"אמרנו לאנשים תתרמו עכשיו. עכשיו!"
"מהר מאוד הבנתי שאין לנו זמן לאופרציות, שצריך לאסוף קופה קטנה, למצוא ספקים לקנות מהם ציוד במחירי עלות, ולשנע בעצמנו לשטח, וזה מה שעשינו", אומרת מפיקת הטלוויזיה שירה מרגלית, שביום השני למלחמה פתחה את "מאני טיים" - מערך גיוס כספים מיידי להשלמת חוסרים ללוחמים.
ומאיפה הכסף?
"אנחנו כמה נשים שיש לנו המון־המון קשרים והתחלנו פשוט לפנות לחברים שלנו ולכל מי שאנחנו מכירות כדי שהכסף יגיע ישר אלינו לידיים. אמרנו לאנשים - תתרמו עכשיו. עכשיו. הפעלנו עוקבים ברשתות ומשפיעניות שאנחנו מכירות היטב, במקביל אספנו את הדרישות לציוד שהגיעו אלינו, מפליזים חמים לחיילים ועד סבונים, דאודרנטים ובעיקר החוסר הכי גדול שזיהינו מהשטח - תחתונים וגרביים, וכמובן אוכל".
החברות שהיא מדברת עליהן - עינת ארליך וגליה דור, שרונה בונד, ענת הראל ורותי רודנר - כולן בעלות תושייה ורשת חברים מסועפת שהופכות קשרים לכסף.
"כשרותי אומרת לגיא (פינס) להעלות פוסט זה מביא טראפיק, הילדים שלנו ואנחנו מכירים משפיעניות, טיקטוקריות שגייסנו, וזה הביא המון תורמים. ברגע שנכנסת הודעה כותבות: 'מי לוקחת את זה', מישהי לוקחת, מוצאת ספק, בודקת שיש איש קשר בצד השני, משלמת על המקום ולמחרת החיילים מקבלים את הציוד בשטח".
מה הבקשות הכי פופולריות?
"סיגריות, תחתונים, גרביים, פליזים, מעילי רוח, ביום הראשון גייסתי 20 אלף שקל מאיש הנדל"ן יקי רייסנר וקניתי 450 מעילי רוח. עובדות על הקשרים האישיים שלנו".
ואיך שיתוף הפעולה עם חמ"לים אחרים?
"מעולה וחלק מאיתנו פעילות בעוד חמ"לים, גם פיזית, למשל רותי (רודנר) מגויסת מאוד לעניין של המפונים, היא ירדה פיזית לאילת והיא כל הזמן שם, ושולחת לי מידע על חוסרים שם, והתגייסנו גם לזה. למשל אין להם מספיק מטרנה, מגבונים לתינוקות הם חותכים לחצי, אז גייסתי להם עכשיו עשרת אלפים שקל. וכשיש צורך בקניות גדולות אנחנו משתפות פעולה עם המערך המתוקתק של 'אחים לנשק' והם משלימים לנו, יש להם מיליונים, לי אין".
כמו כולם גם מרגלית, בעלת חברה להפקת סדרות טלוויזיה, הניחה בצד את החיים עצמם. בן הזוג שלה לשעבר הוא אלוף אהרון חליוה, העומד בעת הקשה הזו בראש אגף המודיעין בצה"ל. בן הזוג הנוכחי הוא איש הפרסום אילן שילוח שגם בימי רגיעה ידוע בתרומה החברתית הגדולה שלו, אבל על אף אחד מהם אנחנו לא מדברות כעת. שקט יורים, ומרגלית אורזת פליזים כי החבר של הבת כבר מחכה לנסוע לחיילים שקר להם בשטח.
את מתנדבת גם בחמ"ל הסברה.
"אני חלק מקבוצת יוצאי דו"צ, קבוצה מדהימה שמתקתקת הסברה מול העולם. את צריכה משהו? תוך שנייה מתרגמים לך, מעלים כתוביות בארבע שפות, מפיצים בעולם כל אחד לפי הקשרים שלו. אני מפיצה לקולגות בתעשיית הטלוויזיה העולמית, אנשים עם מיליוני עוקבים, זו הסברה סופר־חשובה. כל אחד פשוט עושה כל מה שהוא יכול".
