14 צפייה בגלריה
באנו לשמח
(צילומים: גבריאל בהרליה , יאיר שגיא , שי פרנקו, טל שחר , אביגיל עוזי, משה נחומוביץ , רפי דלויה, יונתן בלום, דנה קופל)
עידן רייכל
תחושת המחנק סגרה עליי בימים הראשונים, כנראה כמו על רבים אחרים. כשהתארחתי בתוכנית של ארז טל ואברי גלעד והם העלו שאלות, לכאורה מתבקשות נוכח האירוע, פתאום לא מצאתי מילים. זה היה ספק קריסה, ספק התקף חרדה בשידור חי, אבל זה גם היה מבחינתי איזה רגע שיש בו הבנה שכולנו נצטרך לתמוך במשפחות הנרצחים, החטופים, הנעדרים, ותוך כדי נהיה חייבים לטפל, כל אחד מאיתנו, בפצע עמוק שנפער אצל כולנו.
הרי בכל ערב יום השואה, כל ראש ממשלה בישראל הבטיח שזה לא יקרה שוב. בימי הזיכרון הרמטכ"ל שלנו תמיד היה אומר, זה לא יקרה שוב. ואז שר או חבר כנסת נאם בבית העלמין הצבאי והבטיח, כמו כל חברי הכנסת לפניו ואלה שלפניו: זה לא יקרה שוב. כך הצלחנו לעבור במהירות לא מוסברת מהאבל של יום הזיכרון לחגיגות יום העצמאות, גם כי ידענו בתוכנו ש"זה לא יכול לקרות שוב", שאנחנו מאמינים במנהיגים שלנו ובוטחים בהם.
מהמפגשים שלי עם הפצועים, עם המשפחות השכולות, עם החיילים בחזית, אני מצליח כן לראות את האור בימים האלה, אור כמעט יחיד: כוח ההנהגה האזרחית שקמה בבת אחת, ממש מתוך העם, מתוכנו. הנהגה מדהימה. עוד יגיע הזמן שבו נעשה חשבון נפש עמוק מול כל מי שרצה שנאמין לו ואמר ונאם והבטיח כל השנים. אבל לא עמד במילותיו.
כרגע אני מאמין רק ללוחמים כמו אל"מ רועי לוי ז"ל ורבים מאחיו ואחיותיו לנשק שנפלו. הוא הבטיח לי שתמיד יהיה ראשון להילחם. בניגוד לאחרים, הוא באמת עמד בהבטחה שלו. אני גם מאמין לאמוץ אבני שאיבד כל כך הרבה, כמו רבים מאחיו ואחיותיו להתיישבות בעוטף, אבל הבטיח לי שיהיה חזק בשביל 22 נכדיו. הוא עומד בהבטחתו. אני רואה את מרים פרץ, שהבטיחה לנחם, להכיל כאב של אחרים, ומקיימת מדי יום. אני מאמין גם לה כמובן. אני מאמין בכל מאות האלפים שעושים כל כך הרבה בשקט, מאחורי הקלעים, למען כולנו.
אנחנו מדינה שכולה ואומה כואבת. אבל אנחנו נקום, נתאושש ונפרח.
שלישיית מה קשור (אסי ישראלוף, ציון ברוך ושלום מיכאלשווילי)
בכל רחבי הארץ הקטנה שלנו, בין אזעקה מחרישה אחת לבין זעקה קורעת לב של ייאוש, הבנו כולנו, כל אחד בדרכו ושלושתנו ביחד, את הכוח הבלתי ייאמן של עם ישראל. מה שתמיד אמרו וסיפרו לנו הפך בימים האלה לאמת החשובה ביותר: כשאתה נותן ומשמח מישהו אחר, אתה מקבל הרבה יותר. יש הרבה רגעים שאנחנו כבר יודעים שלא נשכח לעולם במלחמה הזו. הרגעים האלה שבהם אתה מגיע לבסיסים, לבתי החולים ולבתי הארחה למפונים, שפותחים בפנינו את השער שלהם. אנחנו אף פעם לא שוכחים שבעצם הם גם אלה שנותנים לנו את הזכות הענקית לשים לרגע את הכאב בצד ולפנות את הדרך לחיוך ולצחוק בימים האלה, גם אם זה לשעה אחת בלבד.
היה לנו ביקור אחד בלתי נשכח לא מזמן בבסיס בדרום הארץ שאולי מבהיר קצת את התמונה, דווקא כי הוא לא נגמר על הבמה. באופן טבעי כל אחד מאיתנו לקח פיקוד: שלום היה אחראי על המורל, ציון גילח את הראשים של החיילים ואסי דאג לבשל לכל מי שהיה קצת רעב. עם ישראל חי.
אביב גפן
בתוך הכאב, האובדן, הטבח המזעזע והאבל - שעתו היפה של עם ישראל. קיבלנו ניעור מכל כיוון: יש התנגדות חזקה להיות מופרדים כמו שהשלטון רצה. ימין ושמאל כבר לא חשובים, מה שחשוב זה המהות להיות ישראלי.
