בשבת שעברה אמור היה להיערך ב־92NY, מרכז תרבות יהודי מיתולוגי שהוא גם ממובילי הסצנה הספרותית בניו־יורק, אירוע בהשתתפות זוכה פרס פוליצר, וייט תאן נוון. הסופר, יליד וייטנאם, מעביר באופן קבוע ביקורת קשה על ישראל ותומך בתנועת ה־BDS, מה שלא מנע הופעות שלו בעבר במוסד היוקרתי באפר איסט סייד. הפעם, כמה שעות לפני השיחה המתוכננת על האוטוביוגרפיה החדשה שלו, הודיע 92NY על ביטול האירוע. זאת לאחר שנוון חתם, עם יותר מ־750 סופרים ואמנים, על מכתב פתוח שפורסם ב־The London Review of Books ובו ביקורת קשה על ישראל.
"אנחנו מוסד יהודי שתמיד קיבל אנשים עם נקודות מבט מגוונות", נאמר בהודעה של 92NY, "המתקפה האכזרית של חמאס על ישראל ב־7 באוקטובר והמשך החזקת בני הערובה, כולל קשישים וילדים, שברו את הקהילה שלנו. בהתחשב בדבריו הפומביים של הסופר, הרגשנו כי ברגע זה דרך הפעולה האחראית היא לדחות את האירוע". השיחה עם נוון עברה לחנות ספרים קטנה בדאון טאון מנהטן, שבה התקבצו כ־100 איש, אבל הסערה לא נגמרה כאן. למעשה היא רק התחילה. כמה כותבים שהיו מתוכננים להופיע ב־92NY בשבועות הקרובים ביטלו במחאה, שתיים מהמנהלות הבכירות התפטרו, והשבוע הודיע 92NY על הקפאת כל האירועים המתוכננים עד להודעה חדשה.
זו רק דוגמה אחת לנשורת בארה"ב של התקפת החמאס והמלחמה בעזה, שגרמו בשבועות האחרונים למתיחות פנימית כמעט חסרת תקדים כשמדובר באירוע לא־אמריקאי, ולא דילגו כמובן על כל מרכיבי הקהילה התרבותית. האדמה המבעבעת כבר שנים סביב הסכסוך הישראלי־פלסטיני מגיעה לנקודת רתיחה, ובאופן טבעי מתבטאת אצל מי שמתבטאים בנושא תמיד: אמנים. בשלב הזה, השיח כבר התפשט הרבה מעבר לציוצים בטוויטר ולפוסטים באינסטגרם, וריבי מדיה חברתית בוערים סביב מי אומרים ומה אומרים ובאילו מילים בדיוק משתמשים. הדיון עכשיו בארה"ב נסוב על חופש הביטוי, אנטישמיות גלויה ומוסווית, דה־הומניזציה, וגם על הגבולות של מה שמקובל חברתית להגיד על ישראל.
זה קרה בכל סיבוב לחימה מול חמאס בעשור האחרון, ובדרך כלל מדובר גם באותם שמות: שרה סילברמן מצד אחד והאחיות הדוגמניות ג'יג'י ובלה חדיד מצד שני. ההבדל הוא שהפעם זה לא "עוד סיבוב", והרבה, הרבה יותר שמות מעורבים. מה שלא השתנה, חשוב לציין, הוא היחס המספרי בין הצדדים. למרות מה שאפשר אולי לחשוב מהביצה הרוחשת בטוויטר ‑ תמיכת האליטות האמריקאיות בישראל כמעט מוחלטת. המקום היחיד שבו יש פילוג - מלבד האקדמיה - הוא בעולם התרבות. מדובר אמנם בקהילה מגוונת יותר, עם ייצוג גדול לאמנים שמזדהים עם הפלסטינים הרבה לפני 7 באוקטובר, שחלקם התגלו במלוא צביעותם אחריו - אבל בסופו של דבר, הרוב המכריע של אושיות תרבות שכן התבטאו, עומד לצד ישראל.
3 צפייה בגלריה
מפגן אהדה יוצא דופן. סשה ברון כהן, בראדלי קופר, לברון ג'יימס, גווינת' פאלטרו, ג'סטין טימברלייק וגל גדות | צילומים: אי־פי־איי, אי־אף־פי
מה שכן נכון הוא שמגרש המשחקים הופך להיות קשה יותר ויותר לתומכי ישראל, גם בהוליווד, תעשייה שהיסטורית התייצבה תמיד לצידנו, בלי לחשוב פעמיים. אפילו בבירת הסרטים כן חושבים עכשיו פעמיים לפני גילוי אהדה, מסתכלים על רשימת התורמים, בודקים את המדינות שבהן צריך להפיץ סרטים ולעשות סיבובי הופעות, לוקחים בחשבון את הקהל הצעיר, והקהל הצעיר בארה"ב מגלה סקפטיות כלפי ישראל.