"מה שצריך, אני פה"
את אשת התקשורת רותי רודנר, אושיה תל־אביבית קצוצת שיער ורחבת חיוך ברוב ימות השנה וגם אשתו של גיא פינס, אני תופסת באילת ביום ה־12 למלחמה. היא כבר כמעט שבוע כאן, אחרי שהתנדבה בחמ"ל האזרחי באקספו, הצטרפה בדרייב המטורף שלה לחמ"ל לגיוס כספים של מרגלית, אבל כדי לתמוך בחברתה הקרובה שמשפחתה מניר עוז, הגיעה רודנר עד אילת, אל המפונים מהקיבוץ שנחרב.
"עוד מזמן המחאה היינו צבא של אזרחים שידעו לעשות דברים מטורפים. נכון שלא חשבנו שנגיע למצב כל כך נוראי, אבל מהר מאוד התארגנו", אומרת מי שניהול זמן הוא תחום שהיא מומחית בו.
כבר ביום שני שאחרי השבת השחורה התייצבה רודנר בחמ"ל האזרחי במתחם אקספו בתל־אביב שהקימו אחים לנשק, מחאת ההייטקיסטים, בונות אלטרנטיבה וכוח קפלן.
"חיבור אדיר של כל עולמות החברה הישראלית הנפלאה. הצעתי את עצמי כחתיכה בלגו. אמרתי להם: מה שצריך. אני פה והתחלתי לקחת משימות", היא מדברת בקצב של מכונית מרוץ, ומסביבה המולת קולות שבתוכה רודנר מחלקת הוראות, מאשרת בקשות, ומתראיינת.
"הייתי הרבה שנים אשת דסק חדשות ואנחנו יודעים להיכנס לאירוע מהר, הרי עריכה זה תעדופים והפקה זה הוצאה לפועל, ואני מאוד מיומנת בזה. מישהי אמרה לי, 'אני צריכה מזון יבש', התקשרתי לכל החברים שלי ויש מזון יבש. צריך תחתונים - התחלתי לרכוש, תוך כדי למדתי איך עובדים מול המכס, איך משחררים סחורות, איך משנעים ממחסנים, הפכתי בן רגע לפרויקטורית - לקחתי דברים ופשוט הבאתי אותם מנקודה לנקודה ככל יכולתי".
ועכשיו כאמור היא באילת, עושה את אותו הדבר במרכז הלוגיסטיקה שמטפל בעשרות אלפי מפוני העוטף שבתיהם נחרבו, נשרפו, נבזזו, והם בגדר פליטים חסרי כל בארצם. היא הגיעה לכאן בזכות חברתה הטובה, העיתונאית סיון קלינגבייל בת ניר עוז, שהוריה שמתגוררים בקיבוץ ניצלו מהטבח.
"סיון רצתה לנסוע למשפחה שלה שפונתה לאילת והתנדבתי להסיע אותה. הפוגרום בכפר עזה, בארי, ניר עוז, הוא אירוע שואתי. המקומות האלה הם אוד מוצל. רבים מאוד־מאוד נרצחו, נעלמו, נעדרים, נחטפו לעזה, פגשנו חברי קיבוצים שיושבים שם ולא יודעים עוד על מי להתאבל, ופגשנו שם גם אנשים נפלאים שהגיעו לעזור בלי שהתבקשו בכלל, כמו למשל אורי להב, הנשיא העולמי של אאוט בריין שהיא אחת מחברות התוכן הגדולות בעולם, והוא ירד עם עוד חברים ששמעו שהגיעו הרבה מפונים וצריך עזרה במה שהפכה להיות עיר המקלט האולטימטיבית עם עשרות אלפי מפונים".
ומה את עושה שם?