זו הרגשה שהיינו קבוצות נמלים שנלחמו על מקום בענף על העץ ופתאום כל העץ התמוטט. לפני הופעתי האחרונה בקיסריה נעמד מולי שוטר ואמר לי ששיניתי לו את החיים. במקום לעלות לבמה פשוט המשכתי איתו את השיחה. אדם רגיש ומרשים עם עיניים מלאות טוב. לא דמיינתי שאקבור אותו לצלילי השיר האהוב עליו.
גם אותו חייל בצפון שביקש שאחתום לו על הקסדה למקרה ש־. אלו דברים מאוד עוצמתיים שגורמים לך להבין כמה החיים שבירים וזמניים. וכל דקה כזו צריכה להיות מוקדשת לחיים.
ירדנה ארזי
המלחמה הזו התחילה בהלם גדול. בשונה מקודמותיה, כולל מלחמת יום כיפור שפרצה במפתיע, הפעם, המתקפה האכזרית והמסויטת היא על אזרחים, על חברים ובני משפחה של כל ישראלי באשר הוא. וכשהכל מועבר בשידור חי בווטסאפ, בטלוויזיה, ברשתות החברתיות - זה רק העצים את תחושת ההלם.
ואחרי ההלם בא האלם. חוסר יכולת להכיל ולהבין את ממדי האסון. חוסר אונים נורא במחשבה על החטופים ועל בני המשפחות שלהם. העין רואה והלב מסרב להאמין.
לאורך השבת השחורה התכתבתי עם חברה מקיבוץ בארי. היא ובעלה היו נצורים בממ"ד 24 שעות ותודה לאל ניצלו. אבל ההודעות שלה בשעות הארוכות ארוכות של לחימה, מהדהדות בי עד עכשיו.
והן שולחות אותי אל זיכרון ילדות מבהיל. בגיל חמש מצאתי ספר עם תמונות מתקופת השואה, וכילדה קטנה התמונות הציפו בי סיוטים בלילה. הכרחתי את אמא שלי להגיד לי שזה לא אמיתי. שזה לא קרה.
והנה זה שוב קרה. כאן. אצלנו. בתוך הבית. בתוך חדרי ילדים. בתוך מרחבים מוגנים. בתוך שדות ירוקים. אותו הרוע. אותה אכזריות. סיוט שהפך למציאות.
אני כותבת את הדברים האלה שבועיים אחרי פרוץ המלחמה, וכמו כולם אני לא יודעת אם היא תתפתח ולאן, אבל אני כבר יודעת שהחיים שלנו יתחלקו לשניים. לפני ואחרי 7 באוקטובר. לא מזמן עסקנו בציון 50 שנה למלחמת יום כיפור. גם על המלחמה הזו עוד ידברו וינתחו אותה שנים קדימה.
אבל מתוך ההלם והאלם צמח עוד דבר. אולי לרגע כמעט שכחנו עד כמה מופלא ומיוחד הציבור הישראלי. המלחמה הזכירה לנו ולעולם כולו את הפלא, את האחווה, את כוחות הנפש, את ההתנדבות, את הנדיבות, את ההירתמות, את כל מה שאיפשר לנו לבנות כאן מדינה באמת יוצאת מן הכלל. עם כל המגרעות שלנו, אנחנו עדיין מדינה לתפארת וזה בזכותנו, בזכות האנשים שבונים אותה גם עכשיו מתוך ההריסות.
יובל דיין
באחד מימי המלחמה הגיעה אליי הודעה קצרה בפייסבוק, בצירוף תמונה של בחור גבוה שעומד לצידי, במקום שנראה כמו מאחורי הקלעים. זכרתי את הפנים שלו. זכרתי שהוא ממשפחת מורנו, ותוך כדי קריאה הבנתי שהוא נהרג בקרב. איתי מורנו ז"ל, לוחם מגלן.
נסענו לנחם. בימים האלה יש דבר אחד חשוב, וזה המדינה - האנשים שחיים בה, הלבבות שפועמים בתוכם, והאחדות שזורמת בדמם. כולנו מגויסים למילואים, כולנו בפוסט־טראומה. ואיך היטיב לדייק רייכל, כולנו מדינה שכולה.
רק כשהגעתי לביתם, הבנתי עד כמה הבקשה הייתה צנועה. מאות אנשים הגיעו לאנשים היקרים האלה, והצטופפו במשהו שהיה צריך להיות ניחום אבלים אבל הפך מהר מאוד לחיזוק מנחמים. על הדלת של משפחת מורנו הקישו פעמיים. הפעם הראשונה הייתה עמנואל מורנו ז"ל, שנהרג בהיתקלות בצפון בתום מלחמת לבנון השנייה, וסיפור עליו הפיח בי חיים חדשים. "מי שעושה, ודאי שובר", סיכמה אמו של איתי, תמי, וציטטה את מילותיו. ואחריה הוסיפו "שובר, ונשבר". נכון, עם ישראל הוא אוסף של שברים. אבל לפחות הוא עדיין אוסף.