"הקרקע זזה", אומר איש טכנולוגיה ישראלי שעובד באחד האולפנים הגדולים, "אני מרגיש את זה כל הזמן. הוליווד תמיד הייתה מטרה לאנטישמיות כי הרבה יהודים מנהלים את האולפנים, ולפעמים זה אפילו גרם לאנשים פה להיות ממש אנטי־ישראל כדי שלא יחשדו בהם. היום יותר ויותר אנשים הם באמת אנטי־ישראל, הם לא מעמידים פנים, והאנשים האלה הם גם העתיד של התעשייה. כרגע אנחנו עוד במצב טוב, אבל צריך להיות מודאגים מאוד לגבי השנים הבאות".
3 צפייה בגלריה
דרישה להפסקת אש מיידית. ג'יג'י חדיד, קירסטן סטיוארט וג'ון סטיוארט | צילומים: אי־פי־איי, אי־אף־פי
× × ×
בימים הראשונים שאחרי 7 באוקטובר, התייצבה הוליווד בקול מאוחד וברור לצד ישראל, וזה כלל יהודים ולא־יהודים. הקליפ של בונו מקדיש שיר לאנשים שנרצחו במהלך פסטיבל המוזיקה ברעים, הוא אולי הרגע ההסברתי־תרבותי הטוב ביותר שהיה לישראל זה שנים רבות. לא פחות מ־700 אושיות הוליוודיות חתמו על מכתב תמיכה בישראל, בקשה להחזרת בני ערובה וגם קריאה לקהילת הבידור שלא לשתף מידע מוטעה על המלחמה. גל גדות, ג'יימי לי קרטיס, כריס פיין, ליב שרייבר ומייקל דאגלס היו בין החותמים, ועם ברברה סטרייסנד, אלן דג’נרס, מעצב האופנה טומי הילפיגר וכוכב־על בסדר הגודל של לברון ג'יימס, שהוא גם מפיק הוליוודי פורה, נוצר מגוון תמיכה מאוד יוצא דופן יחסית לעבר. כבר לא רק שרה סילברמן ואיימי שומר.
הימים הראשונים אכן היו הימים "הטובים" ביותר לישראל בעולם התרבות, אבל יש דבר אחד שצריך להבין באופן כללי: כמעט בלתי אפשרי לישראל לנצח מאבק הסברתי כזה לטווח ארוך. מבחינת העולם, ההיסטוריה של העימות לא התחילה ב־7 באוקטובר. אמן שלא מסוגל לגנות את הברבריזם של חמאס בלי להוסיף "אבל" ובלי ווטאבאוטיזם, איבד את הבסיס המוסרי שהוא בטוח שהוא עומד עליו, אבל תגובות שמגנות גם את חמאס וגם את ההתקפות של ישראל בעזה, ובאופן כללי את הכיבוש, הן הסטנדרט שצריך להיות מוכנים אליו.
ככל שחלפו הימים, אפשר היה ממש להרגיש את התזוזה. בסוף השבוע שעבר שלחו 55 כוכבים מאוד מרכזיים בהוליווד מכתב לנשיא ג'ו ביידן, ובו ביקשו שילחץ על הפסקת אש מיידית. “מעבר לכאב ולאבל”, כתבו, "אנו מונעים על ידי רצון בלתי מתפשר לשמור על האנושיות המשותפת שלנו. אנחנו מסרבים לספר לדורות הבאים את סיפור השתיקה שלנו, איך עמדנו מנגד ולא עשינו כלום”. ברשימת החותמים אפשר למצוא ריכוז גדול של זוכי אוסקר ופרסי אמי: קייט בלאנשט, ג’ון סטיוארט, חואקין פניקס, ג’סיקה צ'סטיין, מהרשלה עלי, אנדרו גארפילד, צ’אנינג טייטום, ג’רמי סטרונג, קירסטן סטיוארט, מארק רפאלו, אוסקר אייזק וסנדרה או. אלה לא רק קולות מאוד בולטים, הם גם באופן כללי יותר צעירים - או לפחות משפיעים הרבה יותר על קהל צעיר בארה"ב של היום.
ושוב, ביום שני השבוע, יצא מכתב תמיכה נוסף בישראל, עם שמות אפילו גדולים וידועים יותר. בכירי האצולה ההוליוודית הודו לנשיא ביידן על העזרה בשחרור ארבע החטופות, וקראו בו לסייע בהשבת כל החטופים המוחזקים על ידי חמאס בעזה: "אנו מפצירים בכולם לא לנוח עד שכל בני הערובה משוחררים".