"מה שצריך. יש לצידי נשים מופלאות אחת־אחת, כמו ההייטקיסטיות והיזמיות עינת גז, מיכל בייניש, קרן לוי, נשים מתנועת בונות אלטרנטיבה, כל אחת עם מדבקה והשם שלה על החולצה, הופכות עולמות. היום למשל ניסיתי להגדיל את כמות הארוחות ליום שאנחנו מספקים למפונים ליותר מ־3,000, כמעט שבועיים לתוך האירוע התעוררה בעיית כביסה המונית, וחיפשנו מכונות. הוקמו באילת שלושה מרכזי הצטיידות וכל המפונות והמפונים באים לקחת חיתולים, פדים, מגבונים, מזון לתינוקות, בגדים, טואלטיקה. אלה אנשים שהבית שלהם נשרף ואין להם לאן לחזור או לא יכולים לחזור, ולא נעים להם. לא נעים להם לקחת, לא קל לאדם שהיה לו הכל להיכנס למקום כזה, אבל אין ברירה", אומרת רודנר ושוב עושה הפסקה בשיחה כדי לכוון קצת את התנועה הערה סביבה ומבקשת לציין לשבח את המקומיים שמגויסים למפעל ההצלה הדרומי, ובימים הראשונים החזיקו את הסיטואציה על כתפיהם די לבד.
"להחזיר את הילדים, האמהות והתינוקות"
את חמ"ל FREE OUR KIDS הקימו שתי נשים - דיקלה מנור בלוך יוזמת הרעיון ולצידה עינת ברעם שנבל, שכבר ביום הראשון למלחמה, מיד כשהבנו שילדים, תינוקות, נשים וזקנים נחטפו לעזה, פתחו קבוצות ווטסאפ שהיום כבר מונות מעל 3,000 נשים ואמהות בארבע קבוצות שאחת דוברת אנגלית שמנהלות עשר מתנדבות.
דיקלה: "גייסנו צבא של נשים כדי לצעוק שחייבים להחזיר את הילדים, האמהות והתינוקות, הקמנו פלטפורמת סושיאל, חברנו גם לחמ"לים אחרים ויצאנו לדרך כי אנחנו מאמינות בכוח האימהי והנשי להחזרתם, אנחנו לא יכולות לעמוד מנגד".
עינת: "כבר ביום שלישי העלינו סרטון ראשון ובתוך 24 שעות עמדנו על 2.6 מיליון צפיות, הגענו איתו גם למליאת האו"ם והיום אנחנו על ארבעה מיליון צפיות, עוד שגרירויות ונשים בעמדות מפתח בעולם משתפות. יש לנו בקנה עוד פעילויות כדי שהנושא לא יירד מסדר היום הציבורי העולמי".
וגייסתן את גל גדות.
"אני בקשר עם הבחורה שעושה לגל את הסושיאל, אנחנו מרכזות להן את הסרטונים, שיתפנו איתן את כל מאגר החומרים. גל נתנה לזה מקום בפיד, שזה התפוצה הכי גדולה שאפשר לבקש והיא נרתמת לעוד יוזמות שאנחנו חושבות עליהן".
מה אומרות לכן משפחות החטופים?
"מטה החטופים מתעסק בכל החטופים, אנחנו מתמקדות בתינוקות, בילדים, באמהות ובזקנים, ודורשות שחרור מיידי על רקע הומניטרי. זו העשייה שלנו למענם ולמען המשפחות שלהם. המשפחות שבורות וזקוקות לכל עזרה ותמיכה, הן כל הזמן אומרות תודה על כל סרטון".
במהלך השיחה עם עינת ודקל, הילדים הפרטיים שלהן נשמעים ברקע. עינת: "אתמול הילד שלי אמר, 'אמא מה זה חטופים' ואמרתי לו, 'חטיפים, מחלקים לילדים חטיפים', כדי שלא יבין".
