בתחילת השבוע ד"ר זיק עמנואל נשבר. כמו מרבית יהודי ארה"ב, גם האח הגדול בשלישיית עמנואל המפורסמת - הכוללת גם את רם עמנואל הפוליטיקאי וארי עמנואל סוכן השחקנים - לא ממש ישן מאז 7 באוקטובר. האונקולוג המיתולוגי שמכהן כנשיא המחלקה לבריאות הציבור באוניברסיטת פן ואחד הקולות הליברלים הבולטים באקדמיה האמריקאית, הסתובב מצד לצד, עד שביום שני התיישב בשש בבוקר לכתוב ל"ניו יורק טיימס" מאמר סוער וכועס.
"נכשלנו", כתב עמנואל, "כשקואליציה של 34 ארגוני סטודנטים בהרווארד יכולה לומר שהם 'מטילים על המשטר הישראלי את מלוא האחריות לכל האלימות המתהווה', וסטודנטים במקומות אחרים מאשימים את ישראל במתקפה שביצע חמאס, או אפילו משבחים את הטבח, משהו לא בסדר באוניברסיטאות של אמריקה. סטודנטים חשפו את חוסר המודעות המוסרית שלהם ואת החוסרים של השכלתם, אבל הבעיה העמוקה יותר היא מה שמלמדים אותם - ליתר דיוק, מה שלא מלמדים אותם. האשמה היא על אלה מאיתנו שהם מנהיגי אוניברסיטאות. אנחנו נותנים לסטודנטים תארים ותעודות, אבל ברור שלא חינכנו אותם. לא הצלחנו לתת להם בסיס אתי ומצפן מוסרי".
לא קל לגרום לזיק עמנואל להתפרץ ככה. הוא לא רק רופא בכיר וסמכות אקדמית, הוא גם פוליטיקאי מנוסה, שעבד בממשל אובמה, וראה כבר הכל. אבל אפילו הוא לא נתקל במישהו כמו פרופ' ראסל ריקפורד מאוניברסיטת קורנל, מומחה להיסטוריה אפרו־אמריקאית, שצרח מול כמה עשרות מפגינים פרו־פלסטינים בקמפוס שלו כי המראות מהטבח בעוטף עזה גרמו לו "התרגשות והתרוממות רוח", והסביר כי "חמאס שינה את מאזן הכוחות וניפץ את האשליה שאי־אפשר לגעת בישראל. יש הרבה פלסטינים שמתעבים אלימות נגד אזרחים, אבל ב־7 באוקטובר הם יכלו לנשום בפעם הראשונה מזה שנים". זה, והתבטאויות דומות, כבר היו יותר מדי גם עבור עמנואל.
"ילדים בקולג' אומרים הרבה דברים", אומר עמנואל ל"ידיעות אחרונות", "שמעתי הכל ובדרך כלל אני לא מתרגש, אבל זה הגיע לשלב שדברים כבר הרגישו לי לא נורמליים. פחות בגלל התוכן ויותר בגלל המשמעות שמגיעה עם זה שאנשים שאנחנו מלמדים בכלל מסוגלים לומר דברים כאלה. אשתי חזרה מחו"ל ומיד שאלה מה קרה לי. אמרתי לה, 'משהו לא בסדר עם הילדים ואני חייב לעשות משהו'. הלכתי לישון, קמתי וכתבתי את המאמר הכי מהיר בחיי".
איפה בעצם הכישלון?
"גם בענייני מוסר, דברים הם אף פעם לא שחור ולבן, אבל הטבח של חמאס באמת היה אחד המקרים המוסריים הקלים ביותר. הוא נתן בסיס חד־משמעי להבהרת עקרונות ברורים ומשותפים. זה לא חייב להיות או זה או זה, אפשר לגנות את הברבריות של חמאס ולגנות את הכיבוש, אבל חייבת להיות יכולת להבחין בין נכון ולא נכון, בין מותר ואסור. אם לכל כך הרבה מהילדים שלנו אין את היכולת הזו, אז אנחנו נכשלנו".
איך אנשים שמגדירים עצמם ליברלים ופרוגרסיביים מגיעים לכזה שפל מוסרי?
