צמד המילים "ועדת חקירה" נישא בפי כל מאז 7 באוקטובר. ועדת חקירה כהמחשה לגודל המחדל; ועדת חקירה כאיום על הדרג הפוליטי. הכוונות טובות. המסקנה מוטעית. הדבר האחרון שהמדינה תזדקק לו ביום שבו המצב יתייצב, הוא ועדת חקירה.
2 צפייה בגלריה
(נתניהו הודף את הרצוג בקבלת הפנים לביידן בנתב"ג, שלשום | צילום: אוולין הוקשטיין, רויטרס)
16 ועדות חקירה ממלכתיות קמו עד היום, חלקן בגלל אסונות לאומיים, חלקן בגלל נושאים שהממשלה כשלה בהם. כל הוועדות התחילו בציפיות גדולות, וכמעט כולן נסתיימו בחרטה ובמפח נפש. הוועדות לא מסוגלות לעמוד בלוח הזמנים שנדרש לתיקון המחדלים, לא מסוגלות להתמודד עם הדרג הפוליטי ולא מסוגלות לצאת מהבורות שחופרים להן עורכי הדין. הדוחות הסופיים שהן מגישות משמשים מעצור לדלת במשרדים הרלוונטיים. בסך הכל, הן כלי שמעניק לאחראים לכישלון מחסה נוח, לשנים ארוכות, מזעם הציבור. הן לא העונש – הן התחליף לעונש. אין בהן תועלת.
שתי ועדות פועלות היום – הוועדה לחקירת האסון במירון בראשות השופטת דבורה ברלינר והוועדה לבדיקת פרשת הצוללות בראשות השופט אשר גרוניס. ועדת מירון מונתה לפני כשנתיים וחצי ועדיין לא סיימה, לא את הדוח הסופי שלה ולא את ההמלצות האישיות. ועדת הצוללות מונתה לפני כמעט שנתיים. דיוניה מתנהלים בעצלתיים, ללא שקיפות, מתחת לרדאר. לגרוניס לא בוער: הוא בפנסיה. חלק מהפקידים שמעורבים בפרשת הצוללות מונו השבוע לקבינט פרטי של נתניהו שיעבוד במקביל לשני הקבינטים האחרים. כאשר תקום הוועדה לחקירת אסון העוטף, הם ינדדו, לצד נתניהו, מוועדה לוועדה.
הממשלה מקימה את ועדת החקירה. היא מנסחת את כתב המינוי שלה, עניין חשוב מאוד כשמדובר במחדל 7 באוקטובר. האם הוועדה תדון במדיניות שהביאה להתעצמות חמאס, או שתוכל לדון רק במוכנות של הכוחות על הקו בבוקר השבת? האם המנדט שלה יאפשר לה ללכת אחורה וקדימה, אל הפקרת האוכלוסייה בקו העימות לפני ואחרי השבת השחורה? ועדת אגרנט פטרה את הדרג המדיני מאחריות. כך נהג גם שמגר בשתי ועדות החקירה שעמד בראשן, זאת שחקרה את הטבח במערת המכפלה וזאת שחקרה את רצח רבין. הייתה לשמגר, החזק בשופטים, הזדמנות לחקור לעומק שתי טראומות לאומיות, אבל הוא העדיף להתעסק במגנומטרים.
וכך תנהג גם הוועדה שתמנה הממשלה לחקירת הקטסטרופה מול עזה.
לא רק נתניהו
אני מודה, הזעם חזק ממני. גם תחושת הבגידה. אני הולך בעיר שדרות, בקיבוץ בארי, ולא יודע לאן להוליך את הזעם. שלשום הייתי בהלוויה של אחד הנרצחים, בעומר, ליד באר־שבע. פני האבלים שיקפו את הלם הבגידה. שלמה קרעי, אחד הנציגים האותנטיים של ממשלת נתניהו, אמר שאיננו מבין למה מצפים מהשרים לבקש סליחה. האמת, לא מצפים. לא התנצלות ולא סליחה. רק שילכו.
התיקון צריך להיות פוליטי, מתוך הקואליציה. חברי הקואליציה משוכנעים שהשופטים גוזלים מהם את הכוח שנתן להם הבוחר. בגלל זה הם הטריפו את המדינה בעשרת החודשים האחרונים. והנה, כאשר מגיע הרגע שבו הם יכולים לממש את כוחם, הם מחפשים שופט שייקח מהם את האחריות. הם מפחדים.