התקופה הזאת גורמת לי לחשוב על החיים שהיו כאן לפני, כי ברור לכולנו שאף אחד לא לחץ pause על השיר והוא ימשיך להתנגן מאותה הנקודה כשהמלחמה תסתיים. ברור לכולנו שאנחנו בדרך לחיים חדשים לגמרי.
אני חושבת על כמה חיוורת נראית פתאום השנה החולפת נוכח הזוועות שאנחנו חווים. על איך שכשאנחנו עסוקים בלירות אחד על השני משפטי שנאה, ולפורר את האחדות מבפנים, אנחנו נותנים מקום לאויבים שלנו להיכנס מבחוץ. ולפעמים, כמו יתרון האור מן החושך, אני בטוחה שכולנו נמצא סיבות להתאחד ולא רק סביב אסונות וכאבים. אחדות היא הכוח הכי חזק שלנו, ואנחנו המנהיגים.
זהבה בן
מאז התחילה המלחמה אני במילואים. מופיעה מדי יום, לפעמים כמה פעמים, ומנסה להגיע לכמה שיותר לוחמים בבסיסים, לפצועים ולמשפחות שנעקרו מהבתים שלהן אל הלא־נודע.
יש רגעים שבהם אני כבר לא יכולה לשיר. אני פשוט מסתכלת לכולם בעיניים ורואה את הגבורה, את האחדות ואת אהבת החינם, וזה מרגש אותי כל כך. הרגעים האלו, הסיפורים, ומה שראיתי וחוויתי, ילוו אותי לתמיד.
בשבוע שעבר זכיתי לשיר בברית אברהם אבינו למשפחה מיוחדת: לזוג המדהים רחלי ואייל. הם ניצלו מהתופת בקיבוץ עין השלושה שבעוטף ב־7 באוקטובר. הם עברו 30 שעות בממ"ד עד שחולצו, רחלי ישירות לניתוח קיסרי. למה זכיתי? כי מעבר לברית, חוויה עוצמתית בפני עצמה, הכרתי זוג מיוחד ואופטימי, למרות הכל, שהצליח למלא לעצמו את הלב. עם ישראל מאוחד יותר מתמיד. עם ישראל חי וקיים. יחד ננצח את הכל.
עברי לידר
אני יודע שהלוויה בשמשית של סרן שגיא גולן ז"ל תלך איתי מעכשיו לכל החיים. היינו שם עד שהסתיימה. שמענו את הדברים שאנשים אמרו על שגיא, והרגשנו שאנחנו קצת מכירים את הבן אדם המדהים שהיה בחייו. הכל היה מאוד מרגש, קשה ומורכב אפילו. לשיר שם את 'זכיתי לאהוב' ולהיות ברגע הזה עם המשפחה שלו, עם עומר בן זוגו, היה פשוט שובר לב. אין דרך אחרת להציג את זה. בתוך כל המלחמה הזו חווינו גם אובדן פרטי שלנו: אביב ברעם ז"ל, שהיה מנהל הבמה שלי בעשר השנים האחרונות. אביב גדל אצלנו בהפקה, הוא הגיע כעובד תאורה שאחראי על הפולוספוט, התפתח והפך לאיש מקצוע מוביל, אבל זה היה מעבר. אביב היה חבר שלנו, היינו מבלים ביחד, יש לנו ילדים באותו גיל שהיו באים אלינו. זה לא היה קשר של שלום־שלום בעבודה, אביב היה משפחה. והעצב קשה.
מצד שני, אנחנו נוסעים לבסיסי חיל האוויר, לפגוש את החיילים שם ואת הטייסים והמכונאים, לדבר איתם מקרוב. לא פגשתי אנשים מדוכאים, גם לא פגשתי אנשים חדורי נקמה. פגשתי אנשים עם המון־המון מוטיבציה ועם המון תחושה שהם יודעים מה צריך לעשות, והם מאוד ממוקדים במטרה שלהם. זה נוסך בך ביטחון. בשבילי לפגוש אותם היה חוויה מפעימה. אלה אנשים מדהימים, שגם ברגעים האלה יודעים להיות כל כך יציבים וחזקים ומרוכזים וערכיים. זה באמת מעורר השראה.
יש לפעמים שאלה מה נכון לשיר ומה לא במצב הזה. בהופעות כאלה אתה מגשש את הדופק, מגדיר אותו. נניח, שיר כמו 'מישהו פעם', כן או לא? אלה הופעות מאוד בלתי אמצעיות, ובסוף אתה רוצה לעשות להם טוב ושר מה שנכון באותו רגע. ניגנו לפלוגה שביקשה שאני אשיר את 'ניסים'. לא ידעתי אם לרגע לשיר או לא, אולי זה לא נכון, אבל הם ביקשו ואמרתי שכן, בטח. ואתה רואה שאנשים מתחזקים מזה ורוצים את זה. אנחנו שם בשבילם - החיילים, המפונים, המשפחות, הפצועים, כולם. ובכל מה שיחזק אותם ויעשה להם טוב, אנחנו שם. מרגיש לי שזה התפקיד שלנו עכשיו.
