"כשבתי הצעירה הייתה ילדה, נהגנו שתינו לרדת במדרכות הקיבוץ מחדר האוכל הביתה ולהביט בשמיים ובצלליות הכהות של העצים והבתים. שעת חסד. שעת בין ערביים. כך נולדה הסדרה המוצגת פה שכולה ציורי המקום, הקיבוץ, הבית והשכונה. איני מתעייפת לעולם מלהביט בבארי, עוסקת במקום, מפרקת ובונה מחדש ומערבבת זיכרון ומציאות, עבר והווה, מתוך צילומי ארכיון, צילומי משפחה וצילומים מהפלאפון, ועסוקה בשאלה מה אנחנו זוכרים ומה אבד לנו..."
המילים הללו, שמקבלות כעת משמעות מצמררת, ליוו את תערוכת הציורים "השעה היפה" של האמנית ד"ר זיוה ילין, ילידת קיבוץ בארי, אוצרת ומרצה לאמנות במכללת קיי ובמכללת ספיר, שיש מי מתלמידיה ומוריה שנרצחו בשבת השחורה.
ילין, שחיה בקיבוץ הדרומי, יוצרת בו ומתעדת את נופיו כבר כמעט רבע מאה, היא גם מנהלת הגלריה בבארי שנשרפה לחלוטין בפוגרום 2023. במהלך הטבח הייתה סגורה בממ"ד במשך 11 שעות ביחד עם משפחתה: בנה, חברתו, בעלה חיים ילין, לשעבר ראש המועצה האזורית אשכול, חבר כנסת מטעם יש עתיד ואחד הסמלים של האזור המדמם והיפהפה הזה, ויחד איתם שני הכלבים המשפחתיים. 11 שעות, ומשפחת ילין ניצלה. בנס.
"כולם שואלים אותי למה ציירתי את בארי באדום, אבל בכלל לא התכוונתי ל'צבע אדום' במובן של האזעקות. זה התחיל במקרה. נגמר לי הלבן, ובדיוק קיבלתי צבעי קיר ממפעל נירלט שבניר עוז, והיו שם המון קופסאות של צבע אדום, שכנראה נשאר להם, ועם הצבע האדום צבעתי את הבדים שמתחתי, ועל זה ציירתי".
"באתי מאהבה"
אלא שהיום, שבועיים לתוך מלחמת העצמאות השנייה, המלחמה הנוראית ביותר שידענו, סדרת הציורים שילין החלה לצייר לפני רבע מאה כמעט, מקבלת פרשנות של דם ותימרות עשן, ונשטפת במראות המחרידים של בארי שיהיו חרותים בזיכרון הקולקטיבי של כולנו ובנפש השבורה של בני המקום.
"כשצבעתי את הבדים באדום, החלטתי לצייר עליהם בשחור בגלל האימפקט החזק שיש לשילוב. פיתחתי טכניקה של עבודה בשכבות דקות לחות של אדום, ואז נכנסתי עם השחור שנטמע בתוך האדום. בהמשך ציירתי על האדום בזפת קרה ושפכתי טרפנטין, ובעצם יצרתי מחיקה של האובייקטים. אני מתעסקת הרבה בזיכרונות מהילדות שלי בבארי, עובדת על סמך תמונות שאני לוקחת מהארכיון שלנו. בפרשנות של היום, זה נראה כמו דם או אש או דמעות, אבל כשציירתי ראיתי באדום צבע חם ומביע רגש. באתי מאהבה, אהבה למקום שלי שהוא בית".
והוא יחזור להיות בית? למרות הפוגרום הנוראי בגוף, בנוף, בנפש?
"בנעוריי הדביקו לבארי את הכינוי שמורת טבע. קיבוץ ששומר על סולידריות, שלא השתנה, מקום שיתופי עם אנשים חזקים. מי חשב על חורבן שכזה? מי האמין שיכול להיות דבר שכזה?" היא שואלת בכאב, ולפתע כמו מושכת חוט מתוך זיכרון ישן: "הבת שלי, שגרה היום באוסטרליה, מדברת כל השנים על סיוט שיש לה מילדות, ובסיוט שלה היא רואה כל הזמן בדיוק את מה שקרה לנו בשבת של 7 באוקטובר. אנחנו יצאנו בזול. אלינו הביתה לא נכנסו בסוף המחבלים. 11 שעות ישבנו בממ"ד ורק הקשבנו, בלי מזגן כדי שלא ידעו שאנחנו שם. הזעתי את נשמתי ורק חשבתי מתי אני יוצאת מפה ומתקלחת. הרי מי שהיה בפנים לא ידע מיד על הטבח שקורה בחוץ".
