הזיכרון הקולקטיבי שלנו כאומה נצרב שוב ושוב בטראומות, והן שבות ועולות מהשאול בפנים חדשות. בעיצומה של שבת שמחת תורה השחורה, שנראית כאילו התקיימה לפני נצח או ממש אתמול, דיברו על מחדל בסדר גודל של יום הכיפורים. ההפתעה ועוצמת המהלומה החזירו אותנו רק 50 שנה אחורה. כשהעובדות התבררו עוד - עולם הדימויים עבר אל השואה בדילוג מהיר. ההתעללות והאכזריות החזירו אותנו אל הטראומה הגדולה מכל.
בתוך ההפקרה ותחושת הבגידה הקשה, התרחשה גם התעשתות. של הצבא - שהסתער והתפכח וראשיו לקחו אחריות על המחדל. של האזרחים - שבגבורה שלא תיאמן עברו ממצוקה איומה לתפקוד מרהיב בכל הגזרות. המערכות המדיניות, לעומת זאת, עוד בשינה עמוקה. או שמא זה ההלם והאלם. כמעט שבועיים לפתיחת המערכה הקשה בתולדות ישראל, יד ימין לא יודעת מה יד שמאל עושה. המענים הבסיסיים ביותר מקרטעים או חסרים. השירות הציבורי הגוסס שהוחלש לאורך שנים קורס תחת הנטל והפוליטיזציה. דברים דומים כתבתי פה גם בשבוע שעבר, ובכל זאת הייתה בי תקווה שאפשר לחשב מסלול מחדש. אבל גם בעת כתיבת שורות אלו העסק עדיין עובד ברישול, באיטיות, ללא הנהגה או חזון וללא הבנה של גודל השעה. והמציאות העגומה שמתגלה פה יום אחרי יום מלמדת כמה דחוף לשקם את המערכות שאמורות לתת מענה לתשעה מיליון אזרחים בשגרת המלחמה הארוכה שלפנינו, וגם בימים הקשים שיבואו אחריה.
יום כיפור של השירות הציבורי מחייב לוועדת חקירה ממלכתית בבוא העת, אבל כעת, כשהתותחים רועמים, הבקשות הן הרבה יותר צנועות. נחקור אחרי, נתפקד עכשיו. ולכן יום כיפור של השירות הציבורי צריך להתחלף לתודעה של חלוצי תש"ח. את השיתוק צריך להחליף באתוס של קום המדינה - לטעת, לבנות מאפס, לייצר חזון ולהסתער. העורף הוא חזית לא פחות חשובה משדה הקרב. צריך לנצח בקרב ואז - לבנות מדינה.
הטענות הגדולות על התפקוד הלקוי של הממשלה על שלל זרועותיה באות לידי ביטוי בפרטים הכי בסיסיים. נגיד שאתה תושב העיר שדרות ויש לך שני ילדים קטנים. לאורך ימים היית נצור בבית עם סכין מטבח כשעל סף דלתך מחבלים וטילים נופלים כל העת. חוסר הוודאות והפחד מרסקים, ובכל זאת, בהזדמנות הראשונה אתה עושה שני דברים: נמלט מהעיר למרות הסכנה ויוצא למילואים בצו 8 כי ככה חונכת. מי דואג לך? מי מדבר איתך? האם יש סיכוי שילדיך יוכלו להיקלט במערכת החינוך בעיר שאליה עברת? התשובה לכל השאלות הללו היא שאין כתובת ואין מענה.
משפחות שהתפנו באופן מסודר אחרי ימים ארוכים של מצור קיבלו מענה חלקי במרכזי הפינוי, בעיקר באמצעות מתנדבים. משפחות שברחו לבדן תוך כדי סכנה אל בני משפחה או חברים (רוב המשפחות) - תלויות באוויר. אין להן בית לשוב אליו, חלק גדול מרכושן נפגע, הילדים שלהן תלושים בעיר זרה והן בטראומה. מלבד המענק הראשוני, שניתן על ידי שר האוצר בצלאל סמוטריץ' (אלף שקל לנפש) והיה ניתן להשיגו בקלות יחסית, כל צורך אחר הוא בגדר קריעת ים סוף.
לא רק שמשרדי הממשלה אינם אקטיביים ולא פונים בעצמם למיצוי צרכים וזכויות, אין שום מוקד שמאחד את כל המענים ושאליו יכול לפנות מי שצריך. השבוע, לראשונה, פורסמה מודעה מטעם מטה ההסברה הלאומי עם רשימה של כל מוקדי החירום והסיוע של המדינה. מדובר ב־46 מספרי טלפון או כתובות מייל שונות של 28 גופים ממשלתיים שונים. האדם שחרב עליו עולמו, משפחתו נעדרת או נרצחה, רכושו נבזז והוא עקור, מוזמן להתקשר ל־46 מספרי טלפון שונים.