כאשר המצב יתייצב, יודיעו שורה של בעלי תפקידים במערכת הביטחון על התפטרותם. רובם אנשים טובים מאוד, אבל גודל המחדל והשלכותיו לא מותירים להם ברירה. כאשר יעשו זאת, יגבר הלחץ על הדרג הפוליטי. קודם כל נתניהו, אבל לא רק הוא. גלנט יצטרך להתמודד עם העובדה שהאסון קרה במשמרת שלו. נתניהו ואנשיו דואגים להפיל עליו ועל לובשי המדים את כל התיק. זה מה שהם עושים בתכתובות פנימיות. המתח בין נתניהו לגלנט גדול. במהלך הביקור של ביידן הוא נחשף לעיני ישראלים ואמריקאים. גלנט רצה לדבר. נתניהו פעל כדי לחסום אותו. לא יהיה פשוט להגיע להחלטות בקבינט כשאין אמון מינימלי בין ראש הממשלה לשר הביטחון.
התיקון הנדרש לא נעצר שם. בהרכב הנוכחי הממשלה לא מסוגלת לתפקד, לא עם בן גביר, לא עם סמוטריץ', לא עם לוין ולא עם גפני בוועדת הכספים. בתקופות חירום יש למשרד ראש הממשלה תפקיד מפתח. נתניהו מילא את צמרת המשרד במינויים פוליטיים בלתי כשירים לתפקידיהם, החל ביוסי שלי, המנכ"ל, צחי ברוורמן, ראש הסגל, יוסי פוקס, מזכיר הממשלה, צחי הנגבי, ראש המל"ל, וגמור בגל הירש, כישלון צבאי ומקופח פוליטי.
חמישה חברי כנסת, זה מה שצריך, חמישה שיגידו עד כאן. כגודל הקטסטרופה, גודל המעשה הנדרש. זאת תהיה התחלה של תהליך ריפוי ארוך. אחר כך יוכלו למנות ועדת חקירה.
טרגדיה בתוך טרגדיה
שני משרדי עורכי דין פינו את הקומות שלהם במגדל המוזיאון בתל־אביב לטובת מטה החטופים. את המשרדים גודשים מאות מתנדבים. "כשאין מדינה, יש עם", אומר דדי סוויסה, אחד הפעילים המרכזיים. גמלאי משרד החוץ מובילים דיפלומטים זרים לראיונות עם משפחות החטופים. הראיונות קורעי לב. הדיפלומטים מנומסים. הם ממלאים את חובתם.
האמת היא שיש ניגוד עניינים מובנה בין הממשלה למשפחות החטופים. הממשלה התחייבה לחסל את חמאס; המשפחות מבקשות לשאת ולתת איתו. הממשלה התחייבה להיכנס קרקעית לעזה בהיקף שלא ידענו כמותו אף פעם, גם לא בכיבוש הרצועה ב־1967; המשפחות יודעות שכניסה קרקעית תסכן את חיי החטופים, לא תציל אותם. אילו ידיהן היו חופשיות, הן היו צריכות לקרוא לממשלות זרות ללחוץ על ישראל לא להכניס את צה"ל לעזה.
נקודת המפגש היא בהסברה. הממשלה מברכת על הופעות של קרובי החטופים בתקשורת העולמית. סבל החטופים מקזז את תמונות ההרס מעזה ותורם להכשרת פעולה קרקעית של צה"ל בדעת הקהל במערב. בעצם, המשפחות פועלות נגד האינטרס שלהן.
"בעצם", אמר לי אחד מוותיקי משרד החוץ שהתנדבו לעזור למטה, "הממשלה הפעילה על החטופים נוהל חניבעל".
נוהל חניבעל נקבע ב־1986, בעקבות עסקת ג'יבריל שבה שיחררה ישראל 1,151 מחבלים תמורת שלושה חיילים חטופים. הוא אומר שבתנאים מסוימים ניתן לשקול ירי שמסכן את חייו של חייל שנחטף.
קדושת החיים מול ביטחון המדינה: הכמות הבלתי נתפסת של החטופים והעובדה שיש ביניהם ילדים, יוצרת דילמה שהמערכת הפוליטית לא ידעה כמוה. התפקיד של המשפחות הוא לזעוק מרה, לומר, כמו שאמרה מרים גרוף, אמו של החייל החטוף יוסף גרוף וניצולת שואה, שתישרף המדינה, העיקר שתחזירו את הבן שלי. לא להתחבק – לזעוק. טרגדיה בתוך טרגדיה.