לא הגיעו התחינות לבקשות חילוץ בקבוצה של הקיבוץ?
"הגיעו, אבל אנשים שראו בטלוויזיה הבינו יותר מאיתנו מה קורה. אני הייתי עסוקה כל היום עם ההודעות, כי גם אמנים ותלמידים וחברים ואנשים מספיר וממכללת קיי כתבו לשאול מה איתנו. ואני כל הזמן דיווחתי על אוטומט, שעות בממ"ד רק בפלאפון. היה לי מטען, שכבנו כולנו עם הכלבים על המיטה, וזה מה שעשיתי. ברגע מסוים בצהריים, כששמענו שקט סביבנו ולא יכולנו להתאפק, סיכמנו שיוצאים לדקה. ממש קצר. אני הלכתי לשירותים אחד, בת הזוג של הבן לשירותים שני, חיים הלך להוציא מהמקרר קערה של ענבים והביא גם את המגירה של הקרח ועוד מטען לנייד, והבן שלי הביא את הסכין הכי גדולה שהייתה בבית.
"מיד חזרנו פנימה בלי בכלל להבין שסיכנו את עצמנו. למזלנו לא נכנסו אלינו, ישבנו בשקט ולא קרה לנו כלום, יש עוד משפחות בבארי שלא נכנסו אליהן, זה קיבוץ גדול. אבל יש כל כך הרבה שכן נכנסו אליהן, וזה נורא. ואנחנו בממ"ד והשעות עוברות, וכששוב היינו צריכים פיפי ולא יכולנו להתאפק יותר, העברנו מה שנשאר מהענבים למגרה של הקרח, ועשינו בקערה אחד אחרי השני, והבן שלי דחף את הקערה לארון וסגר את הדלת. וכשנמלטנו מהקיבוץ, בדרך, באוטובוס, הוא אומר: 'אמא, את יודעת, הקערה עם השתן נשארה בארון'".
"לא ראינו את זה בא"
ילין, 61, מתארת בקול רך ויציב את הזוועות שמזכירות לכולנו סרטי שואה. אנחנו מדברות לאחר שחזרה מעוד יום עמוס לוויות אל המלון בים המלח, לשם פונו תושבי הקיבוץ.
"אתמול שתי לוויות, שאחת מהן אני אירגנתי, וניחומי אבלים ועוד לוויות, אנחנו בכל יום קוברים עשרה אנשים אחד אחרי השני בכל מיני מקומות בארץ. אני בצוות של הקבורות. אנחנו דואגים לתוכן, להספדים ולקורות חיים, לקשר עם המשפחות. זה מה שאנחנו עושים בשבועיים הקרובים, רק קוברים מתים", היא נאנחת ואנחנו שותקות קצת. צריך לקחת אוויר.
עם חיים, אהוב נעוריה, היא כבר 40 שנה. "הגידול האישי שלי, אני מגדלת אותו מגיל 20, וכואב שאף פעם לא הקשיבו לו. הוא תמיד אמר שזה לא עוזר עוד מבצע ועוד מבצע, כי זה לא פותר את הבעיה הפלסטינית. אף פעם לא באמת ניסו לפתור את הבעיה בדרך מדינית".
אני רואה שעוד לא התפכחת.
היא נאנחת. "היום כבר התפכחתי. היום אני כבר לא חושבת שאפשר לתת לנחש הצפע הזה להיות לידנו. כשהיינו רצים עם הילדים הקטנים לממ"דים, הייתי תמיד אומרת להם 'זה בסדר, לנו יש ממ"דים שמגנים עלינו. בעזה יש ילדים שמפציצים אותם ואין להם ממ"'ד. הם יותר מסכנים'. היום אני מבינה שאנחנו לא יכולים שהם יהיו שם".
