השטן בגוריי (מהדורה מחודשת, מעודכנת ומלאה) // יצחק בשביס־זינגר } מיידיש: בלהה רובינשטיין } כרמל } 358 עמ'
שביס זינגר הוא סופר גדול ובו־זמנית סופר שצריך לקרוא אותו מתוך תודעת ריחוק מוסרי. זאת משום שבעומקו הוא ניהיליסט. ניהיליזם היא עמדה עמוקה, אך כפי שלימדונו כמה סופרים־מורים (בהם: דוסטויבסקי, קאמי וברנר), עמדה שיש להיאבק עימה.
הקובץ הזה מכיל נובלה מפורסמת של בשביס הצעיר, 'השטן בגוריי', שפורסמה בשנות ה־30 בפולין. הוא מכיל עוד כמה סיפורים קצרים מבריקים ברובם, שתאריכי פרסומם לא ניתנים כאן, וחבל מאוד. קונטקסט היסטורי הוא מושכל בסיסי בהבנת יצירת ספרות. מתוך תוכנו של אחד מהם ברור שהוא נכתב אחרי השואה.
'השטן בגוריי' הוא נובלה היסטורית חזקה על רקע פרעות ת"ח ות"ט (1648־1649), כלומר הפרעות שפרעו המורדים האוקראינים בראשות חמלניצקי ביהודי אוקראינה, ועל הנהייה המשיחית אחר שבתאי צבי, כעשור ומחצה לאחריהן, תוצאת הייאוש מהפרעות הללו. גיבוריו הראשיים של הסיפור המסופר בגוף שלישי הם רב שמתנגד לשבתאות (הדמות החיובית ביותר כאן) ושבתאִי דמוני בשם ר' גדליה שנואף עם אשת איש בשם רֹחָלה ומשכנע שהיא נביאה שמתנבאת על הגאולה הקרבה. ר' גדליה ממיט אסון על תומכיו בגוריי (שכנראה מייצגת עיר ממשית בשם בילגוריי בדרום מזרח פולין). האסון הנורא של חמלניצקי ואז התקווה הפראית המסוכנת שעורר שבתאי צבי מתוארים כאן יפה, אך יש לשים לב שהם מתאימים לטמפרמנט הקיצוני, למתח הגבוה הפנימי, של הסופר עצמו. אגב, חלק מהזהירות של ראשוני הציונות, למשל של אחד העם, מעירור תקוות שווא בגין מפעלי הציונות הראשוניים, נעוץ, כמדומני, בחשש מהתסריט השבתאי.
כדי להבין את בשביס יש להזדקק לשני מונחים: "נטורליזם" (כלומר מבט ריאליסטי שממוקד בנמוך ובצורם) ו"גרוטסקה" (חיבה למעמדים מפלצתיים־מגוחכים על גבול הדמיוני). הנטורליזם נוכח, למשל, בתיאור רֹחָלה שגדלה בבית דודהּ וקרובת משפחה זקנה: "נדף ממנה [מהזקנה] ריח של נוצות חרוכות ועכברים. לפעמים הייתה מפשילה את כותונת הנערה, ממששת את בשרה הקודח בידיים מתות ומתנשפת באיזו מין חדווה טמאה: 'אש! אש!... היא לוהטת, הבתולה!...' בחשכה, מתחת לשמיכה, היא סיפרה לילדה מעשיות על חיות רעות ודרקונים". שימו לב בדוגמה זו כיצד הפנטזיה הגרוטסקית (דרקונים) צומחת מתוך מציאות נטורליסטית. התיאור של ר' גדליה השוחט והמנהיג השבתאי גם הוא נטורליסטי: "והחַלָף הארוך שלו לא הפסיק לחתוך צווארים חמים ולחים", נאמר בסמוך לתיאור תאוות בשרים אחרת שהוא מטיף לה, כמו יעקב פרנק מאה שנים לאחר מכן: "עריות יהיו בהיתר וכך גם בעילת נשים זרות". המספר עצמו, בתשומת ליבו לפרטים מסוימים, שותף להלך הרוח המתירני והלהוט של הדמויות: "האיכרות, שבאו מן הכפרים למכור ביצים וחזרת, הפשילו את שמלותיהן ורגליהן החשופות שכשכו בשלוליות". ושימו לב כיצד החיבה לגרוטסקה ולנטורליזם מתבטאים גם בפירוט המתענג (וגם המענג בדרכו את קוראיו) של המספר בדבר אלה הבאים לרוחלה "הנביאה": "נשים שסובלות משיהוקים שנשמעים כנביחת כלב [...] מפלצות שגופן מכוסה צורות של שרצים; משותקים ומוכי־שחין".