שלמה ארצי
הכי יושב עליי הם אלה מהמשפחות שלא הצלחתי להגיע להלוויה או לשבעה ולנסות לנחם אותן. הכל כואב ושורף עכשיו. כל נקודת מפגש נוגעת בפצע של מי שאיבדו. אני עובר ממשפחה למשפחה. נכנס. מחבק. שר. מקשיב. נוגע בפצע ונשרף.
אלוהים לא ריחם על ילדי הגן, לא על ילדי בית הספר לא על הוריהם ולא על אחיהם. לא על הסבתות והסבאים. לא על הדודים ולא על בני הדודים.
אני חייל ואל תבכי לי ילדה. המשפט של נמרוד גאון ז"ל מהדהד בי מול האבל של משפחות הלוחמים.
אז לא יכול לתרגם את הכאב לסיפור אחד. אנחנו יחד כל הסיפור. כולנו פצע. רקמה אנושית פצועה.
בבוקר מצלצל אליי מי שאחיו נרצח בעוטף ומבקש שאבוא להלוויה. אחר כך מי שחברתה נרצחה שם. או שהוריה. אני מנסה לנחם.
אבל הכי יושב עליי אלה שלא הצלחתי לבקר אותם באבלם.
את כולם אני נושא עימי בצער השתיקה.
בתוך הקריסה הקולוסאלית של רוב מערכות המדינה, מהבהבות נקודות אור יקרות בעידן האופל מאז 7 באוקטובר. אמני ישראל התגייסו כבר מהפוש האיום הראשון, בלי מדוע ובלי כיצד ובלי איך ולמה. הם שרים על קברים, מופיעים לפעמים גם בפני שלושה חיילים באוהל מאובק, אחרי או לפני קרב, בלי מערכות הגברה, בלי להקה, רק עם גיטרה, לפעמים אפילו בלעדיה. מנחמים משפחות שכולות, מחבקים את היתומים, לא מסרבים לאף בקשה של משפחות החטופים, ואתם יודעים לצערנו בדיוק באילו מספרים מייאשים מדובר.
כן, האמנים האלה שאנחנו (גם כאן, נכון) נכנסים אליהם בחדווה לכיס בימי עצמאות ובחגים, אלה שחוטפים בעוצמה ממכונות הרעל ברשתות כשהם מעיזים לומר משהו בניגוד לדעות המיוצגות בממשלה, אלה שסופגים בישורת המוקדמת במצבים משבריים את המכות הכלכליות כי התרבות בישראל כמעט תמיד ראשונה להתמודד עם הורדת השאלטר. ואז לך תחפש מי יפצה אותך, ולמה בעצם, הרי אתה מפורסם וזה מספיק, ואיך אתם מעיזים בכלל להתלונן אחרי שאתם מרוויחים מיליונים, בדולרים (ספוילר, הרוב המכריע ממש־ממש לא).
אנחנו אפילו לא עוצרים לרגע לשאול מה איתם, כי זה כל כך מובן מאליו שזה מה שאמנים צריכים לעשות. אבל גם הם מסתכנים, לפני הכל פיזית, כי הכדורים לפעמים שורקים מסביב ואיזה פצמ"ר משמיע קול, אבל גם נפשית. קשה ומורכב להתמודד עם נהרות האבל והשכול הבלתי אפשריים שמקיפים אותנו כרגע, מאיימים להטביע. אין אפשרות אלא להישרט. חלק פחות, חלק יתקשו להתאושש ומי יחבק את המחבק?
אז זה הזמן לומר לאמני ישראל: אנחנו רואים אתכם. באמת רואים אתכם. תודה גדולה.
איתי לוי
המפגש שלי עם אריאל בן ה־12, הילד הגיבור שאיבד את כל משפחתו במתקפת הטרור הרצחנית, ילך איתי לכל החיים. אריאל איבד את הוריו יניב ויסמין, ואת אחיותיו קשת ותכלת.
הגעתי אליו היישר מבסיס חיל אוויר, אחרי שהופעתי למאות לוחמים וטייסים שנותנים הכל כדי להחזיר את הביטחון לעם שלנו. אי־אפשר להסביר את המעבר החד הזה, מלשיר ביחד איתם, לשמוח ולראות איך הם מתמלאים באנרגיות להמשך, ואז להיכנס לרכב ולהבין שאתה בדרך לבית של משפחה שקרה לה הנורא מכל. הקיצוניות הזו, של התחושות והמחשבות, מרעידה ומטלטלת את כל מה שאנחנו כבני אדם מאמינים בו.
פגשתי ילד אמיץ מלא בכוח עם חיוך שלא נגמר. באותו רגע כבר החלפתי טלפונים עם המשפחה בהחלטה שכל מה שצריך ואיך שאפשר לעזור, אנחנו פה. ילד גיבור של החיים קיבלתי ממנו כוח ופרופורציות לחיים. מאחל לעצמי להיות טיפה קטנה בחייו של האיש הזה. כן הוא הפך להיות איש בשנייה, הוא כבר גיבור של החיים.