מה את מבינה?
"שמגדלים שם רוצחים שרק רוצים לכבוש ולהרוג אותנו, ושזה לא יעבור להם. גם האמהות, שכאילו חפות מפשע, מגדלות את הילדים על השנאה הזו ואין אפשרות לפתרון איתם. זה או אנחנו או הם. זה מה שהבנתי ב־7 באוקטובר".
את כועסת שהפקירו אתכם?
"לכעוס זה לא הדרך שלי. וגם, על מי אני אכעס? על הצבא? הרי הצבא זה החיילים שלנו והם באו והצילו אותנו ונהרגו בשבילנו. זה הילדים שלנו. אז גם אם קרתה פשלה אני לא יכולה לכעוס על הצבא. אבל כן יש התפכחות מהיכולות של הצבא, מההתרסקות של תחושת הביטחון, מהשאננות הבלתי נסבלת שהיינו בה, שהמחבלים מעזה נכנסו ועשו בנו מה שהם רוצים. ויש בי תחושה גדולה מאוד של השפלה. תמיד הרגשתי שבארי זה המקום הכי בטוח בעולם. בבארי נולדתי. ההורים שלי מהמקימים. אף פעם לא הרגשתי פה לא בטוחה. אני יוצאת לרוץ בשדות האלה שאני גם מציירת אותם. אני רואה באופק את הבתים של עזה".
ותמשיכו לגור פה?
"אני לא יודעת עכשיו כלום. לא יודעת איפה אני חיה ומה קורה איתי ואין עתיד נראה לעין. מתי נפסיק להיות במלון? לאן יעבירו אותנו כקיבוץ? האם נישאר על אדמת בארי? מתי ואם ואיך יבנו את בארי? אין לי מושג, יש לי רק שאלות. שום דבר לא ברור ועם המלחמה שמדברים עליה, שלא ברור כמה זמן תיקח ואיך תהיה, אי־אפשר להתנבא על כלום. הנה, עובדה, לא ראינו את זה בא".
"לא הבנו מה קורה בחוץ"
ביום רביעי שלפני השבת השחורה חזרו זיוה וחיים ילין מביקור של תקופת החגים אצל הילדים באוסטרליה. בשישי בערב הגיעו הבן וחברתו לאכול איתם ארוחת שבת ונשארו ללון, ובשבת התעוררו כמו כל תושבי העוטף והארץ למטח הטילים הנוראי שנועד למסך את הדעת, ולאפשר התממשות לזוועות הנוראיות והאכזריות ביותר שמוח האדם החולני יכול לתכנן.
"בשש וחצי בבוקר התעוררנו לבומים. הלכתי להעיר את הבן וחברתו, פתחתי את הממ"ד ואמרתי: תתעוררו, יש בלגן. לא הספקתי לגמור את המשפט והתחילה קריאה בכריזה שנשמעת אצלנו, 'צבע אדום', 'צבע אדום', רצנו לממ"ד והתחלנו לראות בקבוצת הווטסאפ של בארי שמישהו כתב שיש פלישה של מחבלים".
חשבתם שזה אמיתי?
"הרבה פעמים מתרגלים אצלנו חדירה של מחבלים. ברגע שהבנו שזה באמת קורה, חשבנו שתכף הצבא יבוא וזה ייגמר. את בממ"ד ולא מבינה שהצבא לא יגיע במשך שעות. גם לא ראינו טלוויזיה, כי לא רצינו שהמחבלים ישמעו קולות. ישבנו ודיברנו בינינו בלחש ואני עקבתי אחרי ההודעות בנייד ולאט־לאט הבנתי את התמונה".
ובראש לא עוברת המחשבה איפה הצבא?
"בתוך הממ"ד לא הבנו מה באמת קורה בחוץ, כמה מחבלים יש בחוץ, מישהו כתב שיש 50, אבל לא הבנו מה העוצמה, מה הגודל, מה הנזק. לא ראינו שהקיבוץ נשרף. קראנו ושמענו אנשים קוראים לעזרה, כותבים 'מבעירים לנו את הבית, מי יכול לבוא', והייתי בטוחה שמפנים אליהם עזרה, שיש מי שעוזר, ולא ידעתי שאף אחד לא בא. רק לאט־לאט התחלנו להבין את זה. והתמונה החלה להתחוור. אבל לקח זמן להבין שאף אחד לא בא".
