להיות בודהיסאטווה: פמה צ'ודרון, פירוש בן זמננו של "דרך בודהיסאטווה" // שנטידווה } תרגום: אודי תגרי }; סנדלי קש בעשב מתוק: קריאה מחודשת במשל הזן עשר תמונות: רועה ושור // נעמה אושרי } הוצאת פראג } 314 עמ'
בלב שני הספרים המיוחדים הללו עומד טקסט בודהיסטי מקודש: ב'להיות בודהיסאטווה' זהו הטקסט "דרך הבודהיסאטווה", פואמה ארוכה שנאמרה ונכתבה על ידי הנזיר הבודהיסטי שנטידווה במאה ה־8 בצפון הודו, וב'סנדלי קש בעשב מתוק' זוהי הקלאסיקה הסינית "עשר תמונות: רועה ושור" שהיא בת 900 שנה וכוללת עשר תמונות אלגוריות, ושיר המלווה כל אחת מהן, ואף היא מתארת את מסעו של המודט, המתאמן בדרך הזן; בודהיסאטווה משמעו מי שנשבע להקדיש את חייו לחמלה עבור כל היצורים החיים.
שתיים מכנפיו הגדולות של הבודהיזם מיוצגות כאן בזעיר אנפין - ההודית־טיבטית והסינית־יפנית. בימים אלו חוסים גם לא מעט מבני המערב, כולל בישראל, תחת הכנפיים הרחומות הללו. דומה כי הבודהיזם, בעזרת השימוש המשוכלל שלו בכלי העוצמתי של המדיטציה, הצליח לקלוע היישר לליבו המסוכסך של האדם ה(פוסט) פוסטמודרני המחפש סעד ומזור לנפשו באורח נואש.
בתי השיר של שנטידווה נפלאים ופשוטים, מתורגמים יפה (אם כי מן האנגלית ולא מן המקור בסנסקריט) על ידי אודי תגרי. אליהם מצורפת פרשנותה של המורה הבודהיסטית הדגולה פמה צ'ודרון, שספריה אהובים מאוד בישראל. גדולת כתיבתה של צ'ודרון היא ביכולתה לייצר אינטימיות מקסימלית עם הקורא, וכך להוריד את הטקסט המקודש ממגדל השן שבו הוא כלוא, אל חיי היום־יום. "חיי אדם — אוצר נעלה — / עד בואם ארכה הציפייה, עתה סוף סוף הושגו! / בזמן שבדבר הינך הוגה, שמור את תודעתך / יציבה כמו סומרו, מלך ההרים", כותב שנטידווה. האם אנחנו מודעים למשמעות אנושיותנו? מה פירוש הדבר להיוולד כאדם, כבן למשפחת האנושות העצומה? שנטידווה מדגיש עד כמה חיכינו לזכות הזו. האם אנו משתמשים בחיינו כראוי להם? המאבק להשגת התובנות הללו הוא מאבק אדיר הדורש מאיתנו למעשה גלגולים רבים בעולם הזה.
כך כותב שנטידווה: "לרצות את הדבר שטוב לי ביותר — יניב טמטום ומישורי תחתית! אך אם כוונה כזו אחיל על זולתי — אירש את עולמות האושר ואותות כבוד". וגם: "כל החדווה שבעולם / נוצרה מאיחולים של אושר לזולת. / כל האומללות שבעולם / נובעת משאיפה של עונג לעצמי". החינוך לטוב לב שהבודהיזם מעמיד במרכזו הוא בלתי מתפשר. אין זה בבחינת "מעלה טובה" גרידא, אלא אבן יסוד של חוקי החיים באשר הם. צלילות הדעת שמביאה עימה המדיטציה חושפת בפנינו אט־אט את האמיתות המקודשות של עצם החיים עצמם. אולם שנטידווה ער גם למלכודת הטמונה בכך: עשיית הטוב עלולה להגדיל את האגו, במקום להקטינו. "בשעת מעשה טוב שאין בו רבב / העוזר לנו או לטובת הזולת, / נשוב ונשנן בתודעתנו את הידיעה: / כרוח רפאים, אין בנו עצמי". הטוב הוא איכות אשר רק איפשרנו לה להתגלם דרכנו, והייחוס העצמי עלול להוביל ליוהרה ולגאווה שהן אם כל חטאת.
הספר 'סנדלי קש בעשב מתוק' מבוסס על עבודת הדוקטורט של אושרי, ואכן הוא טקסט בעל ניחוח אקדמי, הכולל שערים כגון 'מבואות: המרחב הרעיוני של היצירה', 'שער הפרשנות' ו'שער לרוח, פרק הרחבה'. בספר מופיעים גם תעתיקים קטנים של האיורים שנעשו על ידי נזיר זן יפני בן המאה ה־15 (לא ידוע מה עלה בגורל הציורים המקוריים שנעשו על ידי המאסטר גואו־גן, שגם כתב את הטקסט), וכן קליגרפיה של תרצה פייטן סלע.
הטקסט עצמו, שנכתב בסינית במקור, מספר על מסעו של הרועה המחפש אחר השור, מוצא אותו, מאלפו, מובילו הביתה, ולבסוף שוכח אותו ואת עצמו. מדובר באלגוריה למסעו הגדול של האדם בדרך הרוחנית הבודהיסטית. אושרי מציינת כי בנוסח המאוחר יותר נוספו לטקסט שתי תמונות משמעותיות - התשיעית קרויה 'שב אל המקור', שבה שבים השור וקונהו אל מקורם, ומתגלה התובנה כי לא היה אחר מה לחפש: "האם הוא היה באמת ייצוג ממשי של טבע הבודהה, המניע למסע, מוקד המאבק והתשוקה - או אולי רק בדיה, משאלת לב, יציר דמיון, תקוות שווא? ומה מסמל השור? את ה'אני'? את הטבע האמיתי? אושר נכסף? נירווואנה? ואולי הוא סמל לריקות שאין לתארה במילים?"
התמונה החותמת, הקרויה 'בידיים פשוטות נכנס אל השוק', מציעה את החזרה אל המולת החיים לאחר המסע הארוך. התמונה העשירית הזו מתארת את דמותו של הבודאי, הידוע בכינוי "הבודהה הצוחק". זוהי דמות קונדסית, עממית, של נזיר־ליצן סיני עב כרס וקירח, מחייך, בעל תנוכי אוזניים מאורכים. רבים הם הייצוגים הוויזואליים של הדמות הזו, המייצגת את מי שמצויים בו בערבוב קדושה ומעשי שטות, דרכם הוא מנסה להעיר את האנשים אל טבעם הגבוה יותר. אושרי בוחרת לחתום את הספר היפה הזה בשיר 'לאט כהולם הלב' ("אולי כאן נגמרת דרכי") של לאה גולדברג, ומעניקה לו כך ארומה ישראלית עכשווית.
שני הספרים ראויים להיקרא תחת "אזהרת קריאה" חמורה; הבודהיזם ער מאוד לטבען החולף, הארעי והלא־מדויק של המילים, ומעמיד בראש סדר העדיפויות את הפרקטיקה עצמה. ללא תרגול יסודי ומעמיק של מדיטציה המילים מאבדות מכוחן וממשמעותן, אף אם הן ארוזות בעטיפה נוצצת המצהירה על היותן "יצירת מופת"; הן נותרות כ"עוד ספר". אולם תחת המשמעת הקפדנית של התרגול הן הופכות לכלי עזר משמעותי במשימה לטרנספורמציה עמוקה, בשינוי שמשמעותו הוא "איך למות לפני שנמות", כלומר איך לחיות. •