הסיפורים הקצרים מפי יצר הרע והשטן — שישה יש כאן! — הם מפתח להבנת בשביס. כיצד יש להבין את הבחירה הזו של בשביס? כתחבולה ספרותית? כהמצאה מרעננת מבריקה ותו לא? כניסיון להציג מבפנים את הרוע העולמי? ראשית, יש לשים לב שהשטן של בשביס, כמו בוראו, גם הוא אוהב גרוטסקה: "אני אוהב לזווג זיווגים עקומים. אני נהנה לשדך זקן עם בתולה צעירה; אלמנה קטלנית עם בחור צעיר, שעדיין לא הצמיח זקן". בסיפור אחר המסופר מפי שד שנוצר מבחור ישיבה שאונן, מתאר השד את עצמו כגרוטסקה: "אני חצי־שד, חצי־רוח, חצי־אוויר, חצי־צל. יש לי קרניים של שור, כנפיים של עטלף".
ואכן אני סבור שהשטנים־המספרים מייצגים את העמדה של בשביס עצמו! השטן מבטא את הניהיליזם של הסופר! כמובן, ניהיליזם שכנראה נבע מייאוש, לא מסדיזם. העולם הפקר ו"אחרי המוות אין הבדל בין אדם לסוס שהתפגר", כפי שאומר אחד הגיבורים החוטאים כאן.
'גימפל תם', שמתורגם כאן היטב כמו כל הקובץ, הסיפור שסול בלו תירגם לאנגלית ב־1953 ותרם רבות למוניטין של בשביס, הוא סיפור חזק מאוד עם אלמנט פורנוגרפי (הגבר שמגדל ילדים שאינם מזרעו). נדמה לי שהוא קשור לסיפור "בונצי שתוק" של י"ל פרץ. בכל מקרה, הוא גם מעט קיטשי, כי גם הניהיליזם של בשביס מעט קיטשי. את גימפל משדל יצר הרע לנקום. "ומה עם העולם הבא?" שואל גימפל. "אין עולם הבא". "נו, ואלוהים יש?" "אין בכלל אלוהים". "אז מה יש?" "בוץ טובעני". כאן היצר הרע, שעוזר באורח לא אופייני לחלש (ולא כבשאר הסיפורים עושה עוולות), חושף שהדמות הזו בשלל מלבושיה קרובה לעמדת המספר והסופר.
בסיפור אחר המסופר על ידי "יצר הרע" (גימפל תם מסופר בגוף ראשון של הגיבור) בשביס ניצב על גבול חשיפת הסוד של מהות האמצעי האמנותי המבריק שלו. השד עצמו מסביר: ש"אין בכלל שדים... אני הוא השכל הישר, ההיגיון הקר". ובהמשך אומר שוב: "דע לך, שהשכל הישר הוא הגרוע בשדים".
הדמויות השטניות ה"פנטסטיות" של בשביס מייצגות את תפיסת העולם הקודרת וה"ריאליסטית" שלו עצמו: העולם הפקר. •
השטנים־המספרים מייצגים את העמדה של בשביס עצמו. השטן מבטא את הניהיליזם של הסופר. כמובן, ניהיליזם שכנראה נבע מייאוש, לא מסדיזם
