בסרטי מערבונים תמיד הייתה סצנה כזו של פיצוץ מכרה עם דינמיט או משהו כזה. מישהו לוחץ על איזה הדק והמכרה מתפוצץ, ואז מישהו שעמד קרוב מדי מאבד את השמיעה ורואה את הכל במיוט מוזר.
ככה אני מרגישה עכשיו. כל כך הרבה קורה שאני כאילו לא שומעת. אני שומעת, אבל בעצם לא. כי אני לא מצליחה לשמוע או לא מאמינה למה שאני שומעת. הדופק שלי על איזה מאתיים כל הזמן, מרגישה שאנחנו רדופים. אני לא רעבה ולא צמאה, אני גמורה מעייפות אבל לא מצליחה לישון. אני מלאת צער ואני חושבת ששכחתי איך מחייכים. אני רואה את גיא הוכמן (גילוי נאות: אבא מהגן!) מצחיק ומחייך ואני מקנאה בו.
לפעמים אני מביטה במראה ומזכירה לעצמי איך חיוך נראה. אני יודעת שאני כבר צריכה להיות מודאגת כלכלית, אבל אני אפילו לא מצליחה להיות מודאגת מזה. הכל מרגיש טפל. אפילו הדאגות. עכשיו אנחנו דואגים לחיים עצמם.
וזה מדהים כמה משמעויות מקבל צמד המילים הללו בקונוטציה. איזה הקשר מוזר. הסמיכות שלא ידענו שאנחנו צריכים, החיים עצמם. שנשבעו לדאוג להם. שאפילו שוכנענו שאי־אפשר לדאוג לכלום חוץ מאשר לחיים עצמם. והנה החיים עצמם הופקרו.
וכל התרחישים התרחשו והנורא מכל קרה, וכאילו החיים עצמם, מה איתם? מה עשיתם עד עכשיו אם לא דאגתם לחיים עצמם?
"החיים עצמם". עוד יש להם משמעות? מה הם החיים עצמם בכלל אם לא הפשט שלהם? החיים שהם עצמם. הליבינג, הלייף, הדופק, השאיפה והנשיפה, לפעמים אני מזכירה לעצמי רגע לנשום, פעולה כל כך לא רצונית שגם היא צריכה תזכורת. לשאוף, לנשוף. החושים מצד אחד מתחדדים, מצד שני מתקהים. ורק חוש המישוש מזכיר לי כמה שחיבוק ונגיעה עדיין מצליחים לעודד, להרגיש אמיתיים, להרגיש בחיים עצמם.
והשמש זורחת. אני נזכרת באיזה פוסט של שמחה רוטמן אחרי שהעבירו את ביטול עילת הסבירות, שבו הוא כתב ש"מחר תזרח השמש". לצערנו השמש לא סרה להלכות האבל שירדו עלינו, לא היום וגם לא באושוויץ. היא זורחת, החצופה. היא זורחת, היא והעננים שלה. מזכירים כל הזמן עד כמה אנחנו קטנים בעצם.
לפעמים בשקיעה אנחנו מזהים בה סוג של התחשבות, רוך. אולי בגלל זה בני אדם אוהבים כל כך שקיעות. לא מכירה עוד יצורים חיים המביטים בשקיעה. השקיעה היא אפילו הרגע שבו חמניות שולחות מבט נוגה לחמה.
ההתרחבות בצבעים הממחישים לכל אחד את מקומו מנסה להרחיב את ליבנו, לתת לנו רגע להתבונן במשהו אחר. אבל כל מבט מזכיר לי משהו. הרי כל מבט הוא מבט על החיים. על החיים עצמם.
אני יודעת שאני כבר צריכה להיות מודאגת כלכלית, אבל אני אפילו לא מצליחה להיות מודאגת מזה. הכל מרגיש טפל. אפילו הדאגות