מבחן ביידן
הג'יהאד האיסלאמי השיג בכישלון שלו מה שלא הצליח להשיג בכל שיגוריו המוצלחים. הטיל שהתפוצץ בחניון של בית החולים אל־אהלי בעזה הוציא את ההמון לרחובות בבירות ערביות. א־סיסי, המלך עבדאללה ואבו־מאזן חששו לשלטונם. הם הבינו שמפגש עם הנשיא ביידן, שעות לאחר שכינה את עצמו ציוני והתחייב לעמוד לימין ישראל באשר תלך, יפנה את זעם המפגינים אליהם. אבו־מאזן היה הראשון שהבריז. א־סיסי ועבדאללה הלכו בעקבותיו. הם למדו מה ש־MBS, השליט בפועל של סעודיה, למד מזמן: אפשר להעליב את נשיא ארצות־הברית ולהישאר בחיים.
ביקור שאמור היה להמחיש את מעורבותה המחודשת של ארצות־הברית במזרח התיכון ולהציב את ביידן כמנהיג הגוש הפרו־אמריקאי, אנטי־איראני, אנטי־טרור – הסתיים במעמד צד אחד.
"השליטים הערביים מפנים לביידן כתף קרה", דיווחה התקשורת האמריקאית. התמיכה הגורפת של הנשיא במלחמתה של ישראל נתקלה במחאה פומבית גם בתוך הממשל, מחזה נדיר בוושינגטון. ג'וש פול, בכיר במחלקת המדינה שמופקד על אישור עסקות נשק עם מדינות חוץ, הודיע על התפטרותו. הוא לא אהב את הצ'ק הפתוח שנתן ביידן לישראל להכות בעזה, בכלל זה פגיעה בריכוזי אוכלוסייה. "כאשר מדינה מנסה לכפות ביטחון בכל מחיר, היא לא מועילה לביטחון שלה", אמר. "היא מצמיחה דור חדש של אויבים".
הבית הלבן מתכוון לבקש מהקונגרס עשרה מיליארד דולר, רובם המכריע לסיוע צבאי לישראל. הפקיד המתפטר נשאל מדוע לא מחה כאשר נחתמו עסקות נשק עם מדינות אחרות, בעייתיות יותר. "כאשר היה מדובר במדינות אחרות, יכולתי לסמוך על הקונגרס שיתנגד", אמר. "אבל אספקת הנשק לישראל תתקבל בקונגרס בתמיכה גורפת".
לטענתו, הוא מוצף בתגובות אוהדות מעמיתים בממשל ובקונגרס. ההתפטרות של פקיד אחד לא צריכה להטריד אותנו; האהדה שהוא מקבל צריכה להטריד.
ביידן האיש אוהב את ישראל באמת. הוא אוהב את החזון, את האנשים, את החוויות שצבר ב־50 שנות היכרות. ביידן הנשיא בא להשלים את מה שאמרו כאן בשמו מזכיר המדינה בלינקן ומזכיר ההגנה אוסטין. אמריקה לא תשאיר את ישראל לבד, בשני המובנים: היא לא תפקיר אותה לאויביה אבל גם לא תניח לה לעשות לאויביה מה שהיא רוצה.
כללי המשחק שהתקבעו לאורך השנים אמרו פחות או יותר כך: ישראל וארצות־הברית הן בעלות ברית. הן מקיימות שיתוף פעולה צבאי ותיאום מדיני. עם זאת, ישראל לא משתפת את הממשל האמריקאי בתוכניות הצבאיות שלה. התרעה כן, התחשבות כן, בקשת רשות לא. המגבלה הזאת העניקה לראשי הממשלות שלנו את החופש להורות על מבצעים צבאיים על פי האינטרסים של ישראל, והעניקה לנשיאים אמריקאים את האפשרות לומר, ישראל לא התייעצה איתנו ולכן איננו אחראים. לכללים האלה יש גם צדדים משפטיים מורכבים, בחובות הדיווח של הנשיא לקונגרס.
נתניהו, בצר לו, נהג אחרת. הוא הכניס את האמריקאים לתוך תהליך קבלת ההחלטות בקבינט ובקבינט החירום. זה אומר שביידן יוחזק אחראי לכל מה שתעשה ישראל בעזה. זה מחייב אותו ואותנו. מרווח ההכחשה נמחק. אין פלא ששליטים ערבים שקיומם תלוי באמריקה פוחדים מנוכחותו.
ביידן הוא הנשיא האמריקאי האחרון שהשואה חיה בליבו. אתמול, על רקע פגישתו עם משפחות החטופים, הוא שב והזכיר את השואה, הזכיר שארצות־הברית עמדה אז מנגד והבטיח, לעולם לא עוד.
