נתוני הרייטינג מאז אסון 7 באוקטובר לא משאירים מקום לספק: צופי וצופות הטלוויזיה באוכלוסייה היהודית חזרו לראות בקשת ובחברת החדשות שלה את מדורת השבט. אומנם בכל אירוע ביטחוני המספרים של ערוץ 12 מזנקים, אולם הפעם זה קורה למרות תהליכים שהחלישו אותו: הסביבה התחרותית נעשתה צפופה יותר בגלל ערוץ 14 ואופציות הבחירה בשלט נצבעו בגוונים פוליטיים, בעקבות קמפיין בוטה של השלטון ושליחיו. בזמן מלחמה, כך נראה, רוב מובהק בישראל לא מתרשם מהזעקות נגד "תבהלה 12" וכו', בטח כשהזועקים התגלו כ"ערוץ חדשות" שלא יודע לספק אותן אלא רק לברבר עליהן.
מלבד הוכחה נוספת שאין תחליף לנוכחות בשטח, למיומנות טלוויזיונית וגם לניסיון עצום בהחזקת שעות ארוכות של שידור חי רב־זירתי (או בשתי מילים: יונית לוי), יש בכך בשורות חיוביות לציבור מפולג, שעדיין מוצא טעם בשילוב של עמית סגל ואמנון אברמוביץ' (והגרסה הפחות פתלתלה שלו, גיא פלג). נדמה שגם ראש הממשלה זיהה את המגמה והיא גרמה לו לזמן את מנכ"ל חברת החדשות אבי וייס ואת הסמנכ"ל גיא סודרי, עוד לפני שפגש את משפחות החטופים. בכל זאת, יש את אלה שצריכים את הבמה המרכזית ויש את אלה שמנהלים אותה. נתניהו יודע מי מהם יותר דחופים לו.
בהתאם, לטון של ערוץ 12 תהיה משמעות בעיצוב דעת הקהל. סביר להניח, למשל, שנתניהו ואנשיו עוקבים אחר כל הגה שבוקע מגרונו של עמית סגל, כאילו שהוא וולטר קרונקייט עבור נשיא ארה"ב במלחמת וייטנאם: אם הפרשן הפוליטי, שדמותו הדעתנית נולדה בצוק איתן, יפנה עורף לנתניהו, אולי תם הטקס. בינתיים, עושה רושם, סגל טרוד יותר ב"אמרתי לכם" על הנסיגה מעזה ובכיבוש פיצרייה בחווארה בגלל שלט מחליא.
אולם יש להתכנסות סביב ערוץ 12 גם אפקט מיידי, והוא הנסיקה התלולה בכל המרכיבים המוכרים של החשיבות העצמית: הזחיחות, הפסקנות, ההתפארות וכמובן הפיכת המסקרים לסיפור. כבר נכתב כאן אתמול, על אייטם שבו הוקראו "מכתבי תלמידים לכתבי חדשות 12". באותו לילה ארז טל ואברי גלעד ראיינו את ברהנו טגניה, כולל שאלות נורא קריטיות כגון "כמה פעמים נשכבת היום על הכביש".
אתמול, בעקבות התיעוד החשוב שהוכיח כי הג'יהאד ירה את הטיל שפגע בבית החולים בעזה, החגיגה כבר הסלימה לכדי לפסטיבל: אוהד חמו הציג את האקדח המעשן בערבית (אחרי שיום קודם כשל כשאמר שמדובר ב"הפצצה ישראלית" מבלי לייחס את הדיווח לפלסטינים), יונית לוי נתנה לדובר צה"ל שיעור באנגלית אוקספורדית וירון אברהם בישר בהתרגשות על תמונת הניצחון: "נתניהו צופה בתיעוד הבלעדי של חדשות 12". "נתניהו, לפי מה שאני מבין, צפה בכל הסרטון, מינט־ביי־מינט, דקה אחרי דקה", הדגיש אברהם את ההתפתחות ההיסטורית, ורק בטעות לא הספיק להוסיף: "בפרצוף שלך, ינון מגל!".
בקטנה
לאחר מטח לאזור הצפון, בחדשות רשת עברו לכתב שנשלח לאזור, ד"ר אבישי בן חיים, שהתעקש כי על פי היכרותו את השטח, הירי בוצע מסוריה. אור הלר, שישב באולפן, העיר בחיוך שהמקור הוא לבנון. לא נעים. אולי אפשר להתפשר ולהגיד שהאחריות נופלת על ההגמוניה הסורית בלבנון הראשונה?