ומה חיים אומר לכם בזמן הזה?
"חיים הבין די מהר, וגם הבן שלי הבין והיה מאוד דרוך וכל הזמן הקשיב ושמע אם מדברים בערבית. הבן שלנו גם ידע להבחין מתי זה רובים שלהם ומתי זה רובים של צה"ל וניסה להסביר לנו בלחש את ההבדלים בצליל".
רק בשש בערב הגיעו חיילי צבא הגנה לישראל לחלץ את בני משפחת ילין. זיוה אומרת שהמחבלים בטח חשבו שאין אף אחד בבית. התריסים היו מוגפים, החלונות סגורים, הדלת נעולה. אבל כשיצאו בני המשפחה הם הבינו שזה לא המזל ששיחק להם, אלא כמה צלפים מהשכונה הסמוכה שפשוט ישבו בשטח ושמרו על הבתים מסביב.
"בזכות הצלפים השכונה שלנו יצאה בנס. הם השיגו נשקים, ראו את המחבלים מתקרבים, ירו בהם והצילו אותנו. רק בבית אחד קיצוני בשכונה הם פגעו, ולצערנו האישה שחיה בו איבדה את חייה. גם פחות שרפו אצלנו בשכונה".
תחזרי לרגע שבו החיילים מגיעים.
"אני לא שמעתי אותם, כי אני לא שומעת כל כך טוב. אבל פתאום הבן שלי וחיים קמו ופתחו את הדלת של הממ"ד ונבהלתי. אמרתי להם 'מה אתם פותחים', והבן שלי אמר 'אני שומע את החיילים'. חיילים מקסימים, מתוקים וצוחקים איתנו. אומרים לנו, 'רוצים חילוץ? יש לכם דקה להתארגן, אנחנו לוקחים אתכם מפה וגם את הכלבים'. אלה היו חיילים מעוקץ, שאמרו 'מזל שאנחנו אוהבים כלבים, תביאו גם אותם'".
איך זה שהכלבים לא נבחו והסגירו אתכם?
"הכלבה שלנו היא כלבה של העוטף, מתורגלת בצבע אדום וזו שרצה ראשונה לממ"ד, בשבילה זה המקום הבטוח והיא ישר נשכבה על השטיחון, זקפה אוזניים, שמעה הכל אבל לא נבחה. אבל היה לנו גם אורח, הכלב של הבן שלי, שלא גר בבארי והיה ממש לחוץ. אבל למזלנו גם הוא לא נבח, הוא רק היה מבוהל, התנשם בכבדות והיה צריך להשכיב אותו לידנו על המיטה וללטף אותו כל הזמן ולפעמים גם לסגור לו את הפה בכוח בידיים".
איזה מזל שהם לא נבחו.
"כן אבל שכנה ממולי סיפרה שהכלבה שלה נבחה בקולי קולות והמחבלים שמעו את הנביחות וויתרו, ברחו, וככה החיים של השכנים שלנו ניצלו".
כי הנבלות האלה פוחדים מכלבים. כשמצאו את המחברת של אחד המחבלים שחדרו לנתיב העשרה, היה מצוין ליד כל בית היכן יש כלב.
"נכון. אצלנו כמעט לכולם יש כלבים".
אז יש לכם דקה להתפנות. מה לוקחים מהבית כשבורחים על נפשך?