עוד דוגמה שמלמדת על היעדר כל הכוונה והבנה ממשלתית של המצב היא העיר אופקים. ביום הראשון ללחימה נרצחו או נפלו בקרב כ־50 מתושבי העיר. אופקים הכפילה את מספר החללים שלה מיום הקמתה בתוך 24 שעות. רחל אדרי והעוגיות לא לבד, בכל בית במישור הגפן גרים גיבורים מוחלטים. אין אדם בעיר שלא מכיר מי מהמתים, רבים מהם נחשפו למראות זוועה של גופות שלא פונו והתעוותו בחום הקופח או בהתעללות של ממש שעברו אותם נרצחים לאחר מותם על ידי המחבלים. כיוון שאופקים לא נחשבת עיר במרחק שבעה קילומטר מעזה, המענים שהיא מקבלת דלים ונסמכים בעיקר על תרומות.
רק ביום חמישי, 12.10, פינו את התושבים להפוגה עד יום ראשון שאחריו. בבית המלון "נגה" שבים המלח מחכה קצינת מבחן מהרווחה. אין לה הכשרה לתת טיפול פסיכודינמי, אבל היא מקבלת המוני אנשים בטראומה קשה מאוד שחייבים מענה בהול. בלילות הראשונים היו אנשים שישנו בלובי מרוב פחד, בשביל שיוכלו להתגונן במקרה של חדירת מחבלים. אישה אחת סירבה לצאת מחדרה, אחרת לא הפסיקה לצעוק. איתם ילדים, זקנים ותינוקות רכים. נוסף להכל, התושבים בהיסטריה שהשהות שלהם תיגמר והם ייאלצו לשוב אל לב הטראומה.
אל המלון הגיעה ד"ר שרון שטרית, פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית שנשלחה דרך החמ"ל האזרחי לתת טיפול ראשוני. "כל יום במלון הרגיש כמו יום בבית חולים", היא מספרת, "התחושה החירומית לא התפוגגה. לאחר שלושה לילות אנשים נכנסו לחרדות קשות. הם הבינו שהם אמורים לעזוב את המלון ואמרו: 'יצאנו מהשואה. איך נחזור הביתה?' אמהות וילדים היו במעגלי עיבוד עד אחת בלילה. הבנו שחייבים להתגייס. מנכ"ל המלון אודי אזרזר הפך למנהל אוגדה לכל דבר, ויחד עם ישראייד והחמ"ל האזרחי הצלחנו לגייס תרומות לעוד כמה לילות. ישרוטל התגייסה, וכך גם הקרן החדשה לישראל ועמותת 'בונות אלטרנטיבה'".
נציין גם שבבית המלון משרד ממשלתי כלשהו טרח לשים שלט: "מדינת ישראל עם התושבים". נראה שבכך הסתכמה תרומתו.
דווקא יכולת ממשלתית אחת התבלטה - היכולת לקחת קרדיט. שר הנגב והגליל יצחק וסרלאוף הוציא סרטון רשמי על המענים של משרדו לאזרחים, והתהדר בין היתר בחמ"ל האזרחי "לב אחד". מדובר ביוזמה אזרחית מלאה שהוקמה על ידי גופי המחאה הירושלמיים. אבל כולנו לב אחד, לא? אז מה זה משנה.
מדינה זקוקה למנגנונים מתפקדים, לא לחסדים. באיגוד הפסיכולוגים נדהמו לגלות שאגף בריאות הנפש במשרד הבריאות ומוקד השירות הארצי לעבודה סוציאלית מחפשים מתנדבים לטיפול בנפגעי המלחמה. מדוע מדינת ישראל לא יכולה לשלם לעובדים על משימה כל כך חיונית בימים אלו? במרכז לבריאות הנפש "לב השרון" הגדילו לעשות וחיפשו מתנדבים קבועים ללא פחות מחודשיים, בעבודה פרונטלית של שתיים־שלוש משמרות בשבוע. פסיכולוגים ועו"סים בשירות הציבורי ממילא מרוויחים שכר רעב, כעת מבקשים מהם להתגייס בלי כל תמורה לתקופות ארוכות. המדינה מחפשת גם מתנדבים לתפקידי ניהול בכירים - למשל הקמת מרכז אזורי לתכלול מענים רפואיים בחירום באזור הצפון. הדוגמאות הללו מלמדות שפראיירים לא מתים, אבל הן בעיקר זועקות את חוסר האונים.
