שמה יסמין. עולה חדשה מארגנטינה, מבואנוס־איירס, שהתיישבה בקיבוץ שדה בוקר וכבר הספיקה ללמוד עברית ולהפוך פחות או יותר לישראלית. שמו אורון. בן קיבוץ בארי. בגיל שישה שבועות יצא מהבית אל הלינה המשותפת ולתוך הקפסולה ההדוקה של חברת הילדים בקיבוץ, ומשם לשירות צבאי בשריון. היא בת 26. הוא בן 29. היא מגיעה אל הקיבוץ שלו כבמב"חית (בת משק בשנת חופש). באה לעבוד, לחסוך קצת כסף ולאסוף חוויות. כשנפגשו, הוא כבר היה אחרי אחרי הטיול הגדול בדרום אמריקה, אחרי שסיים תואר במחשבים והשתלב בהצלחה במפעל הדפוס הקיבוצי - דפוס בארי.
הם התאהבו בזמן תורנות שטיפת כלים בחדר האוכל. זאת בכל אופן העובדה הביוגרפית שנמסרה לי. אבל אם יורשה לי לדמיין - ופחות הורשה לי בעת שמילאתי את משימתי - אני בהחלט רואה ברקע, מאחוריהם, את הסרט הנע של סלסילות הכלים הכחולות נכנסות אל מכונות השטיפה ואני שומעת קולות צחוק מתגלגל. כן, אני בטוחה שהוא הצחיק אותה. כי למדתי מהשיחות שניהלתי שזו הייתה דרכו של אורון לתקשר עם העולם.
בשנת 2000 נולדה תאיר, ארבע שנים אחריה נולד יהב וכעבור שלוש שנים נוספות תהל. משפחה קמה. משפחה בת חמש נפשות וכלב פונצ'ו אחד שאומץ כעבור כמה שנים: משפחת בירה.
שלושה חודשים לפני שהשמיים נפלו, נסעו יסמין ואורון לפורטוגל לטיול זוגי. געגועים לילדים דחפו אותם לעשות מעשה: הם נכנסו אל מקעקע מקומי וביקשו קעקוע משותף. משסיימו, שלחו את הצילום לילדים. על אמותיהן המושטות קדימה, יכלו הילדים לקרוא את שמותיהם החרוטים בעור: תאיר, יהב, תהל
× × ×
בשולי הדרך, ליד העורק הראשי שבו עוברים אפודים קרמיים, נעליים ואיזולירבנד שנקנו, נתרמו או הוטסו על ידי אנשים פרטיים, שבו עובר מפעל ההזנה עצום שאליו נרתמו עסקים ומטבחים ביתיים, שבו עוברים בגדים למפונים, ערכות ציור לילדים, רהיטים, מכשירי חשמל, כלבים שננטשו וירקות שנקטפו על ידי מתנדבים, שבו נוסעים במכוניותיהם הפרטיות רופאים, אנשי בריאות הנפש, עובדים סוציאליים, שחקנים וזמרים, קם לו גם חמ"ל ההספדים של קיבוץ בארי.
מחיר דמים של יותר ממאה נרצחים ועוד עשרות נעדרים וחטופים, סידורי קבורה וריבוי לוויות, הוא מפץ אסוני מסדר גודל שאין שום דרך להתמודד איתו. עד כמה שזה נשמע לא הגיוני כשמדובר במלאכה כל כך אינטימית, החליט הקיבוץ על מיקור חוץ של הספדים.
אבל השליטה נותרה. לקיבוץ בארי יש מורשת הספדים קיימת. בעיתות שגרה, ההספדים הרשמיים שליוו את חברי המשק בדרכם האחרונה ושנכתבו על ידי חברי הקיבוץ, נדרשו לעמוד בכללים מסוימים: מתקדמים דרך קורות החיים של הנפטר; מציינים תחנות, פעולות, מעשים. נמנעים מפרפרזות ומקלישאות. נצמדים לעובדות ולקווי האישיות המוסכמים. כך נהגו תמיד וכך התבקשו המספידים לנהוג גם עכשיו.
ביום חמישי שעבר, התקשרה אליי ר' מהחמ"ל. ר' היא אחת מהעורכות והעורכים האחראים, בין השאר, על ה"שידוך" בין הכותבים לנרצחים. שידוך שרק המציאות הנוראה שהתגלגלנו אליה יכלה להמציא.
יש כמובן עוד בעלי תפקידים בחמ"ל הקטן. יש מפיקים ומפיקות הנמצאים בקשר עם כל הגורמים האחראים על זיהוי הגופות ומנהלים את הלו"ז, יש תחקירנים ותחקירניות העוזרים באיסוף המידע, ויש טבלאות אקסל מסודרות המתעדכנות בכל רגע נתון - מי עובד על מה, למי חסרים פרטים או תאריכים. מה נמצא כרגע בעבודה, מה נערך ושוחרר לאישור המשפחות, ואיזה הספדים יש עוד תקווה שלא ייכתבו לעולם. הרי נעדרים רבים עדיין לא אומתו וחלקם עשויים להתחוור כחטופים.
