השיר / הנה השיר ששרו לילה אחד השבוע אמהות, אבות, בנים־של, אחים, אחיות, חברים ובני ישראל שבאו לתמוך למען השבת החטופים הביתה. במו אוזניי שמעתי אותם שרים. חלק חיפשו את המילים באייפון, חלק ידעו את המילים בעל פה, חלק מילמלו עם טעויות עד השורות הברורות הבאות: “ותן שיחזור שוב לביתו”, “תן לנו לשוב ולראותו”, “ותן לנו להיות שנית איתו”. הכל אותו רעיון, של לחזור הביתה בשלום.
והשיר הזה שכתבו לי בזמנו מחבר המילים אבי קורן והמלחין שמוליק אימברמן, לא ידע שישירו אותו שנים אחר כך במצב הזה. האמת שהוא לא עזב אותי מעולם. אולי לפעמים שקע בתהום הנשייה של החיים, לפעמים נזכרתי בו, לפעמים שמעתי מישהו מתלונן, "למה אתה לא שר את ‘יותר מזה אנחנו לא צריכים’ בהופעות שלך?" טוב, זה שיר לנסיבות מיוחדות, הייתי עונה. שיר צורך.
נורמליות יחסית / במשך שנים אנשים התחברו אליו דווקא בגלל פשטותו והחיפוש אחרי סוג של תקווה. "אתה יודע", כתב לי השבוע יורם (חבר דתי), "שהתחילו להגיד כבר את תפילת הגשם?" לא ידעתי. אבל בשיר "יותר מזה אנחנו לא צריכים" אבי קורן ממש מבקש שהגשם יגיע בזמן, שהעונות יתחלפו כשצריך (פרחים למשל באביב), ושכולם יחזרו הביתה בשלום ונשוב לחיק הנורמליות היחסית בארץ הזאת. ולמי שלא ממש מכיר את המילים הוא הולך ככה:
כבר יבשו עינינו מדמעות
ופינו כבר נותר אילם בלי קול.
מה עוד נבקש, אמור מה עוד?
כמעט ביקשנו לנו את הכל.
את הגשם תן רק בעיתו
ובאביב פזר לנו פרחים,
ותן שיחזור שוב לביתו,
יותר מזה אנחנו לא צריכים.
כבר כאבנו אלף צלקות
עמוק בפנים הסתרנו אנחה.
כבר יבשו עינינו מלבכות -
אמור שכבר עמדנו במבחן.
את הגשם תן רק בעיתו,
ובאביב פזר לנו פרחים,
ותן לה להיות שנית איתו -
יותר מזה אנחנו לא צריכים.
כבר כיסינו תל ועוד אחד,
טמנו את ליבנו בין ברושים.
עוד מעט תפרוץ האנחה -
קבל זאת כתפילה מאוד אישית.
את הגשם תן רק בעיתו
ובאביב פזר לנו פרחים,
ותן לנו לשוב ולראותו -
יותר מזה אנחנו לא צריכים.
דום בשמש / בדרך אחרי הופעה באחד מבסיסי צה"ל הסודיים של טובי הלוחמים בצה"ל, בשישי שעבר אחה"צ, נסעתי הביתה עדיין תחת רושם החיילים המקסימים שרקדתי איתם נדמה לי ב”לא עוזב את העיר”. פתאום הייתי בגילם, והם נראו צעירים. וכשניגשתי אליהם ואחזנו ידיים היינו מיוזעים, מעורבבים, אפילו מריחים מזיעה אבל נותנים כוח זה לזה.
זוכר שהשמש הייתה להם בעיניים בזמן ההופעה, אותי היא סינוורה חצי. היו להם הרוגים ופצועים בקרבות הגבורה והבלימה בעוטף, אבל הייתה בהם נחישות. ואז בא לי גם השיר הזה "אנחנו לא צריכים", וכל החיילים עמדו כאילו דום ושרו לזכר חבריהם עד שהשמש ירדה.