בינתיים בגזרת מקבלי ההחלטות הבינו היטב שמנכ"ל משרד רה"מ יוסי שלי יוצר יותר נזק מתועלת, ועבדו קשה בשביל לבנות מעקפים שיאפשרו את ניהול המשבר באופן תקין. השר סמוטריץ' מונה לעמוד בראש הקבינט החברתי־כלכלי, משה אדרי נקרא מהאזרחות לנהל את שיקום העוטף ואודי אדירי, לשעבר מנכ"ל משרד האנרגיה, אמור להיות מופקד על התיאום בין משרדי הממשלה השונים. שני המינויים נחשבים למקצועיים וראויים, אבל חלוקת האחריות והסמכות תקועה. נכון ליום חמישי בבוקר, שבועיים ללחימה, המינוי של אדירי לא מתקדם בגלל מריבות על סמכויות מול לשכת ראש הממשלה והמנכ"ל שלי. לפי ההתנהלות עד כה, אם בכלל נזכה למתאם פעולות בין המשרדים, הוא יהיה מסורס, מפוקח ויתקשה לתפקד בזמן שהחזית האזרחית קורסת.
"כל מי שעיניו בראשו בקואליציה מבין שזה גדול על יוסי שלי, ולכן במקום שתקום מינהלת תוך יממה או שתיים, מנסים יותר משבוע להבין איך עוקפים אותו. הוא מעכב את עבודת המשרדים שכבר כן מתפקדים ויוצר בעיה גדולה למדינת ישראל", אומר גורם בכיר בממשלה, "האיש הפך לסמל הכי עגום למצבנו כי בעצם בתפקיד הכי דרמטי במלחמה נמצא אדם לא מתאים. משרדים שמתורגלים בעבודה בחירום ויש להם שרים חזקים ומנכ"לים חזקים, ידעו לתת מענה. זה מה שקורה במשרד הבריאות של בר סימן טוב שכבר עבר קורונה. אבל כל השאר תלויים בקפריזות". תגובתו של יוסי שלי לא התקבלה עד לסגירת הגיליון.
"המדינה לא עשתה מעבר בין אירוע נקודתי לאסון קולוסלי", אומר בכיר אחר, "במקום לייצר שעון מלחמה אזרחי ביום הראשון, דישדשו ועדיין מדשדשים. בקורונה היינו מחויבים לתת לראש הממשלה דאז, בנט, סטטוס פעמיים ביום, זה גרם לכולנו להזיע. היום התחושה היא שכלום לא בהול. עד שקם קבינט, עד שחילקו סמכויות, עד שיגייסו אנשים - השטח מופקר. המטרה של מערכות מדינה זה לייצר ודאות, וכרגע הן מגבירות כאוס. לכל משרד יש יוזמות משלו, חלקן לא רלוונטיות, אחרות מתנגשות אחת בשנייה. הרצון הטוב קיים, אבל אין שום יד מכוונת".
עדיין ניתן להתעשת: האזרח צריך לפגוש נציג ממשלתי אחד, גוף ציבורי אחד, שייתנו לו מענה ויסנכרנו את כל פעולות הממשלה. הפרויקטור שמונה צריך את מלוא התקציבים והסמכויות ושלא יפריעו לו לעבוד. העסקים והנפגעים צריכים מענים רוחביים כמו הזרמת עשרות אלפי שקלים לכל משפחה בעוטף, הקלות מיסוי לעסקים או מתן שוברים לטיפול בטראומה.
והאתוס הישראלי זקוק בדחיפות לאופק של ודאות - הצגת תוכנית שיקום רב־שלבית, לא רק בטווח הקצר והבינוני, אלא גם בטווח הארוך. אסור לבזבז את המשבר הנוכחי. זו הזדמנות אמיתית להסתער, להקים מנגנונים מתפקדים עם אנשים ראויים שיידעו לתת שירות גמיש, מהיר ומותאם, ולצאת מהצד השני עם מגזר ציבורי חזק יותר. ככה בונים מדינה.
תמונה אחת שווה
מועצה אזורית אשכול / יום שלישי / בוקר
יד מבוגרת ועליה שבע ספרות. 7.10.2023. הקונוטציה ברורה: מספר על היד משמעו ניצולים מהתופת האיום מכל - אושוויץ. יהודים קועקעו במסגרת המזימה הנאצית שנועדה להשמידם.
יד מבוגרת ועליה שבע ספרות. זו היד של חיים ילין, תושב בארי ולשעבר ראש המועצה האזורית אשכול. העדות הנצחית למה שאירע בבית שלו, לאהובי נפשו, במדינה ריבונית, חרוטה בגופו. לא פחות משואה. לא פחות מנאצים. למרות המדינה, הצבא, ההבטחה "לא עוד".
"אני מסתכל בפרספקטיבה של עוד 50 שנה. זה לאט־לאט ידעך", אמר ילין בצער, "אסור לסיפור הזה לדעוך. זה הקיום של העם היהודי בארצו. זו המהות של כל מה שקרה במדינת ישראל אחרי השואה. אנחנו רוצים לחזור הביתה ולהקים חבל ארץ שישגשג עוד יותר - אבל בשביל זה חייבים להשמיד את הטרור. ולזכור".
המספר על היד הוא לא רק סמל לשואה, אלא גם לתקומה. ליכולת לקום מעפר. נזכור, לא נשכח, אבל המשימה הגדולה מכל היא - לעולם לא עוד.