רשימת החותמים המרשימה כללה למעלה מ־200 שמות בולטים, כדוגמת מדונה, ג'סטין טימברלייק, אדם סנדלר, בן סטילר, קייטי פרי, כריס רוק, קורטני קוקס, סשה ברון כהן, בראדלי קופר, גווינת' פאלטרו ועוד.
לצד כל אלה, נשמעים גם קולות צורמים אחרים. דוגמה לכוכב עם מגפון גדול שהסתבך עם עצמו הוא דייב שאפל, שהפך בשנים האחרונות פופולרי מאוד בצד הימני־שמרני של המפה, בעיקר משום שהתגלה כטרנסופוב. עכשיו מתברר שהוא לא איבד לגמרי את האמפתיה לצד הפרוגרסיבי כביכול, הוא פשוט הפך מאוד סלקטיבי לגבי מי שמקבל אותה ממנו. בשבוע שעבר אמר שאפל לקהל בבוסטון - העיר של אוניברסיטת הרווארד, שממנה יצא יום אחרי הפיגוע מכתב סטודנטים שהאשים את ישראל - כי הוא לא חושב שסטודנטים צריכים לאבד הצעות עבודה כיוון שהם תומכים בפלסטינים. כשמישהו בקהל ענה לו בכעס, שאפל עבר מיד לדבר על ניתוק המים לעזה, והאשים את ישראל בהרג חפים מפשע. כמה עשרות צופים יהודים עזבו את האולם. לכלי תקשורת שביקשו תגובה, אמרה היחצ"נית של שאפל: “הוא לא היה בבוסטון אתמול”.
התגובה האידיוטית הזו היא לא רק עלבון לכל מי שקנה כרטיס להופעה של שאפל, היא גם שמה אצבע על כמה מהבעיות הגדולות שהמלחמה הזו מציפה: סופה של האמת, מותה של הבושה והחותמת על המדיה החברתית כאחד הכלים ההרסניים שיצרה האנושות. אם דייב שאפל יכול להגיד שהוא בכלל לא היה במקום שבו ברור שהיה, ולא לשלם על כך שום מחיר, אז מה באמת נותר.
קלות הדיסאינפורמציה הכניסה גם סלבס תומכי ישראל לצרות. ג'יימי לי קרטיס, למשל, פירסמה תמונות מזעזעות של ילדים שחשבה שהם ישראלים, עד שהתברר כי הם ילדים מעזה. שרה סילברמן פירסמה מחדש פוסט באינסטגרם (שנמחק מאז) שהצדיק את החלטת ישראל לקצץ את המים והחשמל של עזה.
הכי קשה כמובן לשחקנים ישראלים, ובמיוחד לגל גדות, שמאז הפכה לכוכבת ליגת־על בהוליווד וצריכה ללכת על חבל דק מאוד. היחס בישראל לגדות אף פעם לא היה הוגן - היא לא רק שגרירה מוצלחת מאוד, היא עושה את זה בדרך שלא מתפשרת על הישראליות שלה, וסביר להניח שאף פעם לא תצליח לרצות את כולם. אבל כבר שלושה שבועות שהיא מקדישה את חשבונות המדיה החברתית שלה, על מיליוני עוקביה, להסברה ולניסיונות לעזור למשפחות חטופים ונעדרים. גדות נמנית גם עם היוזמים של מכתב האמנים לנשיא ביידן. היא אמנם סופגת אש מכל הצדדים, אבל בניגוד לרוב הקולגות שלה היא לפחות יודעת על מה היא מדברת.
“אני לא יהודייה או פלסטינית”, כתבה העיתונאית אליזבת ספירס ב"הניו יורק טיימס", "ואני לא מומחית למדיניות חוץ. היה מוזר לפתוח את טוויטר ולראות ציוצים שדורשים ממני להגיב, כי אם אני לא מגיבה זה בהכרח אומר שאני תומכת במשהו או מישהו. הלחץ להגיד משהו בפומבי נובע גם מהפחד שמגיע מהתמודדות עם זוועות כאלה, אבל זה לא עוזר לנו כחברה. הסכסוך בעזה נמשך כבר עשרות שנים, לא נמצא לו פתרון ברשתות החברתיות”.