החמ"ל שהוקם נתן הזדמנות נדירה לאנשי המקלדת הנעבעכים - שתכלס לא יודעים לעשות כלום, שום דבר מעשי - לא לנהל, לא לשנע, לא ליזום, לא להיות אחים לנשק או אחיות למשק – לתרום מיכולותיהם. אני יודעת ממקורותיי, שרשימת המתנדבים מקרב הסופרים, העיתונאים, התסריטאים לא נגמרת. אנשי עט משתטחים על גרונם על מנת להיכנס לרשימה. לו עמוס עוז, מאיר שלו, דליה רביקוביץ, או לאה גולדברג היו היום בחיים, ספק אם היו מצליחים להשתחל. לי פשוט הייתה פרוטקציה מבפנים.
אני לא יודעת למה רציתי לדבר עם בני המשפחה ועם החברים בעצמי ולא גייסתי את אחד מעשרות התחקירנים והתחקירניות הנמצאים בחמ"ל. אולי כי רציתי לסדוק את הקיר הקיים בין ריחוק לבין קִרבה. אני חושדת במניעיי: מאז שהתחילה המלחמה, לא הצלחתי לבכות. הצלחתי לדאוג לבן שלי שנמצא בעוטף, הצלחתי להתחרפן, לזעום, להיות זומבי, להיות עיסת חרדה, להסתובב עם חרבות ברזל על החזה, זה כן, אבל בכי - בלי שהמוח מטרטר מה יהיה, מה יהיה, בלי מי אשם, בלי ניתוחים של עבר, הווה ועתיד – חסר לי מאוד.
עכשיו. זה לא שקיבלתי את מבוקשי, כן? השיחה עם דליה, אחות של יסמין, השיחה עם בתיה, אחות של אורון, השיחות עם החברים של המשפחה ועם החברות של תאיר ותהל, לא קידמו אותי לעבר התפרצות הבכי המיוחלת. האמת היא שהרגשתי בעיקר לחץ ותחושת אחריות עצומה. פחדתי לטעות. פחדתי שלא אצליח למצוא את העובדות ואת המילים שדרכן אצליח לשקף את האדם ואת ייחודה של המשפחה, ומובן שהרגשתי אשמה על היומרה. גם כשהספדתי את אמא שלי התקשיתי לנעוץ משפט ולהתחייב עליו. להיות בטוחה שאני לא מקשקשת. איך אני מעיזה לעשות זאת עבור זרים?
עבודת תחקיר שהייתה אמורה להימשך לפחות חודש נדחסה ליומיים וחצי. זה היה הדד־ליין. יומיים וחצי ניתנו לי. בקושי ישנתי. הרגשתי לחץ איום ונורא להספיק - לשאול כמה שיותר שאלות ולהקליד כמה שיותר תשובות. ההיצמדות לפרטים היו כמו ווים על קיר טיפוס, משהו להיאחז בו. במובן מסוים, הדד־ליין הקל עליי. כמו נחמה על משימה שאי־אפשר באמת להצליח בה.
מכל האנשים שדיברתי איתם, יראתי מהשיחה עם יהב, הבן האמצעי והיחיד שנותר. אבל אם אני אגיד לכן שזו הייתה שיחה נעימה, עניינית, תאמינו לי? ואם אספר שכשהוא תיאר לי את יחסיו עם אחיותיו, איך היה נוהג להציק להן בזמן ששרו קריוקי בימי שישי בקולי קולות, נדמה לי ששנינו אפילו הוצאנו מהגרון משהו שדמה לצחוק?
× × ×
הנה עוד עובדות על המשפחה: את שלושת הילדים הניקה יסמין עד גיל מאוחר. בחלוקה הפנימית בין בני הזוג ומול הילדים, יסמין הייתה אחראית על התקציב המשפחתי ואורון על בזבוז התקציב. יסמין דאגה לשלום הנפש ואורון דירבן לחישולה. ילדה באמצע טיול שנתי מתקשרת ורוצה הביתה? אורון יעודד אותה להתגבר ויחבק אותה כשתשוב ותאמר, "אבא, טוב שנשארתי". ספורט וכושר, רכיבה על אופניים וצלילה, הרפתקאות וטיולים. מדי פעם היה גונב את יהב ויחד היו דוגמים מסעדת גורמה חדשה שנפתחה בתל־אביב. יסמין רצתה ללמוד את שפת הסימנים ולא הספיקה, אהבה סדרות שבוכים בהן וכן הספיקה.
אורון העריץ את ה"בנאים" ובמיוחד את אהוד בנאי ויסמין העריצה את הכדורגלן ליונל מסי. הוא לא פיספס אף הופעה - היא לא פיספסה אף משחק. כשמסי הפסיד, ידע אורון וידעו הילדים, מדובר ביום אבל שכדאי בו לתפוס ממנה מרחק.