"השמאל נוטה אוטומטית לטובת האנדרדוג, ועל פניו זה טוב וחשוב, אבל יש רגעים שבהם מי שנראה לנו כאנדרדוג הוא למעשה התוקפן. לכל אדם צריכה להיות יכולת להבין שגם אם הוא תומך בפלסטינים, האיש שטובח באמא מול ילדיה הקטנים הוא לא האנדרדוג. הוא רוצח מתועב. זה לא אמור להיות כזה מסובך".
תגובה כמו זו של עמנואל היא סימן קריאה על התחושה כי משהו מהותי נשבר בשבועיים האחרונים באוניברסיטאות הגדולות בארה"ב. מאבקים בין סטודנטים תומכי ישראל לפרו־פלסטינים הם עניין שגרתי בקמפוסים, בטח במהלך הסבבים. אבל מה שקרה בעוטף עזה הציב בפני השמאל האמריקאי מבחן, וחלק לא קטן ממנו נכשל בו. יש כאן לא מעט אלמנטים אנטישמיים, אבל לא רק.
"השיח לפיו היא ישראל היא האיש הרע קיים כבר הרבה זמן בקמפוסים", אומר יאיר מינסקי, פרופסור ישראלי למתמטיקה שנמצא כבר 20 שנה באוניברסיטת ייל, "אבל בשנים האחרונות זה החריף, פשוט משום שהסכסוך עצמו החריף. ההתנהלות של ישראל הקצינה, וגם קשה יותר לאדם ליברלי נורמטיבי להסביר את ההתנחלויות ואת צילומי האלימות הקבועה נגד פלסטינים בשטחים".
למה זה בולט בקמפוסים הרבה יותר מכל ספייס אחר בארה"ב?
"ראשית, אלה אנשים צעירים והם לא מתעסקים בניואנסים, הם רוצים תשובות ברורות. שנית, בשיח של השמאל כאן יש את הרעיון שהחלש תמיד צודק, ויש גם קשר ישיר לפוליטיקת הגזע באמריקה. ישראל עושה המון טעויות ומשחקת לידיים של צעירים שמחפשים צדק חברתי בכל מקום בעולם".
הופתעת מחוסר היכולת של ראשי אוניברסיטאות פשוט לגנות באופן ברור וחד־משמעי?
"אני חושב שחלק מזה היה ההלם ממה שקרה. כולם כל כך רגילים שישראל היא החזקה והפלסטינים הם שסובלים, וגם היה ברור שעוד מעט זה יתהפך וימותו הרבה יותר פלסטינים. בסופו של דבר זה לא התפקיד של נשיא אוניברסיטה לפתור את בעיות העולם, אבל זה התגלגל לכך שכולם מצפים שאוניברסיטאות ינקטו עמדה. כשהקהילה היהודית בקמפוסים רוצה גיבוי מהאוניברסיטה, הנשיא יודע שהוא יצטרך לתת גיבוי גם לקהילות האחרות שלו. הנשיא של ייל, פיטר סאלוביי, הוא יהודי עם שורשים בירושלים. הוא הרגיש כמו כולנו את ההתקפה הזו, אבל יש מגבלות במה שהוא יכול לעשות ולהגיד".
עדיין, שום דבר לא מצדיק את ההססנות של האוניברסיטאות במקרה הזה.
"נכון, היו צריכים למצוא דרך להגיד בפירוש שאלה מעשים ברבריים. התאכזבתי גם שאנשים לא אמרו שחמאס פוגע בפלסטינים. באופן כללי קצת הופתעתי מהתגובה, אבל לא מאוד. אלה דברים שמתבשלים הרבה זמן".