המשפט "באתי לחזק ויצאתי מחוזק" קיבל פתאום משמעות. ועם כמה שקשה למוח לקלוט את האסון הנורא שקרה לנו כמדינה, אנחנו חייבים להמשיך באמונה, להסתכל קדימה, לסמוך על הצבא, על כוחות הביטחון. אני רואה אותם בכל רחבי הארץ, מכל היחידות, לוחמים, לוחמות, שוטרים ושוטרות, נותנים את הנשמה בשבילנו העם, כדי שנצא מחוזקים.
זאב נחמה
אחרי כמעט שנה של כמעט מלחמת אחים, של רעל, רוע ושנאת אחים, אחרי שנה של היפרדות, חלוקות, קללות, מכות, וכל מה שמעולם לא רצינו, אחרי שנה של מריבות בתוכנו, באה עלינו מלחמה אכזרית מכל.
אנחנו באתניקס תמיד התייצבנו להופעות התנדבות בפני החיילים. גם בעיתות שלום, גם במלחמות ובמבצעים, לתת קצת אור ושמחה לפני אורות הקרב. היה לנו ברור שאנחנו מגיעים להופיע גם הפעם וההופעה הראשונה, אחרי כל מה שקרה בשבת, הייתה בתוך האנגר מפוצץ חיילי מילואים וסדיר. היו שם חילונים, דתיים, שמאלנים, ימניים, אשכנזים, ספרדים. רקדו וחיבקו את דגל המדינה. עוצמות שאף מופע פארק או מופע בקיסריה לא נותנים.
זו הייתה מסיבה של עם מאוחד ושלם, עם אחד. רגע שלהקת אתניקס, כולנו - הצוות, הטכנאים, הלהקה, נזכור לנצח. כל שנבקש הוא שגם אחרי המלחמה נדע לחיות באהבה ויחד, ושנחזור לשיר רק שירי אהבה ושלום. רק ככה ננצח תמיד. רק האהבה תנצח!
עילי בוטנר
עכשיו אנחנו בדיוק בדרך למצפה רמון עם ענת בן־חמו ורועי בר, מעין חוליית בידור. צוות הווי שהקמנו בימים האלה, ואנחנו מופיעים כל יום במקום אחר.
באחד הימים האחרונים הופענו בפני חברי אחד הקיבוצים שפונו במלחמה ולקראת סוף ההופעה, אישה יחסית צעירה הגיעה, התיישבה וביקשה שנשיר את 'ניפגש בחלומות'. כבר ביצענו אותו בתחילת ההופעה בקיבוץ שמארח את המפונים, אבל לבקשתה כמובן ביצענו אותו שוב. היא הסבירה לנו, 'אני לא מכירה את השיר אבל השם סיקרן אותי ואני רוצה לשמוע אותו'. אחרי שסיימנו וירדנו מהבמה, ניגש אליי אחד מבני אותו קיבוץ, לקח אותי הצידה ואמר, הבחורה שביקשה ממך את השיר? לפני יומיים קברנו את בעלה, והשיר שנוגן בלוויה שלו היה 'ניפגש בחלומות'. זה היה רגע מצמרר, סיפור שאפשר להסתכל עליו מכל כך הרבה מקומות עד שפשוט אין מילים. השיר נוגן בלוויה של בעלה והיא בעצם לא זכרה את זה או שאולי לא רצתה לזכור? סיפור מטורף מבחינתי.
גיא זו־ארץ
אני כותב לך עילי, האחיין האהוב שלי ומבין שזה עליי, אי־אפשר באמת להפריד בינינו איפה אני מתחיל ואיפה עילי נגמר. אני לא באמת מעכל שעילי שלנו, הנסיך המחייך, השמש, האור של המשפחה שלנו כבר לא כאן. גם בחדר מלא אנשים אי־אפשר היה לפספס את עילי, גם ממרחקים הייתי מרגיש אותך, וכשאני עוצם עיניים אני רואה אותך, ואני רואה אותך מעבר לדמעות בכל פעם שאני מסתכל על המדרגות שמובילות לבית שלנו הנה אתה צועד שם בא לקראתי גבוה ויפה ויודע איך לעקוץ ולגרום לי לחייך, "היי דוד שלי" היית קורא לי.
עילי היה במסיבה ברעים. עילי היה מסיבה בפני עצמו, בעיניים שלו מוזיקה, בחיוך שלו אורות, כשהוא הולך הוא מזיז את הגוף לפי מוזיקה שרק הוא שומע. קיבלנו הודעה על ההיעדרות שלו כשהיינו בחופשה משפחתית, בתוך דקות ארזנו מזוודות, רצינו מהר לחזור הביתה להיות ליד המשפחה, לחכות לו שיחזור אלינו.
עלינו על הטיסה כשידענו שעילי נעדר וכשנחתנו בטיסת הביניים בגרמניה פתחנו את הטלפון והחושך הכה בנו.