"אני הייתי רק עם כותונת שישנתי איתה, אמרתי שאני לא יוצאת ככה לשום מקום. מיד לבשתי ג'ינס וחולצה, לקחתי את התיק שלי בלי לשים בו כמעט כלום, לא מברשת שיניים, לא כלום, שמנו רצועות לכלבים ויצאנו. ואיך שיוצאים מתחילים קרבות בין החיילים למחבלים ויריות, ואומרים לנו רוצו לבית ליד. וכשהפסיק והרגשנו בטוחים, יצאנו. וכשצעדנו מהר על המדרכה, שוב התחילו יריות ונכנסנו לבית האלכסוני מולנו. זה היה מפחיד. ואנחנו הולכים ורואים ענפים גדולים מהעצים שנשברו על הדשא והמדרכות, כנראה מההפצצות, ואת הבתים של השכנים שלנו פתוחים, והכל בפנים בלגן נוראי ואנחנו מבינים שבבתים האלה היו המחבלים שגם בזזו אותם".
את מעכלת משהו?
"לא. מכוונים אותנו למגרש החניה שליד שער היציאה האחורי מהקיבוץ, ואנחנו הולכים מהר והכל שחור וכל המכוניות שרופות. מעלים אותנו על ג'יפ של צה"ל ומסיעים אותנו לשטח הכינוס שכבר הכינו לכיוון האוטובוסים, ואנחנו מתיישבים ומתחילים בנסיעה מהבית שלנו ואני מסתכלת מהחלון והנופים של ילדותי, הנופים של חיי, עוברים מולי. ורק עכשיו המוח לאט־לאט מתחיל אולי להבין מה קורה פה. אני רואה את קיבוץ עלומים מעלה עשן ולצידי הדרך הכל שרוף, הכל, ומכוניות מפוזרות שרופות, והרפת בוערת וככה עברנו קיבוץ, קיבוץ והכל שרוף ושחור, ואני אומרת: איך כל זה קרה בכמה שעות? איך חבל הארץ היפה הזה נשרף? זה מה שאני זוכרת שחשבתי".
ומה חיים אומר באוטובוס?
"חיים כל הזמן אמר 'דבר כזה לא היה בחיים, אין לזה אח ורע'. הוא הבין יותר מהר ממני מה קרה. הוא אמר 'בארי לא יחזור להיות מה שהוא היה'".
ומתי אתם מבינים מה שקרה בבארי?
"מה שעבר על בארי התחיל להתברר לי ביום ראשון, מהשידורים בטלוויזיה. הלכנו לישון אצל קרובי משפחה שלנו במרכז, ובבוקר אני צופה בשידורים והם מספרים לי על בארי שלי, על הבית שלי. כשהתחילו להגיע שמות הנרצחים, רק אז התחלתי לבכות והכל הציף אותי. הבן שלי אמר שהוא רוצה שנהיה ביחד, שנבוא לישון אצלם. אבל לאחר כמה ימים אמרתי שאני רוצה להיות עם כל בארי בים המלח ומאז אנחנו פה, במלון".
"כל יום קוברים"
במלון נפגשים ניצולי בארי אלה באלה ונופלים זה על צווארו של זה. כל אחד שנתקלים בו מחבקים ארוכות, ואומרים "כמה טוב שאתה פה". אף אחד לא ידע בימים הראשונים מי נשאר בחיים. "לא היו רשימות, לא ידענו מי ניצל ומי לא, ועד היום אנחנו לא יודעים מה עם כולם. במהלך הימים האחרונים מי שחשבנו כחטופים התגלו כנרצחים, הזיהוי לוקח זמן, יש בלגן ואי־ודאות ואנחנו כל יום קוברים".
ובחלומות מה את רואה?
"בחלומות אני כל הזמן עסוקה בלשחזר את הסיפורים שאני שומעת פה בכל יום מחברים, חושבת מה היה קורה אם היו מגיעים לממ"ד שלנו, חולמת שאנחנו קופצים מהחלון או נכנסים מתחת למיטה. גם כשאני ערה הראש לא מפסיק לדמיין ולחשוב מה היה קורה אילו. אי־אפשר שלא לחשוב".
ילין היא לא רק אמנית מוערכת ומורה לאמנות. היא גם מנהלת הגלריה של בארי, ששכנה עד השבת השחורה בצריף חדר האוכל הישן ליד המתפרה, לצד חנות יצירות של בני הגיל השלישי. 30 שנה היא מנהלת את הגלריה הזו, וכעת כלום לא נותר על תילו. חיים, שחזר לקיבוץ בליווי הצבא, אמר לה שהכל נשרף. שהכל אפר.