מחיקת הנרטיב היהודי
סקר של NBC העלה השבוע כי 67 אחוז מהסטודנטים בארה"ב מגדירים את ההתקפה על העוטף כפיגוע טרור של חמאס, לעומת 12 אחוז בלבד שרואים בה אקט התנגדות מוצדק. לכאורה, חדשות טובות. אך מהצד השני, סקר של CNN העלה כי בעוד 81 אחוז מבני ה־65 פלוס תומכים בתגובה הצבאית הישראלית, רק 27 אחוז מהצעירים בגילי 18 עד 34 סבורים שהתגובה הצבאית הישראלית מוצדקת. במילים אחרות, התמיכה בישראל קורסת ככל שיורדים בחתך הגילים. אותו סקר גם העלה כי 87 אחוז מהאמריקאים חשים "מידה מסוימת של סימפטיה" כלפי הפלסטינים (לעומת 96 אחוז כלפי ישראל, כש־71 אחוז מתוכם מרגישים "מידה רבה של סימפטיה"). התמיכה בישראל לכאורה עדיין אוטומטית למדי, אבל הקרקע זזה כל הזמן לפחות ברמת הבעת הסימפטיה כלפי הפלסטינים, וזו מציאות שלא רק וושינגטון ויהדות אמריקה צריכות להכיר בה ולהתחיל להתמודד איתה, אלא גם ישראל.
מה שבוודאי משמעותי הוא הקרע שנוצר בתוך התנועה הפרוגרסיבית בארה"ב עם האגף היהודי שלה. יהודים פרוגרסיביים גילו בשבועיים האחרונים כי מי שחשבו שהם בני ברית, מתקשים להביע זעזוע - מוחלט, ברור וללא תנאים - כשתינוקות יהודים ישראלים נטבחים. לא מדובר רק במישהי כמו זרינה גרוואל, פרופסור באוניברסיטת ייל, שצייצה כי "מתנחלים אינם אזרחים", ובכך למעשה הגדירה את בארי ונחל עוז כ'התנחלויות'. גם מי שלא הלכו כל כך רחוק עדיין התקשו - הזיעו ממש - לפני שגינו רצח תינוקות וניצולי שואה.
”אני לא חושב שאנשים בשמאל מתחילים להבין עד כמה הם הכעיסו הרבה יהודים אמריקאים", אמר השבוע בן דרייפוס, בנו של שחקן הקולנוע ריצ'רד דרייפוס, "אני מאוד כועס עליהם ואני מנסה להיות כן לגבי זה. אני יכול להרגיש שזה משפיע עליי. זה כמו שקרה עם דברים אחרים ששלחו אנשים לצד השני של המפה, ואני חושב שליברלים כמוני צריכים להיות מודעים לזה. לא רק בגלל שיקולים אסטרטגיים כמו 'אוי לא, דמוקרטים יפסידו קולות של יהודים', אלא בגלל שאני לא רוצה לאבד את עצמי ואת כל מה שאני מאמין בו. חשוב לי להזכיר לעצמי שהשמאל הזה הוא בסופו של דבר 15 אידיוטים, אז fuck them".
מה שעוד קפץ לעין זו בורות של ממש בקרב אנשים שאמורים לדעת טוב יותר. אנשי אקדמיה, היסטוריונים, אנשים שצריכים להרגיש אמפתיה כלפי הנזק הפסיכולוגי שאירוע כזה גורם ליהודים, הפגינו חוסר הבנה - מכוון או אמיתי - מביך ממש. "אני מודאגת מהבורות ההיסטורית בשמאל", כתבה ג'וליה יופה, אחת הכותבות הליברליות הבולטות בדור הצעיר האמריקאי, "במיוחד כשזה מגיע לצד היהודי של הסכסוך הזה… אני לא רוצה לתרץ את מעשי ממשלת ישראל, שניהלה מדיניות מחרידה של דה־הומניזציה כלפי הפלסטינים, במיוחד בתקופת נתניהו. אבל יש נרטיבים שמוחקים את הקשר היהודי למקום ומוחקים את ערך החיים היהודיים".
מהצד השני, מי שכן יודע היסטוריה ומבין בדיוק את השלכות התקפת חמאס, הזיכרונות מימי הפוגרומים והאינסטינקטים של השואה שנחרתו בדנ"א היהודי, הוא נשיא ארצות־הברית. ג'ו ביידן לא הלך להרווארד או סטנפורד, אלא הסתפק באוניברסיטת דלאוור. לרגעי אמת יש נטייה לגלות את האמת, וכשביידן נחת בישראל כנשיא האמריקאי הראשון שמגיע לארץ בזמן מלחמה, זו לא הייתה הפתעה למי שמכיר את 50 שנות הקריירה הפוליטית שלו.
