המלחמה בישראל תופסת את הקהילות היהודיות באירופה במצב קשה ומורכב במיוחד. מצד אחד הזעם והרצון לסייע גואים, אבל איתם מתגברים גם החששות מתגובות אנטישמיות ואנטי־ישראליות וניסיונות לפגוע בקהילה היהודית, בין היתר ע"י מוסלמים שחיים באותן ערים ותומכים בעזה ובחמאס. בברלין כבר נרשמו בשבוע שעבר הפגנות אלימות וזריקת בקבוקי תבערה לעבר מוסד יהודי, ואתמול נערכה במרכז לונדון הפגנת ענק בהשתתפות מאה אלף תומכי פלסטין.
"כשהתחילו ההפגנות של הפלסטינים בברלין, הבנתי שזה כבר לא עוד סבב רגיל", אומר ריינהרד בורגמן, מורה בן 72 מברלין, "אני נשוי לאשה מגאנה, ועד עכשיו הפחד שלנו היה בעיקר מהניאו־נאצים. בשבת של הטבח הייתי עם ארבעת הילדים שלי בטקס של שטולפרשטיינה (אבני זיכרון שמנציחות את קורבנות הנאציזם) כי התחלתי להסביר להם מה זו יהדות ושהם יהודים. אבל עכשיו ציידתי אותם במכשירי מעקב בתיקי בית הספר שלהם, כיסיתי את השם שלי באינטרקום ותיבת הדואר, ותליתי שלט בכניסה לבניין שבו ביקשתי מהדיירים לא להשאיר את הדלת פתוחה לשום מצב או זמן. כל הדיירים היהודים בבניין הורידו מדלתות הכניסה כל סממן לזה שהם יהודים או ישראלים.
"ברור לנו שזו רק ההתחלה, שככל שהמצב בעזה יסתבך ככה זה ייצא מנויקלן ויתחיל להיכנס לשכונות שלנו. יתחילו לחפש אותנו. ההפגנות השבוע הבהירו לי שכוחות הביטחון המקומיים לא ממש יכולים להגן עלינו, אין לאן לברוח. במקרה שלי זו גם טרגדיה חוזרת: סבתא ואמא שלי היו צריכות להתחבא בגלל הנאצים, ועכשיו אני צריך להתחבא או לצנזר את עצמי כדי לא להיפגע בגרמניה".
"מצב הרוח פה על הרצפה", אמר לי עובד בקהילה המרכזית של יהודי גרמניה, "זה לא רק אמצעי הביטחון המתוגברים, לא רק הפחד וההימנעות מלהיות במרחב הציבורי בכלל, אלא זה שבעשור האחרון השקענו פה מאמצים עצומים בפרויקטים שעסקו בקירוב בין הקהילה היהודית למוסלמית בגרמניה, וברור לכולנו שכל המאמצים וההשקעה ירדו לטמיון. הספקנות וחוסר האמון זה עניין של דורות עד שהם יאפשרו לנו לחזור לעסוק בזה. הבגידה היא כפולה: לא רק הטבח שביצעו ביהודים, אלא העובדה שהמוסלמים בגרמניה, ברובם המוחלט, סירבו לגלות כל אמפתיה לטבח. מבחינתי זה בלתי נסלח".
טרור פסיכולוגי
מיד לאחר תחילת המהומות האנטי־ישראליות בברלין, נזרקו ביום רביעי שני בקבוקי מולוטוב לעבר המרכז הקהילתי "קהל הדס ישראל" בשכונת מיטה בעיר, ואיש על קטנוע ניסה להסתער על המקום ונעצר בעודו צועק קללות אנטי־ישראליות.
במרכז הקהילתי יש בית ספר, גן ילדים, ישיבה ובית כנסת. שלושת ילדיה של אנה סגל, 37, לומדים שם. היא עובדת במקום. "תמיד הייתה ידיעה שיש אזורים שלא מגיעים אליהם בברלין, ובטח לא מגיעים אליהם כשאתה מזוהה כיהודי. מחביאים את הכיפה והציציות או לא מדברים עברית", היא אומרת, "אבל פה, באזור שבו אנחנו גרים, למרות שהיו תקריות שירקו עלינו וזרקו עלינו אבנים, זה די בטוח. עכשיו זה שונה. אנחנו לא הולכים לגני משחקים, הילדים לא יוצאים מהמתחם, ההורים צריכים לקחת את הילדים לבית הספר וממנו. יש מודעות לצורך להחביא את הזהות, הורדנו את החובה של תלבושת אחידה, והילדים שלי באופן פרטי מסרבים להזדהות או לחשוף את עצמם כיהודים. הנוכחות של הילדים בבית הספר ובגנים ממש פחתה. ביום שישי, כשהייתה האזהרה של חמאס, הגיעו בקושי 20 אחוז מהתלמידים".
