בשש בבוקר הדלת נפתחה. לאט. הילד התעורר מיד והתיישב. פניה של בת זוגי חייכו אליו מהפתח. אתה בא, היא שאלה, כן, הוא אמר וכבר היה בחוץ. לילדה זה לקח עוד רגע. קורי השינה עדיין אחזו ופיתו אותה אבל היא מתחה אותם עד שנקרעו ויצאה גם היא. אני נשארתי במיטה.
הן בוודאי צעדו על החול הנעים, היפה בנשים, בני ובתי, שלוש בנותיה, עלו לקומה השנייה של מבנה העץ המשקיף לים, התיישבו באחת מפינות הזולה וצפו, כפי שתיכננו, בזריחה. ים סוף השתרע מולם כשמיכה כחולה וכהה, נתקל רק במורדות הרי סיני שמעליהם, נחושה, הציצה השמש. הן בוודאי שרו איזה שיר בוקר, אולי דיברו על החופשה שתכף תסתיים, אולי שיחקו איזה משחק שפה שהן כל כך אוהבות. בוודאי צילמו אחת את השנייה, אולי עשו סרטון והתלוננו שאין אינטרנט כדי להעלות אותו לסטורי שלהן. אני שומע את צחוקן. כל הכפר שומע את צחוקן.
השמש עולה ברקיע והחום איתה. כעת יש לעשות דברים. הילד בוודאי רץ למסעדה כדי להזמין את הפנקייק שלו, בפעם האחרונה. הילדה והבת הבכורה נשארו עוד קצת כדי לצפות במים מסתערים ברוח שהחלה לנשוב ממזרח. עוד ילדות מתפזרות לכל עבר, אהובתי חוזרת לבקתה שלהן כדי להתחיל לארוז.
אני סוף־סוף מתיישב על המיטה ומביט סביבי. אלוהים, איך אני משתלט על הבלגן הזה? אני קם ויוצא החוצה. האור מסנוור אבל היום צלול ובהיר והים לפני. במרפסת הצמודה אהובתי כבר אוספת ומקפלת. אני נשען על המעקה המשותף עד שהיא מבחינה בי ובאה לנשיקה. אנחנו מתנשקים, הפנקייק של הילד בידי המלצר, שתי ילדות קופצות בקומה השנייה של המסעדה, עוד ילדה עושה גלגלון בחול המתחמם, ילדה נוספת מתחילה את מסעה אלינו, פרצוף מבוהל, בשורה בפיה.
את הרגע הזה אני מעוניין לעצור. להקפיא את הזמן, רק לכמה דקות, לא יותר. להתנתק מהנשיקה ולומר לאהובתי שאני אוהב אותה, לגשת לכל ילד וילדה, לחבק אותן ולומר להן, תזכרו את הרגע הזה, תנצרו אותו, לא יהיה עוד כמוהו, בעוד כמה רגעים אתן כבר לא תהיו אותן ילדות, השמיים של סיני תכף ייפלו עליכן, על כולנו. אני אוהב אתכן, ומצטער גם.
עכשיו, אפנה לילדה המבוהלת, תגידי מה שבאת להגיד. •