יעלי התחננה אליי לא להישבר, להחזיק מעמד עוד קצת, כדי שהילדים לא יקלטו אותי. חיפשנו מהר־מהר עם מי להתייעץ, איך אומרים לילדים דבר כזה? איך מספרים להם שהבן דוד הכי אהוב, הכי מקסים, הכי עילי, הוא עכשיו רק זיכרון. עוד לא הספקנו כלום יחד, עילי. והספקנו הכל.
יעלי ואני אספנו את המזוודות, פתאום הכל כבד יותר, קשה לנשום, אבל פשוט התחלתי ללכת בלי לדעת לאן. ידעתי רק שאני מחפש לנו איזה אי של שקט בתוך שדה סואן, בתוך ים של אנשים שחיים את חייהם בשקט, בשגרה, ואצלי אסון מתרחש.
ההליכה סידרה לי את המחשבות, ידעתי מה אני צריך להגיד לילדים, אבל לא הייתי בטוח שאצליח להוציא את המילים מהפה. ברגע שהם ייצאו זו תהיה המציאות גם של הילדים שלי, עילי כבר לא יהיה איתם. מצאנו פינה שקטה וביקשתי מהם שנעמוד רגע צמודים במעגל משפחתי קרוב ואז כבר הייתי חייב להגיד את מה שלא רציתי להגיד לעולם: "אמא ואני מצטערים לספר לכם שעילי נפטר".
ברגע אחד קרסנו כולם אחד לתוך השני, הוצאנו החוצה את כל הכעס והזעם בכינו בקולי קולות. זעקות השבר מילאו את כל שדה תעופה. משהו חדר גם לתוך אותם אנשים שלא ידעו את עילי, לא ידעו את הכאב.
הבטחנו לילדים שנעבור את זה ביחד. וכשחזרנו לארץ, אנחנו רואים בכל מקום את המילה יחד. יחד הפכה למילה חזקה בשבועות האחרונים, חזרנו אליה אחרי גלות של קיטוב ובידול בינינו.
הרגשתי יחד בשבעה של עילי, עטוף בחברים קרובים, משפחה, שכנים ועוברי אורח שנכנסו לנחם. קיבלתי כוח מהביחד כשיצאנו להופיע מול הלוחמים והלוחמות בשטח, ובפגישות עם המפונים שכולם רצו לנחם. אני נזכר במעגל המשפחתי שלנו בשדה, ורואה היום מעגלים גדולים של ביחד בחברה הישראלית המדהימה שלנו, בהתגייסות, בכוח להפוך עולמות למען חייליה ואזרחיה שנפגעו.
אני גאה, מתרגש, וכואב יחד. זה העם שלי, זה עילי שלי, זו המדינה שלי, זו המשפחה שלי. וכמו שאמרתי לילדים שלי, כשאנחנו יחד אנחנו אגרוף, אי־אפשר לעצור אותנו.
עילי שלנו נרצח ולא ישוב עוד, אבל את אור השמש לא יוכלו להסתיר לעולם. האור שלך עילי, ימשיך למלא את חיינו.
יעל שושנה כהן (לולה מארש)
ביום הראשון כשהכל קרה, הייתי מרותקת למסך הטלוויזיה. בחדשות הודיעו שחמאס השתלט על קיבוצים ורצח אזרחים. שחמאס טבח בצעירים וצעירות במסיבת טבע, וחטף אזרחים.
תוך כדי שווידאתי שמשפחתי וחבריי במקום בטוח, נכנסתי לטלגרם במטרה לחפש חטופים. כתבתי עזה באנגלית ואז התגלו לעיניי כל הסרטונים הכי מזעזעים. סרטונים שחמאס העלה של קורבנות המסיבה, של חטופים וחטופות והתעללות. לאחר כמה דקות, חברה שלי שהייתה איתי קלטה שכל הפרצוף שלי מלא בדמעות ושאני בשוק, והפצירה בי שאסגור את הטלגרם.
לאחר כמה ימים של כאב איום ולב מרוסק, גיליתי שאחת מהחטופות שראיתי בסרטונים האיומים, היא נועה ארגמני, ומתברר שהיא מאוד אוהבת את המוזיקה שלנו, ושהשיר האהוב עליה הוא She's a Rainbow. הלב שלי שוב נשבר, וניסיתי לצלם לה ולמשפחתה וידיאו שלי שרה את השיר.
התמונה של נועה חטופה על האופנוע לא יוצאת לי מהראש. התמונות של החטופים והחטופות, של הגופות, של הטבח, של חמאס צוחקים ורוצחים ילדים, נשים, גברים, משפחות, זקנים, לא עוזבות אותי, ואני מתקשה לישון בלילות, ואני מניחה שככה כל המדינה כמוני, בטראומה ובחרדה.
מהיום הראשון של המלחמה הבנתי שהעולם חייב לדעת מה קרה פה, מצאתי את עצמי משתפת בסושיאל מדיה שלי ושל הלהקה מידע ותכנים קשים, כדי שהעולם יבין שחמאס ביצע פשעי מלחמה.