והציורים שלך?
"כולם שלמים. הם היו מאוחסנים בבית ערבי ישן, הכי ישן בבארי. זה אחד מארבעה בתים שנעזבו על ידי משפחות ערביות לפני שבארי עלה על הקרקע. ומכל הארבעה נשאר רק הבית שהסטודיו שלי בו, מלא סדקים, מט ליפול, אבל עמוס ב־30 ומשהו שנים של ציורים שלי. שלחתי את חיים לראות, הייתי בטוחה שהכל נשרף, אבל חיים אמר לי שהבית עומד אותו הדבר וצילם לי אותו. זה כנראה נראה להם בית ישן שלא גרים בו, אז הם לא נכנסו. אני עושה מאמצים למצוא מקום בטוח במרכז להעביר אליו את העבודות. הבעיה היא שעכשיו זה שטח צבאי סגור ולא נותנים לי להיכנס ולחלץ את העבודות. אף אחד לא מוכן לסכן אנשים בשביל אמנות".
אנשי בארי, אומרת ילין, הם אנשים חזקים. נכון שעכשיו כולם עסוקים בשחזור רגעי האימה, כל אחד מספר היכן הוא היה, מה עבר, מה שמע, מה ראה, מה הרגיש. איך החזיק את דלת הממ"ד שעות ארוכות כדי לא לאפשר למחבלים לטבוח בבני משפחתו, אנשים שבורים, דואגים ובוכים עם משפחות החטופים, ההרוגים, הנעדרים. אין משפחה שהרשע לא נגע בה. וזה לא משהו שיש בשבילו מילים, אומרת ילין. אבל בארי חזק. אנשים הקימו חמ"ל בתוך המלון בים המלח, והתחילו לטפל בעניינים.
"מאה אנשים שאיבדנו זה המון, זה בנפשנו, אי־אפשר לעכל את זה. אנשים מדהימים אחד־אחד. אבל עדיין יש במלון את קהילת בארי הענקית המדהימה. בארי זה 1,200 אנשים. אז הקמנו ישר צוות שאחראי על קשר עם המשפחות, יש צוות שאני חברה בו שאחראי על הלוויות, ויש שאחראים על ישיבות השבעה בבתים, לרכבים להסיע את האבלים, ומי שדואגים לרופאים, לעזרה נפשית. קיבוץ זה גוף ארגוני גדול וחזק וכל אחד תורם כפי יכולתו, גם אם זה לתפעל פינת קפה כאן במלון. יש פה כבר אזור של סדנאות ופנאי, אני פתחתי סדנת ציור למי שמעוניינים, הקמנו 'שוק' שאליו מגיעים כל החפצים והבגדים שתורמים לנו. יש מרחב לילדים עם צעצועים, משחקים ואזור יצירה. ובקומה שלוש של המלון פינו את האולם בשבילנו, הקמנו את גני הילדים ועכשיו החינוך התחיל לפעול. יש בריכה. יש אמנים שמגיעים להופיע ולשיר איתנו. יש חיים".
ומה עם הנפש?
"גם הנפש. יש המון מטפלים ופסיכולוגים שמלווים. כל מי שרוצה פוגש איש מקצוע".
את חושבת שתחלימו מזה?
"בטוח שכן. בכלל לא שאלה. אבל אני מאוד אופטימית מטבעי, לפעמים עד נאיביות. אני בטוחה שכן תישאר צלקת, אבל אנחנו נחלים. השאלה היא מה יקרה עם עזה, כי עד שלא נדע - לא נחזור. צריך קודם לטפל בבעיה של עזה שלא מצליחים כבר שנים לטפל בה. זו הבעיה האמיתית. אני לא פוליטיקאית, אני מבינה רק באמנות, בתרבות ורק יודעת שגדלתי במקום הזה, שאני אוהבת אותו ואין לי בית אחר".
והילדים לא לוחצים שתבואו לגור איתם באוסטרליה?
