו והתעצמו, ואפילו לא ידענו לתת להם שם. ידענו איזה קול משמיעות קטיושות. אבל נשק קל? לא ידענו איך זה נשמע. אמא שלי צעקה לשכן למטה: "מה קורה", והוא ענה לה: "לא יודע, כנראה התפוצץ צינור".
וככל שזה מתקרב הלחץ הולך וגובר, ואמא נועלת את דלת הכניסה מעץ – שמי נעל עד אז בכלל – ופתאום הדלת נפרצת בבעיטה. ושני מחבלים עומדים מולנו. הפודל רץ לחדר השינה ואני מכניסה את הכלב לארון ומושכת אחריי את מוטי, ויריות ויריות. מוטי ברח לי מהידיים ונורה למוות, אחותי נשארה בחיים ודיממה למוות.
מאז אני יודעת שאין חוקיות. למה דווקא אני ניצלתי והם לא? במהלך השנים לימדתי את עצמי ש"ככה" זו גם תשובה.
אני יודעת מה קורה "שם", בעולם שאחרי הפיגוע. אלה שניצלו מהשבת השחורה בעוטף, עדיין לא יודעים. בסופו של יום, כולם יישארו עם כאב ההתמודדות הבלתי אנושי. אחרי שנסיים את ההתעסקות ההכרחית המיידית, כל אחד מהם ילך לישון עם הכרית שלו ועם הכריות הריקות סביבו - ושם משפחות הניצולים צריכות אותנו.
15 צפייה בגלריה
1.4.74 / הבניין אפוף העשן ברחוב יהודה הלוי | באדיבות ארכיון דן הדני האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר הספרייה הלאומית קרית שמונה
הצלקות שלי יהיו לעולם, אבל אפשר ללמוד לחיות מחדש. בחרתי לחיות על פול גז. הכי שמח. אני צוחקת ורוקדת, אני מנהלת חיים. יש לי משפחה, זוגיות, ילדים, עבודה. אבי הקים משפחה שנייה ויש לי שלושה אחים מדהימים. הילדים ששרדו חזקים, לוחמים ויש להם לאן לשאוף. אל תפריעו להם לנצח. אם אתם פוגשים מישהו מהנפגעים, אפשרו לו להביא את מי שהוא. יש כאלו שירצו לדבר על הטרגדיה, אחרים יעדיפו שלא. אפשרו לניצולים להביא את המקום שלהם אליכם ולא להפך. הם האישיו. ואין "הם", יש כל אחד ואחד.
לניצולים אני אומרת למצוא את קרן האור, היא שם. גם אם היא רחוקה. להיאחז בקרן האור ולהגדיל אותה. מה ילדה בת תשע צריכה עכשיו? חיבוק ואהבה. תסתכלו על הילדים שלכם ותאמינו בהם. גדעו לילדים האלו את הגזע, אבל את השורשים אי־אפשר להוציא. צריך לתת לילדים האלו לפרוח. מהם יצמחו משפחה, סיבות לחיים, זה תהליך קשה אבל אפשרי, ואני ואבי זו ההוכחה.
אם אתם פוגשים מישהו מהנפגעים, אפשרו לו להביא את מי שהוא. יש כאלו שירצו לדבר על הטרגדיה, אחרים יעדיפו שלא. הם האישיו. ואין "הם", יש כל אחד ואחד
שנים של בכי מתחת לשמיכה
מירי פירסטנברג // מעלה עקרבים
ב־17 במארס 1954, בפיתולים של מעלה עקרבים, תקפו מחבלים אוטובוס "אגד" שהיה בדרכו מאילת לתל־אביב. 11 מנוסעי האוטובוס נהרגו במקום. מירי ואחיה חיים בן התשע הוסתרו מתחת לגופות חיילים ולא נפגעו. לאחר שירדו המחבלים מהאוטובוס התרומם חיים, קרא לאחותו "מירל'ה?" – ונורה בראשו. הוא היה בתרדמת 32 שנים עד שנפטר.