חזרה לבסיס / ואילו אנחנו הזמרים, חזרנו לשיר כמו פעם. מה שנקרא בדלות הצמצום. בשפה החדשה יקראו לזה חזרה לבייסיקס, כלומר לבסיס. בשפה שלי, זו חזרה למי שהיינו לפני הלפני. כלומר לפני העיסוק ברלוונטיות, בחנטרישיות וב"עולמיות". כשהאצבע הייתה יציבה. כשהיינו באמת מספיק מקום לדאגה כדי שלא יקרה מה שקרה. כשהיינו יותר ערניים. פחות זחוחי דעת. וכשפחות "חשבנו את עצמנו למי יודע מה". זה היה כשהרדיו היה כמו להישען על מרפק, כשציפורים בכביש בישרו את בוא הבוקר בסתיו. כשהחלומות שחלמנו בלילה לא ברחו לנו מהתודעה, אלא נשארו איתנו זמן רב כדי שנבין את פשרם. היו זמנים כאלה. בין ישנים למקיצים. בין אור לחושך. בין בכי לזעקה שוברת לב.
בת שכולה / בחמישי שעבר בשעת בוקר, אני נוסע למקום שקט כדי לדבר בטלפון עם דניאל שוורצמן אורבך, בת שכולה משני הוריה אורלי ודוד ז"ל שנרצחו בכפר עזה. צריך להתכונן לשיחה כזו. צריך לאסוף את הלב. לכווץ אותו לממדי תפוח, לדבר איתה לבד וממקום שקט, כשאיש לא שומע, כדי להיות מרוכז בכאב שלה.
אני מחייג באצבע רועדת. מפקשש את המספר. מנסה שוב. לעמוד או לשבת, להישען אחורה או לשמור על תנוחת מרפק? האמת שבסוף זה לא משנה. היא עונה. קול צעיר. מקסימה. מספרת לי שהמחבלים רצחו באכזריות את אמא שלה אורלי שהייתה אחראית רפואית בקיבוץ. שהם לא נפלו על הבית שלה סתם. הם ידעו מה תפקידה. אחר כך רצחו באכזריות את אבא דוד ז"ל.
היא בוכה. נחנקת. לפתע שומעים את הילדים שלה ברקע. לרגע היא מתפנה אליהם. אני נשבר לרגע ובוכה לבדי. היא חוזרת לשיחה. מה להגיד לך? שואל אותה. יש לי ואין לי מילים. להלוויה לא יכול לבוא כי נקבעה לי הופעה בשישי בצהריים לפני חיילים, אני מתנצל. אחר כך, כשהשיחה נגמרת אני מותש. קולה של דניאל השבורה מהדהד בי כל הסופ"ש, אני נופל על הכיסא באפיסת כוחות. חושב עליה. עליהם. כל הזמן ככה. המלאכים מתהפכים במשמרותיהם.
ברית חוסם העורקים / הנה סיפור. בביקור פצועים שעשיתי השבוע בבית חולים במרכז הארץ אמר לי אחד מהם בעל דרגה מאוד בכירה שמתאושש מפציעתו הקשה, שבסופו של דבר הצלחנו באותו בוקר נוראי ב־7 באוקטובר לסובב את המשוואה מול מנוולי חמאס. אבל מה שסיפר אחר כך הכי ריגש אותי. וזה שבחדר הסמוך שוכב קצין פצוע שחיפש עבורו במהלך הקרב באותו בוקר חוסם עורקים בכל העיר שדרות עד שמצא והציל אותו ממוות. הם לא הכירו קודם, רק נתקלו זה בזה בקרב על העיר ולחמו יחד. קוראים לזה אחוות לוחמים, חברות, ברית.
אז נקודת המבט הזאת שקשורה לברית בינינו מאוד קובעת בימים אלה את ההמשך. נכון שכל השבוע עדיין קברנו את מתינו. אנחנו בוכים עליהם כי ככה זה לחיות בצערנו, לחכות לחטופינו, לצאת למלחמתנו, לנצח את ניצחוננו, להסיק מסקנותינו ולחכות לסוף הטוב.
יחלוף זמן. אנחנו ננצח. וכשהתשובות לכל השאלות יגיעו נעצב את עצמנו מחדש. ובינתיים נשיר ונתפלל: “ותן שיחזור שוב לביתו”, “תן לנו להיות שנית איתו”, “ותן לנו לשוב ולראותו. יותר מזה אנחנו לא צריכים”. שיר צורך. ×
צריך להתכונן לשיחה כזו. צריך לאסוף את הלב. לכווץ אותו לממדי תפוח, לדבר איתה לבד וממקום שקט, כשאיש לא שומע, כדי להיות מרוכז בכאב שלה