אנה מוסיפה: "זה בעיקר טרור פסיכולוגי מתמיד. הגרמנים מנסים לגלות הבנה ואמפתיה, אבל נגיד במקרה שבו סומן ביתו של אחד מחברי הקהילה במגן דוד, אחת השכנות פנתה אליו וביקשה ממנו למחוק את מה שהיא חשבה כתמיכה בישראל. ובשבילנו זה הרגיש כמו ליל הבדולח, שמסמנים אותנו ואנחנו צריכים לשלם על זה. השמאל הגרמני יצר בשנים האחרונות משוואה ברורה בין ישראל לבין היהודים בגרמניה, ועכשיו זה בא לידי ביטוי בהפגנות בברלין. הרשויות פה גם מסרבות לתת לנו עוד ביטחון, טוענים שאין מודיעין ושום דבר לא יקרה, ואנחנו צריכים לשכור חברות פרטיות.
"אנחנו מאוד מודאגים. ואנחנו עסוקים בצנזורה עצמית, וזה מרגיש כמו כלא אחד גדול. כלא מסומן כי כולם כתבו עלינו בעיתון אחרי המולוטוב וכולם יודעים איפה אנחנו. אנשים מגיעים לכאן עם כוונות רעות. יש הרבה דיבורים על לעזוב, אבל גם פה יש שבר גדול: איזה מקום יותר בטוח לנו? האמון בישראל כפוליסת ביטוח נפגם לחלוטין".
"אנחנו במשבר כללי", אומר ראש הקהילה פאשה ליוברסקי: "הפחד השתלט על השגרה, וכשזה קורה, הטרור מנצח". ביום שישי, קצת לפני התפילה, הגיעו כמאתיים גרמנים לטקס הזדהות ליד בניין הקהילה. הם הניחו פרחים ושלטי תמיכה, והדליקו נרות. על הכביש הראשי שממול עברו עשרות מכוניות בדרכן לשכונת המהגרים וודינג. הן צפרו בשמחת חתונות וזעקו "פרי־פרי פלסטין".
ולמרות כל זה יש לא מעטים ישראלים שבודקים את האפשרות להגר לברלין. "לפני הבחירות האחרונות היו לי פנייה או שתיים ביום", אומרת טל גיבש, יועצת הגירה ורילוקיישן בברלין, "אחרי הבחירות זה עלה לשלוש־ארבע ביום, ומאז 7 באוקטובר אני מקבלת עשר פניות ביום. הרבה יותר משפחות. אנשים מוותרים על דיון מהארץ, ארזו מזוודות, והחליטו לעשות הכל מכאן. הם בעיקר מפחדים. לא רוצים ילדים שיגדלו עם אזעקות. זה ממש אירוני שברלין הפכה למפלט".
"חזרנו 90 שנה אחורה"
כשאני מדברת עם רבה הראשי של שטרסבורג הרולד אברהם ווייל, הוא נמצא בין שני ביקורי אבלים. מוקדם יותר הוא ביקר בני משפחה שאיבדו את סבתם שנרצחה בנחל עוז, ומשם ימשיך לניחום אבלים של בני משפחה שאחייניתם הצעירה נרצחה בזירה אחרת.
קהילת יהודי צרפת, השלישית בגודלה בעולם (כ־440 אלף איש), שמעה על הזוועות, כמו כל קהילות אירופה, טיפין־טיפין. את הרב ווייל הזהירו אנשי הביטחון סביב בית הכנסת. חברי הקהילה החילונים, מספר לי ז'ראר אונגר, סגן נשיא קריף (ארגון הגג של הארגונים היהודיים בצרפת), קיבלו שיחות טלפון מבועתות מידידים בקיבוצים, ואילו מעבר לתעלה, דיין קהילת לונדון, הרב מנחם גלי, שמע את הבשורות האיומות מידידים לא יהודים של חברי הקהילה. רובם הבינו את גודל האסון רק בראשון בבוקר.
מאז מדווחים כולם על עלייה במקרי האנטישמיות. ברוב המקרים מדובר בהערות פוגעניות, גרפיטי ואיומים מילוליים ברחוב, אולם, כפי שמסביר מבריסל הרב מנחם מרגולין, יו"ר איגוד הארגונים היהודיים באירופה ויו"ר מרכז רבני אירופה, "אנחנו רק בתחילת העימות ואנחנו חוששים מאוד מהימים הבאים. המתיחות תמיד מעוררת גל של חרדות כי תומכי חמאס באירופה תמיד תוקפים את הקהילות. כבר היו תקריות מילוליות, אבל רבים חוששים לחייהם. אין לנו תחושה שהמשטרה הגבירה באופן מיוחד את אבטחת הקהילות כאן, רובן מעסיקות אנשי ביטחון פרטיים".
חלק מהאיומים הפכו למעשים. סופי (שם בדוי) מפריז מספרת לי כי עוד לפני השבת הרצחנית צייר מישהו על דלתה צלב קרס וכתב מעליה "שתתפגרו". סופי נשואה ליהודי, אך הם אינם דתיים ואין על משקוף דלתם מזוזה. "מישהו בבניין ידע שאנחנו יהודים", היא משחזרת את הרגע שבו פתחה את הדלת וצעקה נפלטה מפיה, "מאז הייתי כבר שלוש פעמים במשטרה ורק התערבות מגבוה גרמה להם להוסיף לתלונה עבירה גזענית. זה כבר היה אחרי 7 באוקטובר ודבר לא השתנה. כשאני מטיילת עם הכלב בערב אני מביטה מעבר לכתף. אנחנו חוזרים 90 שנה אחורה. אני צריכה למצוא את עצמי עם סכין תקוע בגב כדי שהם יגיבו?"