הייתי בת חמש וחצי כשהרוצחים, לאחר שביצעו וידוא הריגה בכל הנוסעים, עזבו את האוטובוס ואני הקטנה נותרתי בנהרות הדם של משפחתי. ניצלתי בשל מעשה גבורה של חייל שישב לידי וכששמע את מטחי היריות הראשונים תפס אותי, סטר לי, זרק אותי על רצפת האוטובוס וצעק עליי, "תשתקי אחרת יהרגו גם אותך". מהפחד - שתקתי. אותו הרגו עליי. בחפשי אחר אמא שלי מצאתי אותה לאחר שטיפסתי על הספסל שמאחורי אבא והבטתי מהחלון החוצה וראיתי אותה. היא הייתה שרועה על הכביש, מדממת.
כשהוציאו אותי סוף־סוף מהתופת המדמם, לאחר ארבע שעות, לא נותר לי דבר מחיי הישנים. דבר, חוץ משברירי זיכרונות של גופות אבי (שהיה נהג "אגד" של האוטובוס) ואמי וממצוות החייל שהגן עליי בגופו לשתוק, להיות בשקט, כי חיי תלויים בשתיקה.
אינני יכולה לתאר ומתקשה אף לספר כיצד זה לגדול לבד, ללא חיבוק של אבא ואמא, ללא נשיקת לילה טוב טרם שינה, שבה לא פעם חוויתי את הסיוטים חוזרים אליי ואני בדד בלילה, בחושך.
העבירו אותי לקיבוץ וגדלתי בחברת הילדים שם. עטפו אותי בהרבה אהבה ואני בהחלט תולה חלק מהשיקום הנפשי שלי בזאת (וגם כנראה קיבלתי גנים טובים מהוריי) אבל הגישה אז הייתה שלא מדברים, לא שואלים. לא היה לי עם מי לדבר על האסון שלי, על אבא, אמא ואחי חיימק'ה האהובים. את הגעגוע הנוראי אליהם יכולתי לחוות רק בלילות כשהתכסיתי מעל לראשי ובכיתי עד שנרדמתי. כך עברו עליי לילות של שנים ארוכות לאחר הטבח. ילדי כיתתי לא ידעו כמעט כלום, ידעו רק שאני יתומה. הייתי ילדה נוחה, חברותית - ושתקנית, כפי שציווה עליי החייל.
אני מכירה את רגעי האימה שחוו הילדים של "טבח 2023", אימה שלפעמים לוקח שנים ארוכות להתאושש ממנה אם בכלל. הדבר היחיד שיעזור לילדים האלה הוא אם יחזירו להם את הביטחון שכל כך נפגע – כי מה אמור להיות יותר בטוח מהבית? גם הזיכרונות הטובים חשובים – אני גדלתי ללא תמונות של משפחתי (גם זו הייתה אז הגישה), ורק כשהתבגרתי התחלתי לאט־לאט ללקט תמונות מאיפה שרק יכולתי. זה מה שאנו צריכים לעשות עם יתומי 23', לדבר עד כמה שאפשר על מה שקרה, על חלקי המשפחה שאיבדו, לחבק המון ולהעניק הרבה אהבה.
לצערי, אותי השכול לא עזב. בשבת 7.10, בשעות הראשונות של הלחימה, נפל הבעל של נכדתי רס"ן עילי זיסר ז"ל, לוחם סיירת מטכ"ל בהגנתו על כפר עזה. יהי זכרו ברוך יחד עם כל הנופלים.
לא נותר לי דבר מחיי הישנים, חוץ משברירי זיכרונות וממצוות החייל שהגן עליי בגופו, להיות בשקט. אחר כך הייתי ילדה נוחה, חברותית - ושתקנית, כפי שציווה עליי החייל
אל תצפו לעזרה
אסף מרדכי // כפר יובל
ב־15 ביוני 1975 נלקחו תושבי בית בכפר יובל כבני ערובה. בפיגוע נרצחו שמחה מרדכי, אחיה נחמיה (נמי) ובעלה יעקב, שעמד בראש הכוח שפרץ לבית. אסף היה בן תשעה חודשים. העיתונות טענה שניצל כשאמא שלו החביאה אותו במכונת הכביסה, אבל ככל הנראה היא גוננה עליו בגופה.