הזיכרון אמיתי. גם ההבטחה. אכזריות רוצחי חמאס לא שונה מאכזריות הרוצחים הנאצים, אבל כאן נעצר הדמיון. עוטף עזה לחוד ואושוויץ לחוד. יותר משישראל זקוקה לרחמים, היא זקוקה לבעל ברית. ביידן מבין את זה. המבחן יהיה כאשר צה"ל יילחם בתוך עזה והרחמים יעברו לצד השני.
מה שלא עושה המדינה
בפעם האחרונה נטשו חברי כפר גלעדי את הקיבוץ ב־1920, לפני 103 שנים. מצב הביטחון בעקבות אירועי תל חי חייב פינוי. לאחר שבעה חודשים חזרו. תנועת העבודה קידשה את ההתיישבות. התלם האחרון, כך אמרה, יקבע את גבולות המולדת. ז'בוטינסקי התייצב מנגד. הוא האמין בפתרונות מדיניים.
כפר גלעדי פונה השבוע, בהוראת צה"ל. לפחות אחד הוותיקים, דור שלישי למייסדים, התעקש להישאר. 30 קיבוצים בדרום ובצפון פונו מיושביהם. לא פריבילגים, לא אנרכיסטים, לא בריכות שחייה – קו ראשון של המדינה.
21 קיבוצים צמודי גדר יש בעוטף עזה. חלק נכבשו, נשרפו ונבזזו; חלק נפגעו; חלק נותרו שלמים. גם אלה שנותרו שלמים, מוכי טראומה: השעות הארוכות שבילו התושבים בממ"דים בתקווה לבואו של צה"ל, הסכנה שארבה לפתחם וזיכרון השכנים מהקיבוצים הסמוכים שנרצחו ונחטפו, לא נותנים להם מנוח.
הם הודיעו שלא יחזרו לקיבוצים לפני שיוסר האיום הביטחוני. אם צריך, יגורו בקראווילות בקיבוצים עורפיים. החשש שלהם הוא שסמוטריץ' ואנשיו, שמחזיקים בידיהם את משרדי האוצר וההתיישבות, ינצלו את ההזדמנות ויכניסו במקומם גרעינים תורניים. הם חושבים שגם את גוש קטיף, שמלא כרגע בפלסטינים שברחו מעזה, מתכוונים הסמוטריצ'ים ליישב. לא מצאתי לחששות האלה עדות עובדתית, אבל בהתכתבויות הפנימיות של המפונים הם מכים שורש.
ניר מאיר, מזכיר התנועה הקיבוצית, סיפר לי שפנה לאורית סטרוק מחברון, שרת ההתיישבות, ודרש ממנה התחייבות בכתב שרק התנועה הקיבוצית תשקם את היישובים. סטרוק התחייבה בכתב. האם אתה מאמין לה? שאלתי. "זה מה יש", אמר. סטרוק גורשה השבוע בצעקות מאחד מבתי המלון שבהם שוכנו המפונים.
שאלתי את מאיר אם הקיבוצים דואגים רק לקיבוצים. הוא סיפר ש־30 אלף מפונים, רובם המכריע מערים ומעיירות, לא מקיבוצים, מתארחים עכשיו ב־100 קיבוצים בארץ. אני יודע על קיבוץ אחד, יטבתה, שמארח 300 נפש, מספק להן לינה, אוכל, לימודים לילדים וטיולים באזור. מה שלא עושה המדינה, עושה החברה, עושים אנשים: אור בתוך השחור.
חזר בגדול
ההיעלמות החלקית של נתניהו ביומיים הראשונים לאחר התקפת חמאס הייתה מקור לדאגה, בישראל ומחוץ לה. ההשוואה המתבקשת הייתה להתמוטטות של יצחק רבין ערב המלחמה ב־1967 ולאובדן הביטחון של משה דיין ביום השני למלחמה ב־1973. בכירים בישראל ששאלתי אותם איך התרשמו מנתניהו באותם ימים, סירבו לאשר או להכחיש.
רבין ודיין התעשתו. גם נתניהו התעשת. תמונה אחת, משלשום, אומרת הכל: ביידן יורד מכבש המטוס. נשיא המדינה חותר למגע ראשון, כפי שמחייב הפרוטוקול. נתניהו מושיט יד ימין והודף אותו לאחור. ביידן בנתב"ג, בפתח הג'מבו, כמו גלעד שליט בתל נוף, בפתח המסוק. אני בתמונה, אני ולא אחר. יש מי שהתרגש מגסות הרוח; אני התמקדתי בצד החיובי: האיש חוזר לעצמו. ¿