דיקלה: "שלי לא שואלות הן רק מוזנחות. הגדולה שלי בת שלוש והקטנה בת עשרה חודשים ואני כל הזמן בעשייה ולא מפסיקה לחשוב על האמא עם זוג הילדים הג'ינג'ים, שנמצאת איתם בעזה. אי־אפשר לחכות איתם לעסקאות שבויים ולכן העשייה של כולנו מסביב לשעון, פונות לכל מי שאפשר בעולם, למדינאיות, לשגרירות, פנינו להילארי קלינטון יחד עם עוד עמותה, גם נטלי פורטמן איתנו, וגם נועה קירל, נועה תשבי ועוד נשים".
"שבועיים של עשייה מטורפת"
"בצהרי השבת השחורה הבנתי שאני חייבת לצאת מה'פריז' ולהיות יעילה ומשמעותית", אומרת אפרת קטש, ביומיום מנהלת תקשורת ומאז פרוץ המלחמה היא המנוע הרותח של "קהילת הסיוע חרבות ברזל" (גילוי נאות: אני חיילת של אפרת בחמ"ל הזה). הווטסאפים מתחילים כבר בשבע בבוקר, ועד הרבה אחרי חצות יורים בקצב מטורף עוד ועוד בקשות מהשטח שמיד מתנפלות עליהן ידיים יעילות של 550 החברים בקבוצת הווטסאפ מהארץ ומהעולם.
"מה שהתחיל כקבוצה קטנה עם כמה אנשי קשר קרובים, הפך בתוך שעות למוקד של חיבורים ומענה לכל בקשה - מאוכל וציוד דחוף שחסר לחיילים רעבים, דרך מערך נהגים לשינוע, מציאת דירות למפונים, חיבור בין מטפלים לנפגעים, עזרה לחמ"לים אחרים - הסברה, חטופים, מפונים - חזית סוערת ומעוררת התרגשות של חיבורים ועשיית הטוב.
"אנחנו כבר שבועיים בעשייה מטורפת, בלי נשימה אבל עם הרבה נשמה, למדתי במהלך השבועיים האלה שאין בקשה או צורך שהאזרחים במדינה הזו לא ימצאו לו פתרון. האדרנלין בשיאו, ההודעות לא מפסיקות להיכנס ואין זמן לחשוב, רק לעשות, לחבר ולתקתק. כל צורך הכי קטן הופך למשימה שכל הקהילה מסתערת עליו. אנחנו משתפים פעולה עם אחים לנשק, מגייסים תרומות מגופים גדולים בארץ ובחו"ל, נשים וגברים שאני לא מכירה מצטרפים ומציעים עזרה בהכל, פשוט הכל".
אנשים זרים הפכו לגוף אחד. אני בקבוצה, אני רואה את זה מול העיניים.
"נכון. וכל אחד מביא את הקשרים האישיים שלו לטובת מילוי הבקשות. זרים הפכו לחברים, וחברים הפכו למשפחה. אנחנו מאוחדים ובשיחת טלפון או ווטסאפ קטן לחבר ניתן להזיז הרים ולייצר שינויים. הפכנו לסוחרים של מעשים טובים, התחברתי למנהלי חמ"לים ומרלו"גים גדולים, שמתלכדים ומנסים לסייע אחד לשני, אחת מוסרת לנו איש קשר לשקי שינה ומזרנים, והשני משיג לה תרומות של ביגוד תרמי לחיילים ומוצא מי שיעשה על האש לגדוד מורעב גם בתשע בערב. חסד וחמלה ונתינה שאין להם גבולות. ונאמר כבר בכל פינה שהעשייה גם מחזקת ומרוממת את הנפש של מי שעוסקים בה", אומרת קטש ורצה לעוד שיחת טלפון חשובה של גיוס כספים.
ואני חושבת בליבי שהלוואי, הלוואי שכל קבוצות החמ"ל בטלפונים של כולנו לא יתפרקו לעולם אלא רק ישנו את שמותיהן ואת ייעודיהן כשכל הסיוט הזה יהיה מאחורינו, וכך נדע שחזרנו ורישתנו את המדינה שלנו במי שהיה נדמה שכבר נחטף מאיתנו ונחבק את הביחנדס שלנו - ביחד שהוא נס. *