הרבה זמן עבר משנת 1975, אבל נראה ששום דבר לא השתנה. הצבא לא מוכן, הממשלה עסוקה בעצמה והאזרחים שוב מוצאים את עצמם נלחמים על הבית.
נראה שהיחיד שחיכה לרגע הזה וידע שהוא יבוא זה אני... מהיום שהוצאתי רישיון נשק הוא עליי כל הזמן. גם כאשר אני עובד בגינה או יושב לקרוא ספר בסלון אני חמוש. למדתי מגיל צעיר שהם באים אליך הביתה. אשתי טוענת שאני בפוסט־טראומה, אני טוען שאני פשוט מוכן.
49 שנה אחרי, השלווה לא באמת מגיעה, תמיד אתה במוכנות לרע מכל, יושב במסעדה עם הפנים לכניסה, חוזר מחו"ל וישר רץ להחזיר את האקדח למקומו הנכון בצד הגוף. זה לא פחד, זה פשוט מצב ביולוגי של הגנה עצמית קבועה.
לא מבין מתי המדינה איבדה את המחויבות שלה כלפי מי ששילם את המחיר. כאשר הארץ צהלה על עסקת שליט, לי רתח הדם, לא הבנתי את ההיגיון שבדבר. אצלנו באירוע היו ארבעה מחבלים וזוג הורים שעשו הכל כדי שאני אשרוד. המחבלים דרשו לשחרר מספר אסירים - המדינה סירבה. בגלל שיקולים פוליטיים לא המתינו שתגיע היחידה המתאימה לבצע את הפריצה. מזל שיעקב היה שם.
לחברים החדשים שמצטרפים לסטטוס "יתום עגול", כפי שהממסד מגדיר אותנו, אל תצפו לעזרה רבה מדי. המדינה לא מבינה שהיא צריכה לקחת עליכם אחריות, ושזה לא תפקיד הדודים, שלהם יש משפחות משלהם, למרות הרצון הטוב. לכל מי שאחד מהוריו שרד עוד שעה או יום, תתכוננו לבירוקרטיה. את הפקידים זה לא מעניין. לכל מי שחשב שתהיה תמיכה מאגף השיקום, תדעו שבגיל 30 חלקכם תיפלטו מהמערכת, כי לפי משרד הביטחון יתמות זה דבר שעובר.
היום אני בעיקר מרגיש בושה, בושה ממה שהמדינה הזו הפכה להיות. סבא שלי היה החזן של המושב, זה לא מנע ממנו לשלוח את כל הבנים שלו ליחידות לוחמות. סבתא שלי אמרה איתי כל לילה "שמע ישראל". למרות הגיהינום שנפל עליה, היא נשארה אישה מאמינה. וכאן ציבור שלם חושב שהוא פטור, לא מבין כיצד הם עצמם נותנים לזה מקום – הרי דוד ושאול מלכי ישראל ובוני המקדש חיו ומתו על החרב.
שלושה ילדים יש לי ולשרון, וברור לי מה הערכים שאנו גידלנו אותם לאורם. הם יהיו לוחמים, הם ילכו לקצה, ואני אחרוק שיניים ואתן להם גב. הם יודעים מי הם יעקב ושמחה. הם יודעים מה הם מייצגים עבורם.
ולא, הזמן לא מרפא, והכאב לא עובר, ולרוב אנשים בכלל לא מבינים. אגב, במילים אבא ואמא אני לא עושה שימוש ביחס ליעקב ושמחה. כיצד אני יכול... אני לא זוכר.
