המצולם: אלעד בכר (46) ממזכרת בתיה, נשוי ואב לשתיים, מנהל מוצר באתר יד2 ומייסד אתר הבייקפאקינג (תרמילאות אופניים) הישראלי.
מקום: בריכת צאנן
"כנער הייתי הכי רחוק מספורט שאפשר, גיימר עד הסוף. גרתי בחדר מאחורי בית ההורים במושב רינתיה ויכולתי לשבת בחושך 48 שעות מול המסך ולהירדם על המקלדת. הייתי מנותק מהמציאות, בעולם המרגש והקסום של המשחקים. הייתי חזק בזה, גם לתוך הנישואין הראשונים שלי. היה לי סטטוס קוו עם גרושתי: אני בגיימינג והיא בתחביבים שלה. אני עדיין גיימר, אבל זה כבר מאוזן.
"בגיל 33 ראיתי את עצמי בסרטון בלי חולצה ונבהלתי שאני מתחיל להשמין. עד אז היה לי מזל בזכות גנטיקה טובה, אבל היא כבר לא הספיקה. ניסיתי מכון כושר, ניסיתי לרוץ, אבל לא שרדתי. היה לי משעמם. ואז גיליתי את האופניים. התחלתי לרכוב בתוך העיר, אז גרתי בגדרה, כל פעם חמישה ק"מ. ואז מצאתי שותף, והמסלול גדל ל־17 ק"מ. כשהוא יצא ללימודים החלטתי ליצור קבוצה. חיפשתי חבר'ה כיפיים, לא רוכבים פנאטיים, וקראתי לקבוצה 'בין יבנה לקדרון עוצרים לסיגריה'.
"הרכיבה הראשונה עם הקבוצה הייתה אסון – הובלתי את כולם לתוך בוץ, ונאלצנו לדחוף את האופניים לתחנת דלק כדי להתרחץ. אחרי חצי שנה של רכיבות של 30 ו־40 ק"מ, רכבתי 150 ק"מ לים המלח עם חבר. היה מדהים, וזה פתח לנו עולם חדש. התחלנו להכניס רכיבות ארוכות לקבוצה. בשלב מסוים רצינו לעשות רכיבות של יותר מיום אחד. נסעתי בתחבורה הציבורית לנווה אטי"ב בחרמון, ורכבתי חזרה הביתה. זאת הייתה הפעם הראשונה שישנתי בחוץ בזמן רכיבה, ועוד לא ידעתי איך להצטייד. לקחתי תיק גב גדול מהטיול אחרי הצבא, ודחפתי בו הכל: שק"ש, אוהל, מזרן, אוכל. היה כבד נורא. בלילה הראשון ישנתי על שפת הכנרת. בלילה השני הגעתי לבנימינה וקלטתי שאין לי איפה לישון, אז לקחתי רכבת דרומה לשדרות וישנתי במדשאה של קיבוץ אור הנר. למחרת רכבתי הביתה לגדרה.
"עד אז הרוכבים בארץ הכירו את הבייקפאקינג רק כתחרות קשוחה – 1,400 ק"מ בזיגזגים מהחרמון לאילת. בשבילי מהות הבייקפאקינג היא משהו אחר: לטייל, לעצור, לשתות קפה ולפגוש אנשים. הצעתי לחברים שניקח את החצי הצפוני של המסלול התחרותי, אבל נעשה אותו כטיול של חמישה ימים עד לגדרה. זה ממש הצליח, והתחלנו להצטייד כמו שצריך, עם הכל על האופניים במקום על הגב. בהמשך הוספנו גם את החצי השני של המסלול, שבעה ימים מאילת לגדרה. מאז פתחנו מסלול אלטרנטיבי למסלול התחרותי שנקרא P2P, 'פוינט טו פוינט'. אנחנו קובעים נקודת לינה ריאלית בסוף כל מקטע, וכל רוכב מגיע לשם בקצב שמתאים לו. נקודת הלינה היא מה שהכי מלחיץ את רוב האנשים, וברגע שזה מסודר מראש, עם מים, מדורה ובירות, הכל נהיה יותר נגיש. פתחנו גם מסלולים קלים למתחילים.
"עבדתי על בניית האתר של הקהילה (bikepacking.co.il) יום וליל במשך שלושה חודשים. היום יש לנו כאלף איש בקהילה. העיקרון שלנו הוא קלילות – לא צריכים ללכת לפי הספר, אפשר לקצר, לרכוב על אופניים חשמליים, לישון בצימר ולא בשטח — הכל בסדר. גם עם הציוד אין חוקים — במסלולים שלנו תראה אופניים של 3,000 שקל וגם אופניים של 30 ו־40 אלף. בזכות המשקל שאנחנו סוחבים, בייקפאקינג הוא בטוח יחסית, כי אתה נאלץ לרכוב לאט, והאופניים יותר יציבים כי המשקל מדביק את הגלגלים לקרקע.
"ישראל כבר על המפה בבייקפאקינג העולמי. באתר יש לנו הרבה מידע לרוכבים מחו"ל, ומסלולי רכיבה שתיכננו שמשלבים אטרקציות תיירותיות. הקהילה שלנו מאוד עוזרת לרוכבים מחו"ל, פוגשים אותם בשדה התעופה ושומרים להם על ארגזי האופניים בזמן הטיול. לפני כמה חודשים רוכב מהקהילה שלנו פגש תייר אבוד, מסתובב לבדו ברחובות תל־אביב מוקדם בבוקר. התייר סיפר שהוא צ'כי וגנבו לו את האופניים. הקמנו pay box בשבילו וקנינו לו אופניים חדשים. עכשיו הוא מתחרה בעולם עם מגן דוד על האופניים שלו".
חניון לילה בריכת צאנן בנחל גוברין, יער מראשה
החניון: חניון קק"ל, ללא תשלום. כ־6 ק"מ מזרחה מבית גוברין בכביש 35, כ־2 ק"מ לפני מחסום תרקומיה, יש פנייה ימינה לכביש כורכר, "דרך צנובר", שעביר לכל סוגי הרכב, עד לבריכת צאנן.
ווייז: בריכת צאנן.
יש: שטח מיושר בצל עצי זית, מים טבעיים בבריכה.
אין: שירותי קמפינג מיוחדים.
עוד באזור: בוסתן נחושה, באר נאוה.