למרות מכונת תעמולה משומנת היטב, בישראל ובארה"ב, שניסתה להפוך את הנשיא הציוני בהיסטוריה לאויב - ברגע שהחל לקבל דיווחים ולראות את הסרטונים, עשה ביידן את מה שהיה ברור שיעשה: התייצב לצד ישראל. לא כדי לצאת ידי חובה, אלא כמי שבאמת אוהב את ישראל מהפעם הראשונה שבה ביקר בה, עוד לפני מלחמת יום כיפור.
"בישראל של 15 השנים האחרונות טושטש לגמרי הקו המפריד בין המדינה לבנימין נתניהו", אומר אסטרטג דמוקרטי עתיר ניסיון, "האינטרסים שלו הפכו לאינטרסים של ישראל. בגלל זה גם נוצרה יהירות בלתי נסבלת לפיה אתם כבר לא צריכים את ארה"ב, ולא צריכים להקשיב למנהיגים אמריקאים שבאמת אכפת להם מישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. ביידן זרק את כל הפוליטיקה הזו לפח ונכנס לתוך הוואקום המנהיגותי. הוא יודע בתוך תוכו שנתניהו לא בנוי למצב הזה. נתניהו עסוק רוב הזמן בהישרדות פוליטית וגם, מה אפשר לעשות, אין בו את האמפתיה הנדרשת. ביידן הבין שהעם בישראל צריך לראות מישהו שליבו נשבר עבורו וגם מישהו שיבטיח שיהיה בסדר, אז הוא עשה את זה. היסטוריונים יכתבו על המזל העצום בכך שג'ו ביידן הוא שהיה בבית הלבן ברגע הזה, כי בואי ננסה לדמיין שזה היה דונלד טראמפ".
מה שביידן עוד יודע, והוא גם דיבר על כך ביום רביעי, זה שמנהיגים לא יכולים לתת לכעס ותאוות נקמה להנחות אותם. אחרי ה־11 בספטמבר ארה"ב עשתה הרבה טעויות קשות שנבעו כולן מכעס, וביידן, שהיה שותף להן, מנסה למנוע את חזרתן. הוא גם יודע שיהודים ליברלים אמנם כועסים מאוד על השמאל עכשיו, אבל הם בוודאי לא רוצים לראות את הקטסטרופה ההומניטרית שכבר מתרחשת בעזה.
מה שצריך לתקן
שבועיים אחרי 7 באוקטובר, דבר אחד בטוח: הרבה מאוד דברים השתנו גם בארה"ב. בין הנעלמים הרבים נמצאות המשמעויות הפוליטיות - אם תגובת השמאל תבריח חלק מהקול היהודי מהמפלגה הדמוקרטית או שהתמיכה של ביידן תפצה על הכל, ומצד שני אם ביידן עומד להפסיד את הקול המוסלמי וקולות מיעוטים אחרים.
זיק עמנואל, שהוא בנוסף לכל דמוקרט מקורב מאוד לפלג הביידני במפלגה, חושב שיכול להיות כאן teachable moment, רגע חינוכי, התחלה של משהו טוב. "אין פתרונות מהירים", הוא אומר, "חינוך זה מרתון בלתי נגמר. ארה"ב היא דמוקרטיה מאז 1776 ועדיין יש לנו בעיות גדולות איתה. אנחנו כן צריכים להגדיר מחדש מה זה אומר להיות אדם מחונך ולא רק משכיל באמריקה".
כיהודי אמריקאי אתה מודאג מהעתיד כשאתה רואה מה הילדים אומרים היום?
"אני תמיד מודאג לגבי העתיד ומוטרד כשאני שומע סטודנטים מדברים שטויות. אבל אני גם מלמד רבים מהם וחושב שהם ברובם ילדים טובים עם אינסטינקטים חשובים של עזרה למדוכאים. אם הם צומחים להיות כאלה שבשם האינסטינקטים הללו כבר לא מבחינים בין רע לטוב, זו אשמתנו כמחנכים שלהם. את זה אנחנו צריכים לתקן". ˆ