מהיום שהוצאתי רישיון נשק הוא עליי כל הזמן. גם כשאני עובד בגינה או יושב לקרוא ספר בסלון אני חמוש. למדתי מגיל צעיר שהם באים אליך הביתה. אשתי טוענת שאני בפוסט־טראומה, אני טוען שאני פשוט מוכן
חבורת מצולקים
יואב גת // משגב עם
ב־7 באפריל 1980 חצו חמישה מחבלים את גדר המערכת בגבול הצפון, חדרו בחסות החשיכה לקיבוץ משגב עם והשתלטו על בית הילדים. אחד התינוקות וחבר משק נרצחו. יואב היה בן ארבע בעת הפיגוע.
התעוררתי כשפרצו את הדלת לבית התינוקות. הבנתי ישר שאלו מחבלים. הושיבו אותי על מיטה אחת עם עדי. מחבל אחד התמקם בחדר שלנו, אני זוכר אותו יושב על כיסא עם רובה גדול ותחמושת ליד החלון, מדי פעם מציץ החוצה. הפחד הוא אין־סופי. ידעתי שעליי להיות בשקט, לא בוכה או שואל שאלות שלא לעצבן אותם. שעות ארוכות של אימה, צעקות בערבית ובכי של תינוקות. לרגע איבדתי שליטה מרוב פחד ועשיתי במכנסיים.
עולה הבוקר ואני, מהמיטה שלא זזתי ממנה, מציץ מהחלון ורואה בחוץ את החיילים מסתתרים מאחורי העצים. עוד כמה שעות עוברות, ואז – הפריצה. פיצוץ גדול וריח חריף של אבק שריפה, חטפתי רסיסים לפנים ולידיים ואיבדתי את ההכרה, ועכשיו אני בידיים של חייל שרץ איתי על הדשא. משם בטיסה לרמב"ם לטיפול.
אחרי כמה חודשים שישנתי בבית הוריי וטופלתי על ידי פסיכולוגית קלינית, חזרתי לישון בבית ילדים אחר. היינו מין חבורה שכזאת; ילדים שהיו בני ערובה. אני, עדי וליאור, והיו גם גיא שאיבד את אמו שנתיים אחרי הפיגוע ועופר שאיבד את אביו סמי בפיגוע. חבורה של מצולקים.
בבית החולים קיבלתי בובת קוף שלא נפרדתי ממנה שנים וגם הייתה לי סכין צעצוע מיניאטורית עם נרתיק במגירה. טיולים בטבע וטיפול בחיות מחמד בפינת החי של הקיבוץ, שבה הייתי שעות, עזרו לי מאוד. העיסוק והטיפול בחיות עזר לי לרפא את עצמי.
והחיים המשיכו ואני הרגשתי מנצח שלא הצליחו להרוג אותי ושום דבר לא יצליח להרוג אותי. התגייסתי לחיל הים ובטירונות שוב נחשפתי לריח מוכר של אבק שריפה. חצי שירות הייתי ג'ובניק בגוררות כשכל חבריי לוחמים. המפקד שלי עזר לי ועברתי לדבורים להיות לוחם עם נשק. קיבלתי מקוצר וסיכה והרגשתי מאושר ומוגן.
הצלקות והזיכרונות תמיד לצידי, לא נעלמים. אני לא נותן לטראומה לנהל אותי, משתדל לפחות, אני בשליטה, אבל לפעמים יש רגעים קשים של התפרצויות על בת זוגי והבנות. מרגע שנהייתי אבא העיבוד של הפיגוע עלה מדרגה ואני בוחר להיות נוכח, מחבק ואוהב, ומייחל שהבנות שלי (היום בנות 12 ותשע וחצי) לא יחוו קטיושות, חדירות ואזעקות.
את הבנות אנו מגדלים בקיבוץ עמיר, לא במשגב עם על הגדר. השבוע, כשגם בעמיר נהיה לא נעים, הרגשתי שאני חייב להגיע למקום שקט, הכי רחוק שאפשר. עכשיו אנחנו באילת, נצבור כוחות כי צריך להמשיך הלאה, לא לתת להם את מבוקשם. נחיה, נשמח, נצחק וננצח.