אנחנו להקה בינלאומית ויש לנו קהל גדול בחו"ל, הרגשתי שהעולם לא מבין את גודל הטבח שהיה פה, ושיש לנו כוח גדול להשפיע ולשתף את העוקבים שלנו. אנחנו מקבלים המון הודעות של סולידריות ואהבה מאנשים בעולם, לצד הודעות של כעס על ישראל והאשמות קשות. אנחנו עונים לכולם/ן. לפני כמה ימים הופענו בחתונה של זוג מבארי נועה ויואב, הם החליטו לקיים את החתונה למרות המצב הקשה. והם צדקו. ראיתי כמה זה נתן תקווה לחברים ולמשפחה שלהם שבאו. אנשים שאיבדו הכל, עמדו מול הזוג הצעיר שהצהיר על אהבתו, כולם דמעו. שרתי את שיר החופה וניסיתי לא להיחנק מהדמעות. הסתכלתי על גיל (לנדאו) שניגן לידי וכל הפנים שלו כבר היו מלאות דמעות מאחורי משקפי השמש. הוא ניגן ובכה.
ליבנו ומחשבותינו עם החטופים והחטופות, וכל מי שאיבד מישהו שקרוב לו, ומקווים לימים טובים יותר.
קרן פלס
כל מי שמכיר אותי אוהב את חברה שלי כרמית, מקיבוץ בארי. אי־אפשר שלא לאהוב אותה, ואפילו הגורל האכזר כאילו בחר לאהוב אותה ולא לקח את משפחתה, בנס, שאלוהים ישמור. את כל היתר כן. לקח את כולם.
איך מספרים לילד שהחברים שלו נרצחו בייסורים, למה בני אדם עושים כזה דבר? קיבוץ בארי הפך לעיי חורבות, אבל ואימה. אני, כרמית ומירי - שלישיית חברות הכי טובות, שתי זמרות מתנדנדות ואחת שמאזנת. המלאכית שלנו. כרמית גרה בקיבוץ בארי מאז שסיימנו לימודי משחק. היא נשואה לבן קיבוץ וגידלה שלושה ילדים בגן עדן שהפך לגיהינום. תמיד התרגשנו לבוא אליה, הילדים רצים חופשי אל פינת החי, מהבריכה לחדר אוכל, אין מכוניות, יש שקט והמון שבילי אופניים. כולם משפחה של כולם.
ב־7 באוקטובר התעוררתי לקול אזעקות שמשום מה נשמע צורם מהרגיל. אנחנו לא גרים באזור של צבע אדום וזה לא קורה הרבה אצלנו, כמו אצל כרמית, אבל בכל זאת מכירים. חיים בישראל. הסתכלתי בשעון בטלפון וקלטתי עשרות הודעות מבוהלות מחברים מודאגים. טירוף. למה כולם שואלים אותי מה שלום כרמית? מיד התקשרתי ומאותו רגע אנחנו בסרט שקשה לתאר במילים. אני אנסה.
היא הקריאה לי את ההודעות מקבוצת הווטסאפ של הקיבוץ, הבית שלהם היה הראשון שנשרף כליל. חברים שלחו לה תמונות של העץ מול הערסל עולה בלהבות וכתבו, ״איזה מזל שאתם לא פה״. היא מקריאה, שולחת צילומי מסך ובוכה, היא וכל בני משפחתה בדיוק עכשיו, במקרה, נמצאים מחוץ לקיבוץ התופת, בטיול שבתה רותם אירגנה וגררה אליו את כולם. "מבצע סבתא" היא קראה לזה. כן, גם סבתא הייתה שם. הנכדה שלה הצילה אותה ואת סבא, הדודים, אחים, אבא ואמא כרמית. דווקא בחג המשק רותם גררה את כל המשפחה לטיול בניגוד לרצונם. ילדה חכמה ועיקשת.
תוך כדי שהיא איתי על הקו וממדי הזוועה נחשפים, לאט־לאט, בייסורים, אני מושכת את הילדים לאוטו וכולנו בדרך אליה. בשלב הזה עוד הייתה תקווה, אם אפשר לקרוא לזה ככה. ״כל החברים שלי מתים, אין לי אף אחד בעולם הזה״, היא אומרת לי, בעודנו דבוקות זו לזו דרך הנייד, שעות על גבי שעות עד שנפגשנו. הטלפון התחמם וניתך לי לאוזן. המילים שהיא אומרת מפלחות את הנשמה ואני אומרת לה, ״את לא לבד. את אף פעם לא תהיי לבד, אני איתך״. הבשורות מקבוצת הווטסאפ מחוררת לה את הקול. הם זועקים שם לעזרה. יש הקלטות קוליות של ילדים בוכים, ״הרגו את אמא״, ״אח שלי מלא בדם״, ״הם באים! הם פה! איפה העזרה? הצילו״. אי־אפשר לתאר את גודל הזוועה. גם רותם מקבלת הודעות בקבוצת הצעירים של הקיבוץ. מקריאה להם מי מת, מי עדיין מסתתרת מתחת למיטה כשברקע צעקות בערבית ויריות קוטעות משפט. אני כותבת לכם עכשיו כלום ושום דבר. אי־אפשר להכניס לעמוד בעיתון וגם לא לאלפי עמודים את היקף האסון הבלתי נתפס. זה כבר השבוע השלישי שאנחנו ביחד ובכל יום, בכל שעה, מתקבלת עוד בשורה מזעזעת.