ועוד: אורון התקדם עם השנים הלאה ומעלה בבית הדפוס בתחום אבטחת מידע ויסמין, שהשתלבה בהצלחה במפעל הדפוס ונחשבה לעובדת תקתקנית ומגדילת ראש, דאגה לשמור לעצמה תמיד עוד חצי משרה פנויה להתנדבות: בית קלט לפעוטות בנתיבות, תמיכה רגשית באמהות חד־הוריות, שילוב אוכלוסיות מוחלשות. את מקצועה כמנהלת חשבונות רכשה תוך כדי עבודה וחיים וגידול ילדים וקריאת ספרים ומעבר מגורו דיאטה אחת לשנייה עד שהתקבעה לבסוף על סיון אופירי. "היא מפחדת ממנה", היה צוחק עליה אורון.
תאיר, הבת הבכורה, התגלתה כילדה חכמה במיוחד, "הגאון של המשפחה". דומה כי קיבלה את כל קשת הכישרונות כולם. הייתה הומנית והייתה ריאלית, ציירה וכתבה ושרה ולימדה את עצמה לנגן בגיטרה. עשתה חמש יחידות מתמטיקה אבל בחרה לסיים את התיכון במגמת אמנות. כשסיימה תיכון, החליטה ללכת לשנת שירות ובמסגרת ארגון נעל"ה (נוער עולה לפני הורים) קיבלה אחריות על קליטתם של בני נוער מחבר העמים בכפר הנוער כדורי. הבת של העולה החדשה מארגנטינה הפכה לזו שמתווכת עבור נערות ונערים צעירים, חסרי שפה, את הישראליות ונוטעת בהם שורשים חדשים, משמשת אחות גדולה גם עבורם.
תהל, בת הזקונים, צמחה להיות ילדה מנהיגה, דעתנית, מלאת הומור ושמחת חיים. חברותיה מתארות אותה כמי שפתרה עבורן בעיות - ה"פסיכולוגית" שנועצים בה על עניינים ברומו של עולם ועל עניינים שבעומק הלב. יחד הן אהבו לשוטט בשבילי הקיבוץ בחיפוש אחר ספסלים שווים להתנחלות ארוכה ולשיחות נפש. תהל הייתה ילדה מצחיקה מאוד ורצינית מאוד. אהבה וינטג' ובגדים אוברסייז. רק החלה להדריך בתנועת הנוער העובד והלומד ואהבה מאוד גם את זה.
גיל ההתבגרות מאופיין בצורך להתבדל ולהתרחק מההורים על מנת להצמיח כנפיים. הוא מלווה פעמים רבות בריחוק מההורים ובטריקת דלתות. אבל לא כך נהגו שלושת הילדים במשפחת בירה. מכל מה ששמעתי, עם כל מי שדיברתי, עלתה בבהירות תמונת הלכידות המשפחתית. כולם ידעו שכל אחת מצלעות המשפחה העדיפה להיות מחומש. משפחה כרוכה ומלופפת. כזו שמקפידה על ארוחות משותפות, על טיולים משותפים, על שפה ועל הומור פנימיים. משפחה שכל אחד בה בשביל כולם וכולם בשביל אחד.
ונותר אחד.
תהל בת ה־16 ותאיר בת ה־23 היו צעירות כל כך בהירצחן. רק עמדו על קו הזינוק, מלאות עתיד וכבר נקטפו. שתיהן אהבו את אביב גפן, ובלוויה שהתקיימה ביום ראשון בקיבוץ חוגלה שבעמק חפר - אחת מתוך 17 לוויות של חברי הקיבוץ שהתקיימו באותו היום - הוא הגיע. כמו רבים ורבות מהזמרים שמעניקים את המצרך המבוקש ביותר בימים האלה: נחמה ואחדות, הוא חיכה בשקט לתורו ואז עמד מול מאות המלווים ומול הארונות המונחים בתוך פיר פתוח לשמיים ושר.
אבל רק בזמן שיהב עמד והספיד את משפחתו הצלחתי סוף־סוף לזכות במנה הגונה של בכי. בכי על משפחה שמעולם לא פגשתי ואיכשהו כן הכרתי, ונקשרתי, ובכי על גבורתו של ילד בן 19 שאין שום סיבה בעולם שתעמוד למבחן. שום סיבה.
× × ×
שלושה חודשים לפני שהשמיים נפלו, נסעו יסמין ואורון לפורטוגל לטיול זוגי. געגועים לילדים דחפו אותם לעשות מעשה: הם נכנסו אל מקעקע מקומי וביקשו קעקוע משותף. משסיימו, שלחו את הצילום לילדים. על אמותיהן המושטות קדימה, יכלו הילדים לקרוא את שמותיהם החרוטים בעור: תאיר, יהב, תהל.
ביום שישי 6.10.2023 יצאה המשפחה למסעדה ולסרט. גם חברתו של יהב, נוב, הצטרפה. משנפרדו פנו יסמין ואורון ושתי הבנות הביתה ואילו יהב ונוב פנו אל דירתו שבקיבוץ. בשבת, בשעה 10:58 נשמע אות החיים האחרון. תאיר צילצלה ליהב מהממ"ד. דרך הטלפון נשמעו צרחות, ירי, ומילים בערבית. כעבור 11 יום זוהו בשטח שליד הקיבוץ גופותיהם כולם. ×