כשהייתי בבית החולים קיבלתי בובת קוף שלא נפרדתי ממנה שנים וגם הייתה לי במגירה סכין צעצוע מיניאטורית עם נרתיק. טיולים בטבע וטיפול בחיות מחמד בפינת המשק של הקיבוץ עזרו לי מאוד
אחים אהובים וכואבים שלי
דני בושקניץ // אוטובוס הדמים
בפיגוע בכביש החוף, המוכר גם בשם אוטובוס הדמים, ב־11 במארס 1978, נרצחו 35 ישראלים, מתוכם תשעה ילדים. זה היה פיגוע הטרור הקטלני בתולדות ישראל עד הטבח במסיבת הטבע ליד רעים.
יום שבת. למה זה תמיד קורה בשבת? הייתי בן 11, אחי היה בן תשע. ראינו את הורינו נרצחים מול העיניים. השבת ההיא שינתה את חיינו לנצח. מאז עברו 45 שנים. ושוב שבת. בני חושך במסע הרג. הפוסט־טראומה (או "הפסטרמה של אבא", כמו שקוראים לזה אצלנו בבית) עושה בי שמות.
אני כותב לכם, אחים חדשים שלי למשפחת השכול. השבר בלתי נתפס. הכאב כבד מנשוא. רוב בני האדם בכלל לא מודעים לגודל הצלקת וההשפעה שלה על חיינו. עכשיו, כשהכל עדיין טרי ומיליון אנשים מקיפים ומחבקים אתכם אחיי לשכול, שימו לב: בסוף, כאשר המלחמה דועכת, כשהסערה נרגעת, כשהחיים יהפכו לסוג של שגרה, תישארו לבד. רק אתם והחושך הפרטי שלכם. מחיר הפוסט־טראומה כבד, הדרך וההתמודדות היא לא פשוטה. אבל אפשר ללמוד לחיות עם זה.
הפוסט־טראומה כשמה כן היא. היא מגיעה אחרי. אצלי זה לקח 17 שנה. פתאום. ללא שום הודעה מוקדמת. משום מקום התחילו לי התקפי חרדה והפוסט־טראומה נכנסה במלוא העוצמה לחיי. זה ריסק אותי, שבר אותי, גמר אותי. ושם בחושך הנוראי ההוא, כשהייתי לבד, החלטתי: אני רוצה לחיות. לא אהפוך לאדם ממורמר וכועס. לא אשרוף את חיי כמסכן. לא אתן למחבלים להפוך אותי לקורבן. לא אתן לפיגוע לנצח את הרוח שבי. אני רוצה לבחור בטוב. רוצה להיות בטוב. רוצה לצחוק. רוצה ליהנות. רוצה לאהוב. רוצה לחיות.
מהמקום הזה התחיל תהליך של שיקום. עשיית שלום עם עצמי. למדתי לסלוח לעצמי. למדתי לאהוב אותי מחדש. היום אני נשוי ואב לשלושה ילדים מדהימים. ויש אהבה. זה הניצחון הכי גדול שלי על המחבלים. הריקוד עם הטראומה לא מפסיק. יש טריגרים, כל הזמן. יש ימים טובים ויש גם נפילות. אבל הבחירה בחיים היא המפתח לשיקום. חשוב לי להעביר לכם את המסר הזה, אחים אהובים וכואבים שלי, גם מתוך החושך הנוראי הזה: ניתן לבחור באור.
אתם, שנותרתם בחיים, אתם הגיבורים. עכשיו העבודה שלכם מתחילה. אתם מתחילים מסע של התמודדות. לא לתת לחושך מקום. לא למלא את הראש במחשבות רעות. ההפך. הקרב על המחשבות הוא הקרב של חיינו.
ממרחק של 45 שנים אני עדיין מחליט, כל יום מחדש: היום יהיה לי טוב. היום אני אוהב אותי ואת העולם. כי רק ככה אנצח את החושך. רק ככה.