"מנסים לשכנע. אבל מה אני אעשה שם? אוסטרליה יפה ונקייה ומתורבתת, אבל היא לא שלי. מה אני אצייר שם? עשרות שנים אני מציירת את בארי, זה הנפש, הבתים, הצריפים, המדרכות, השבילים. אוצרת שאני מעריכה את דעתה אמרה לי פעם, 'די, עד מתי תציירי את בארי, מספיק בארי', אבל לא מרגש אותי לצייר משהו אחר. כל ברוש שאצייר הוא רק הברוש המאובק של בארי".
ומה תציירי עכשיו? את בארי השחורה משריפה?
"אני לא יודעת", היא מודה.
בשנים האחרונות ילין בעיקר מפסלת. ונוכח הזוועות נדמה שגם מיצג הפיסול המוערך שלה, "קליפות", היה נבואי במהותו. וכך נכתב עליו בדף התערוכה: "קליפות" - מיצב פיסול בנייר אריזה חום, עם רישומי רפאים בלבן, המשחזר את בית ילדותה של האמנית כזיכרון שברירי ומרוקן".
ואכן, כשמתבוננים בעבודותיה מגלים קיר המצופה כולו בנייר אריזה חום, וממנו בוקעים חפצים תלת־ממדיים: מדפים עם ספרים ואגרטלים, מכתבה וכיסא, קרניז ווילון, עציץ מטפס, תריס ותמונה ישנה. הבתים והחיים שהיו כאן. "אובייקטים אלו היו מצויים בכל דירה טיפוסית בשנות ילדותי וגם בבית הוריי. בעבודה אני משחזרת אותם בגודל טבעי, אולם האובייקטים חלולים, מהווים מעטפת ריקה, כקליפות חיים שנותרו, כזיכרון רחוק שמהווה קרום דק חסר ממשות", כותבת ילין על התערוכה.
מצמרר עד כמה שהאמנות שלך נבואית. בארי שרופה בלהבות כמו בציורים. בארי היא קליפה שצריך למלא מחדש כמו בפסלים.
"זה מה שכל הזמן אומרים לי עכשיו, אבל זו פרשנות שלאחר מעשה".
מתי תסעי לבארי, לראות בעינייך מה קרה לבית ילדותך?
"אני פוחדת לבוא לראות את בארי. אני פוחדת להיכנס ולראות את ההרס, איך אסתכל על שרידי צריף חדר האוכל הישן שהגלריה הייתה בו? כשהחיילים לקחו אותנו יצאנו מאחורה ולא ראיתי איך נראה הכל".
את לא נשמעת כועסת.
"כי אני לא אדם שכועס. אני אפילו לא יודעת על מי לכעוס. אני בשברון לב עמוק. מנסה להבין איך זה קרה לנו".
אתם מדברים על זה במלון? על איך זה קרה לנו?
"ברור שצריך להתקיים דיון עמוק בנושא. אנחנו עוד לא שם. אנחנו עוד בלקבור מתים. כל יום נוסעים להלוויות. אני, התפקיד שלי זה לארגן, שזה נורא קשה. לדבר עם המשפחות להבין מה רוצות, באיזה יום, באיזה מקום, לשלוח תחקירן בשביל ההספד, לחפש אנשים שיכתבו הספדים, להחליט מי קורא, איזו מוזיקה ישמיעו. בזה אנחנו עסוקים. בלוויות. זה מה שאני, אנחנו, עושים בשבוע האחרון. ובכל יום יש שמות חדשים, אז מתכנסים בכל ערב ומרכינים ראש וקוראים את השמות, ומיד אחרי זה מתכנסים כל הצוות של הקבורה, ומדברים על מה מחר, את מי מהחברים שלנו קוברים ומה צריך לסגור".
אנחנו שוב שותקות. הנפש לא יודעת את נפשה והמוח צריך לעכל את שאי־אפשר להכיל.
"אבל אני שומעת שמתחילים לחזור", היא אומרת פתאום. בארי עשוי מאנשים חזקים. "בית הדפוס כבר חזר כי צריך פרנסה, ויש קבוצה שאומרת נחזור ונבנה ולא נוותר, ויש מי שרוצים שיעבירו אותנו למקום אחר. יש המון דעות. זה קיבוץ. מקום דמוקרטי. ישמעו את כולם ויעשו את מה שצריך. אני מאמינה בכוח ובעוצמה של הקהילה הזו שלנו, שבאמת מתגלית בגדולתה. זה לא מפתיע אותי. תמיד ידעתי שזה בית מדהים, מלא באנשים שאני אוהבת. אנשים שגדלתי לצידם וכל אחד אני מכירה היטב".