איך כל רצח התבצע בדיוק, תיאורים גרפיים שהעיניים מבקשות שלא לראות, אבל המוח כבר משלים תמונות וסרטי אימה באים ביום, כי בלילה אי־אפשר לישון, ואם ישנים - מגיע עוד סיוט. חברתי האהובה מתעוררת מהסיוטים שלה בזמן האחרון, למציאות גרועה יותר, מציאות בלהות. מאה ושלושים חברים איבדה אהובתי ועדיין מאבדת, כשהשמות מטפטפים. אני מנסה לחבק. לא נשארו דמעות. היד רופפת והאהבה רק מתהדקת. איך אפשר לתפוס דבר כזה.
עוד לא דיברנו על החטופים, ילדים בלי הורים, הורים בלי ילדים. בתוך כל אלה מגיעים גם סיפורי גבורה. הלב מתרחב ומתכווץ ושוב נפתח, כשהחושך הנורא מצליח לחשוף את האור הנדיר של אנשי ונשות הארץ הזאת. כמה אומץ. מקשיבה לאמא שחילצה את כל המשפחה שלה מהממ״ד, כשהיא מספרת לכרמית איך בהתחלה מרחה את קרם השיער של הילדה שלה על המזגנים, כדי לאטום את העשן הנורא שחנק אותם, ובהמשך פתחה את הסורגים עם פלאייר, עבודת נמלים, אחד אחד, פרמה לילדים שלה ולה את הדרך אל האוויר המעושן בחוץ, בין שיירי גופות ותופת, שרק במקרה ובמזל לא חיכה בו מחבל.
אין לי יותר מילים. סליחה. הן נגמרו. גם את המילים שכתבתי אני שולחת בלב רועד ומבקשת סליחה אם מישהו נפגע, כי עוד הכל טרי ויישאר כך זמן רב. את הפצעים האלה נלקק ביחד עוד שנים ארוכות. השורדים מרגישים שהפקירו אותם. מי שלא שרד כבר לא מרגיש דבר. אני רוצה לכתוב את זה באופן ברור, שיהיה חרוט על גבי העיתון הזה, בדם, בדמעות, בזעקת שבר וכאב - כל מי שכשל צריך לקחת דחוף אחריות. העומדים בראש חייבים לעמוד לדין ולהתייצב מול העם הטוב הזה שלנו בראש מורכן, כי הנורא מכל קרה במשמרת שלהם. רק מנהיגים ראויים ייקחו אותנו קדימה. את הטור השבור והקשה הזה אני מבקשת להקדיש לזכרה של ״יונת אור״ , הטובה, המוארת, המצחיקה, החברה הכי טובה של כרמית בקיבוץ. תהה נשמתה ונשמת כל הנרצחים צרורה בצרור חיינו לנצח. לא נשכח את הטוב שלכם ולא ניתן לרוע להכריע אותנו.
נטע ברזילי
הסתכלתי מהחלון של הוואן של ליאור, בדרך להופעה במלון דוד ים המלח והחלון נראה לי כמו מסך של סרט.
הרחובות ריקים. כשעלינו על האוטוסטרדה ראינו את שיירות הטנקים. אפילו בסרטים לא ראיתי סתם טנק עומד ברמזור. זפזופ מוזר ובלתי נשלט בין תדהמה והלם למציאות החדשה שאליה התעוררנו לצער עמוק ורוח יחד מנחמת.
לא ידענו למה לצפות. הבנו שיש קריאה לאמנים לבוא ולנסות לשמח. לתת לילדים תחושת נורמליות. עד כמה שאפשר כשכולם יושבים שבעת ענק קולקטיבית בלובי. אני מספרת לעצמי במעלית שמוזיקה משחררת פרומונים טובים שעוזרים להתמודד, שכנראה לעולם לא אבין כמה עמוקה היא. לקחנו את הוואן, ומי שהרגיש שהוא חזק ויכול להצטרף אליי הצטרף. סיכמנו שלא שואלים שאלות. באים ושרים.
כשנכנסנו הבנתי שאולי כרגע צריך יותר לחבק מלשיר. אולי יותר להקשיב מלהגיד. יותר לחייך מלעמוד ולפחד.
בדרך החוצה מהלובי שנראה שוקק חיים לעיתים עם מתנדבים נפלאים שעושים צמות וצמר גפן מתוק וילדים מתרוצצים, על יד הדלת, אני מבחינה בשולחן מתקפל עם 400 נרות. כל נר לאדם שאהבו, שנלקח. איבדתי שיווי משקל ונפלתי.