היא לא היחידה. ברשת מסתובבות תמונות של דלת שהוצתה בגלל מזוזה, וחברי הקהילה נמנעים מלהסתובב בכיכר הרפובליקה, שם מתרכזות רוב ההפגנות. ממשלת צרפת הגבירה משמעותית את ההגנה על המוסדות היהודיים במדינה, כ־500 מוקדים, אבל מחוצה להם לא כולם מרגישים בטוחים.
זעם וסולידריות
"אני כועס מאוד על ראשת עיריית שטרסבורג ז'אן ברסגיאן", מסביר רבי ווייל, "היא הוסיפה שמן למדורה. היא הורידה דגל ישראל שהתנוסס מעל בניין העירייה, לאות הזדהות אחרי התקפת החמאס, כמו גם את אלה של ארמניה ואוקראינה, והחליפה אותם בשלטים 'בעד השלום', 'צדק וחופש'. בפעם הראשונה בחיי, בדרכי לתפילה, עצרה על ידי מכונית וצעקו לי: 'יחי פלסטין, מוות ליהודים'". מדובר ביותר מצעקות שכן ביום שבת עצרה משטרת שטרסבורג צעיר בן 15 שהסתובב ליד אחד מבתי הכנסת בעיר כשעליו סכין. גם בקהילה בפריז מספרים על חשודים שנתפסו כשהם בקרבת מוסדות יהודיים.
"אנחנו לא סגרנו את בתי הספר אחרי התקפות הטרור, אולם כ־50 אחוז מהתלמידים לא הגיעו", מספר הרב ווייל. בלונדון, מספר הרב גלי, ביום השישי שבו הושמעו קריאות לג'יהאד, הם התכוונו "להשאיר את בתי הספר פתוחים בעצת ארגון הביטחון של הקהילה, אולם הרבה מההורים דאגו ולכן סגרנו".
מי שעושה עבודה מצוינת בהרגעת חששות המשפחות הם שליחי השומר הצעיר נתנאל גוזלן ואנני כהן, המפעילים קן שמונה כ־150 ילדים מגיל 7 עד 18. "ב־7 באוקטובר לא קיימנו פעילות. גם ההורים היו בהלם כי כרמלה דן, אשתו של שליח שהדריכה את רובם בשנות ה־90, נרצחה".
הם מחלקים את העבודה לפי צורכי הילדים והמשפחות: "עם הבוגרים קיימנו שיחת זום על מצבם הנפשי ועל סדרי העדיפויות בימים הקרובים. הבאנו פסיכולוגית שעמדה לרשות הילדים וההורים 24/7. רוב הילדים לומדים בבתי ספר שאינם שייכים לקהילה, ולעבר חלקם נשמעו הערות תמיכה בפלסטינים או נגד ישראל והיהודים. אנחנו מנסים לתת להם מענה שיעזור להם להתמודד עם המצב רגשית והסברתית, אבל גם לגונן עליהם כדי שהנפש לא תיקרע ממה שהם רואים ברשת".
את פרס הסולידריות אפשר להעניק לקהילה הישראלית בפריז, שפתחה קבוצת ווטסאפ ובה מאות חברים. הם דאגו לישראלים שנתקעו בפריז ללא טיסה הביתה, ללינה, בגדים, תעסוקה לילדים, רופאי משפחה ופסיכולוגים. במקביל הם אירגנו ארוחות חג והעבירו מזוודות מלאות מתנות ותרומות לחיילים בארץ. חברי הקהילה ממשיכים לדאוג לאלו שבאו להתרענן, ואף הובילו מבצעי הדבקת כרוזים שעליהם פני החטופים והנעדרים ברחבי העיר. אחרים התנדבו לתרגם את עדויות קורבנות הטבח בעוטף עזה.
כל קהילות אירופה חיות בחשש להסלמה שתביא עימה גם עלייה במקרי האנטישמיות, אולם, כמו בארץ, הסולידריות מאירה את החושך ומחזקת את תחושת החוסן של כולם. •
בורגמן, מורה בן 72: "ההפגנות השבוע הבהירו לי שכוחות הביטחון המקומיים לא ממש יכולים להגן עלינו. ככל שהמצב בעזה יסתבך, יתחילו להיכנס לשכונות ולחפש אותנו. סבתא ואמא שלי התחבאו מהנאצים, עכשיו גם אני בגרמניה צריך להתחבא"
אנה: "זה הרגיש כמו ליל הבדולח, שמסמנים אותנו ואנחנו צריכים לשלם על זה. הרשויות פה גם מסרבות לתת לנו עוד ביטחון, ואנחנו צריכים לשכור חברות פרטיות. יש הרבה דיבורים על לעזוב, אבל גם פה יש שבר גדול: איזה מקום יותר בטוח לנו? האמון בישראל כפוליסת ביטוח נפגע לחלוטין"