אתם, שנותרתם בחיים, אתם הגיבורים. עכשיו העבודה שלכם מתחילה. עכשיו אתם מתחילים מסע של התמודדות. לא לתת לחושך מקום. הקרב על המחשבות הוא הקרב של חיינו
כמו תינוק שלומד ללכת
שולמית סבן (לוי) // מעלות
ב־15 במאי 1974 חדרו מחבלים למעלות, תוך כדי שהם טובחים באנשים, והשתלטו על בית הספר "נתיב מאיר". בפעולת הטרור נרצחו 28 איש, מהם 22 תלמידי בית ספר מצפת, שהיו בטיול שנתי ולנו בבית הספר.
היום אני האישה שבחוץ, פעם הייתי הנערה שבפנים.
אני מדלגת מעל מחסום הזמן והמקום. הנה אני נערה בת 16 בחדוות נעוריי. בקולות צהלולים מתארגנת לטיול שנתי שכלל 105 תלמידי כיתות ט' עד יב'. ברדיו נשמע חדשות לבקרים קולו של הקריין: "חוליות מחבלים חצו את גדר המערכת, חדרו לקריית־שמונה, אביבים, טבחו, רצחו והרגו". ובכל זאת יצאנו למסע הזה, בהנחיה ברורה שיש לשנות רק את מיקום לינת הלילה. במקום בחורשה עבותת עצים, נופנה למבנה סגור, בית ספר במעלות. בהתעלמות גמורה מעקבות המחבלים שנראו יום לפני כן באזור.
השעה ארבע לפנות בוקר. מטח ירי נשמע בעוצמה. מה זה? שאלתי את עצמי, יריות? לא, בוודאי חלום בלהות. ואז צעקות, צרחות, בכי נשמע מכל עבר כשברקע השפה הערבית מהדהדת.
בשבת לפני שבועיים הייתי אצל בני וכלתי במרכז הארץ. אנחנו שומרי שבת אבל השכנה אמרה לנו שפרצה מלחמה ופתאום הדיווחים חודרים. כשנודעו הסיפורים הקשים, בעיקר מהמסיבה ברעים, קיבלתי תשובה לשאלה בת כמעט 50 שנה – "מה היה קורה אילו". ההורים של הילדים שנרצחו תמיד התייסרו: "אולי היה עדיף אם היו נשארים לישון בחורשה". מה שקרה במסיבה, רק מראה לי שזה לא משנה. מבנה סגור של בית ספר או יער פתוח, במילה אחת: מכתוב. למשפחות של החללים אני אומרת: הכל ברשותנו. אבל אין לנו שליטה על כלום.
נעלמה לי שכבה שלמה מהתיכון, בגיל הכי יפה שלנו. לא הייתה מסיבת סיום כי אין סיום. לא הייתה לי בגרות כי לא יכולתי ללמוד, לא הייתי פנויה רגשית. הייתי בבית החולים כמעט שנה, מגובסת. עיר שלמה ישבה שבעה. ללכת ברחוב ליד בתים שנהרגו להם ילדים, היה נורא. ההורים השכולים לא ידעו איך להכיל אותנו: "איך את קפצת והיא נשארה?", "למה לא לקחת איתך את הבת שלי?", "למה היא מתה ואת לא?"' הייתה בנו אשמת הניצולים ולא ידעו מה לעשות איתנו. אני זוכרת איזו שיחה מאולתרת: "איך את מרגישה? טוב? יופי, לכי הביתה". היום יש יותר כלים טיפוליים.
המשפחה חנקה אותי מרוב אהבתה. שוב ושוב חזרו על הפרטים, על מה שקרה, דאגו לשמור את כל העיתונים. זה היה מחניק. אני הייתי צריכה חדר שקט. הייתי כמו תינוק שלומד ללכת. ואחר כך - התווית שהדביקו לי. "ניצולת מעלות", "מסכנה". גם זה חנק אותי. היה המון רעש סביבי ואני רציתי דממה. שנה שלמה ישבתי שבעה. כל הזמן נהרו אלינו הביתה אנשים, ואת צריכה להיות קשובה ולספר עוד פעם ועוד פעם. היה לי קשה עם ההצפה הזאת. רק לימודי הפסיכולוגיה עזרו לי להבין מה קורה לי.