סדנת ציור למפונים
ועכשיו, למען האנשים הללו, ילין מגייסת את כישורי האמנות שלה ומקיימת במלון המפונים סדנת ציור. היא השיגה תרומות של חומרים ממוזיאון פתח־תקווה, ממתנ"ס ערד, מארם גרשוני, הכל בסיועה של עידית עמיחי, והסדנה מתחילה לפעול.
ובין המשימה של קבורת המתים והיצירה למען הנפש היא לא שוכחת את הממד האישי. גם לה יש בני משפחה וחברים שאיבדה. אתמול נקברה חברתה הטובה שעבדה במכון ויצמן ובמכללת קיי, ד"ר מרסל פרייליך, וזיוה נסעה להספיד אותה. משם נסעה לשבעה בנצר סירני למשפחתו של אחיה, שספגה אבדות קשות בנפש, ומצפה לכל בדל מידע על מי שנחשבים עדיין נעדרים או חטופים.
"חזרנו מהם בעשר וחצי בלילה ומרוב תשישות ועומס נפשי לא הצלחתי להירדם, ושוב המחשבות על איך זה קרה לנו. איך זה קרה לעוטף? איך זה קרה לבארי שלי? לחשוב שהקיבוץ שלי, החזק והיפה, מ־7 באוקטובר יזכרו אותו כמקום של אסון? זה פוגע בי. לא רוצה שיזכרו אותנו ככה. בארי זה לא מקום של אסון. זה לא שם נרדף לזוועות. אני רוצה שידברו על הגלריה, על הדפוס, על מסלולי האופניים, על השדות".
העזתים עבדו אצלכם במפעלים, בשדות?
"האיש שעבד אצלנו שנים כצבעי. אהבתי אותו מאוד והוא אוהב אותנו, וכל השנים המשכנו לשלוח לו כסף למשפחה שלו כי לא הייתה לו עבודה. צריך להפריד בין אנשים פרטיים נורמטיביים שאוהבים אותנו ואנחנו אותם, ולא היו פוגעים בנו, ויש מלא כאלה בעזה. אבל עכשיו אני שואלת איך אפשר להפריד. הם גדלים עם הרעל הזה, השנאה הזו כלפינו. זה מה שהם יונקים מגיל צעיר. והיום אני מבינה שאין לזה סוף. הם ימשיכו לשנוא אותנו כי לנו יש ולהם אין.
"אם אנחנו עכשיו לא נגור בבארי ולא נהיה קו ראשון לעזה, הם יגיעו לאשקלון ולתל־אביב. הם רוצים לכבוש אותנו. התעוררתי מהתמימות ההומניטרית שלי של לדאוג להם, לפתח אותם, ואם יתעשרו ויהיה להם טוב הם לא ינסו להשמיד אותנו. אני כבר לא מאמינה בזה. אני לא יודעת אם החשיבה הזו אי פעם הייתה נכונה. אני כבר באמת לא יודעת". ¥
"אני פוחדת לבוא לראות את בארי. אני פוחדת להיכנס ולראות את ההרס. איך אסתכל על שרידי צריף חדר האוכל הישן שהגלריה הייתה בו? כשהחיילים לקחו אותנו יצאנו מאחורה ולא ראיתי איך נראה הכל"
"התעוררתי מהתמימות ההומניטרית שלי של לדאוג להם, לפתח אותם, ואם יתעשרו ויהיה להם טוב הם לא ינסו להשמיד אותנו. אני כבר לא מאמינה בזה. אני לא יודעת אם החשיבה הזו אי פעם הייתה נכונה"
"בכל יום יש שמות חדשים, אז מתכנסים בכל ערב ומרכינים ראש וקוראים את השמות, ומיד אחרי זה מתכנסים כל הצוות של הקבורה, ומדברים על מה מחר, את מי מהחברים שלנו קוברים ומה צריך לסגור"