אם אתם פוגשים ניצולים, תנו להם לדבר בלי שיפוט ובקצב שלהם. עכשיו הם לא זקוקים להצעות מה לעשות, הם זקוקים לחיבוק.
המשפחה חנקה אותי מאהבה. שוב ושוב חזרו על הפרטים, על מה שקרה. ואני הייתי צריכה חדר שקט. ואחר כך - התווית שהדביקו לי. "ניצולת מעלות", "מסכנה". גם זה חנק אותי. היה המון רעש סביבי ואני רציתי דממה
אני זוכר הכל
יוסי פרץ // אביבים
יוסי היה בן שמונה כשחוליית מחבלים חדרה לישראל ב־22 במאי 1970, שיגרה שלוש רקטות בזוקה על אוטובוס שהסיע תלמידים מהיישוב אביבים וריססה אותו במאות כדורים. באירוע נרצחו 12 איש, שמונה מהם תלמידי כיתות א'־ג'.
אני זוכר הכל.
ישבתי ליד החבר שלי עודד, שתמיד היה תופס את המושבים מאחור עבורנו. עשרות שנים אחר כך הוא סיפר לי שאחיו ביקש לשבת לידו, והוא אמר: "לא, יוסי יושב איתי קבוע". אחיו נהרג. עד היום זה רודף אותי. אח של עודד נהרג, כי לא נתתי לו את המקום שלי.
זה היה יום שישי, מאוד חם. אחרי העיקול לכיוון קיבוץ ברעם הבזוקות פגעו באוטובוס. הנהג נפגע והאוטובוס המשיך לבד עד שנעצרנו בעץ אורן. המורה יונה, שהייתה המורה של כיתה ב', אמרה לרדת. צעקות, צרחות של הילדים ואני לקחתי איתי את התיק והתחלנו לצעוד ברגל. הבגדים התייבשו עלינו עם הדם, וכל הדרך בכי. עד היום אני לא יכול לשמוע ילדים בוכים. אני נכנס ללחץ.
בבית לא ידענו מה זה פוסט־טראומה אז למדתי לעזור לעצמי. התמונות הקשות שליוו אותי גרמו להתפרצויות, חרדות, חלומות. מהילד טוב ומצטיין נהייתי המום, פחדן, מופנם. אם שמעתי מטוס הייתי קופץ מתחת למיטה. ישנתי שנים עם ההורים באותה מיטה, הייתי מרטיב עד גיל מאוחר. הזיכרונות רדפו אותי. המתח גדל בתוכי במשך השנים וקשה לרפא את זה.
רק לפני שנה וחצי התחלתי לקבל טיפול מעובדת סוציאלית. פוסט־טראומה של ילד זו פוסט־טראומה שגדלה איתו, עד שהיא הופכת גדולה מדי לטיפול. כשאדם סוחב מאה קילו ומורידים לו 40, הוא כבר לא מרגיש את ההבדל. העצה הכי טובה שלי לילדים שעברו עכשיו את האסון זה טיפול - ובזמן. לילדים האלו אפשר לעזור.
נשארנו באביבים ופה אני חי גם היום. קשה לי להיות כאן וקשה לי להתנתק. זה מקום של ילדות, מקום שגדלים בו. לקחת אותנו למקום אחר? בלתי אפשרי. בארי ואביבים זה מקום שאוהבים מילדות ולתמיד.
רק לפני שנה וחצי התחלתי לקבל טיפול מעובדת סוציאלית. פוסט־טראומה של ילד זו פוסט־טראומה שגדלה איתו, עד שהיא הופכת גדולה מדי לטיפול. כשאדם סוחב מאה קילו ומורידים לו ארבעים, הוא כבר לא מרגיש את ההבדל