וזו עוד נקודה חשובה. פעם סלבריטאים לא היו מגיבים על כל דבר, גם משום שלהוציא הודעה לתקשורת היה פרוצדורה שלמה. עכשיו אפשר לעשות את זה ב־200 תווים מהמיטה, ועצם התגובה היא חלק מהמותג. אם סלבריטי לא מגיב, אז בשביל מה הוא סלבריטי? התרבות עכשיו לא רק מצפה מהם להגיב, היא ממש דורשת שיגידו מה דעתם לגבי מגוון אירועים אקטואליים. יש מקרים, כמו Me Too או Black Lives Matter, שבהם לאנשים מפורסמים יש גם ידע וניסיון שתורמים לדיון, אבל מעט מאוד סלבריטאים יכולים להסביר אפילו באופן כללי את הסכסוך הישראלי־פלסטיני.
מי שמבינים את זה הכי טוב הם כנראה הכוכבים הכי גדולים, דיירי הפנטהאוז של הוליווד, שפשוט כבר לא מגיבים בפומבי על שום דבר כמעט. שחקנים כמו טום הנקס, ג’ורג’ קלוני, מריל סטריפ או ג’וליה רוברטס - כולם אקטיביסטים פוליטיים לכל אורך הקריירה - חולקים עכשיו לא רק שכר של יותר מ־20 מיליון דולר לסרט, אלא גם הינזרות מוחלטת מהמדיה החברתית.
× × ×
מבלי לזלזל בכנות ההצהרות של כוכבים הוליוודיים, בסופו של דבר אין ממש משמעות למה שסלב כזה או אחר אומר. זה מייצר הרבה תנועה ועושה הרבה רעש, ולא יותר. הוליווד כמוסד זה כבר עניין אחר, לה יש הרבה יותר כוח והשפעה. לכן גם פירסם יו"ר הליגה נגד השמצה ג’ונתן גרינבלט מאמר ב"הוליווד ריפורטר", שמטרתו הייתה גם לשכנע את היושבים על הגדר לרדת ממנה, וגם לנזוף בהם.
כדי להמחיש לקהל הקוראים שלו עד כמה נוראית הייתה התקפת חמאס, בשפה שיבינו, סיפר גרינבלט כי יוצרי פאודה דחו רעיון לקו עלילה שבו מאות מחבלי חמאס חודרים לישראל ומשתלטים על כפר כיוון שנשמע להם מטורף מכדי להיות אמין. "כשמפורסמים מדברים", כתב גרינבלט, "זה מעביר מסר חשוב לעשרות מיליוני העוקבים שלהם שזה הצד הנכון להיות בו. צריך לזכור כי אלו עוקבים שעשויים להיות צעירים מכדי להבין את המורכבות המלאה של הנושא או עסוקים מכדי ללמוד אותו. לאור האופן שבו אלגוריתמים מעוותים של מדיה חברתית יכולים להציג את העולם, חשוב עוד יותר שהקולות הללו יישמעו”.
כמו לא מעט יהודים ליברלים אמריקאים, גרינבלט התלונן כי כוכבים שנקטו עמדה בנושאים חשובים, כמו רצח ג'ורג' פלויד או תנועת מי טו, שומרים עכשיו על שתיקה. “מי שהתבטאו בנושא אחד ולא אומרים דבר עכשיו, מעבירים מסר משלהם. הם אומרים שבעיניהם אובדן של יהודים חפים מפשע פחות רלוונטי ופחות חשוב - וחמור מכך, שאכפת להם יותר מאובדן קהל מאשר מאובדן של יהודים חפים מפשע”.
מוסד הוליוודי כזה הוא איגוד הכותבים (WGA), ששתיקתו מהדהדת גם לאור העובדה כי רבים מחבריו הם יהודים. ואכן, עשרות רבות מהם פירסמו מכתב מחאה חריף מאוד נגד האיגוד. "כתסריטאים, אנחנו יודעים שמילים חשובות. אנחנו מבלים שבועות, חודשים, שנים, בייסורים על בניית הסיפור, הדיאלוג, המסר. אבל אנחנו גם כותבים את השתיקות. והן אומרות הרבה. כל חוסר תגובה, כל עצימת עין, כל פחדן שלא אומר כלום מול אכזריות. אנחנו כותבים הכל. הסכסוך בין ישראל לעם הפלסטיני מורכב ומלא ניואנסים, אך הפשעים שבוצעו ב־7 באוקטובר היו פשוטים ואכזריים. אם איננו יכולים לעמוד ולקרוא לזה מה שזה - מעשה ברבריות מפלצתי - אז איבדנו את העלילה”. ברשימה החותמים נכללים כמה מהכותבים הטובים והמצליחים בהוליווד, כולל ג’רי סיינפלד, סשה ברון כהן, אריק רות' ("פורסט גאמפ"), מת'יו וויינר ("מד מן") והסופר ג'יימס פטרסון.
ברור כי לא מעט סלבריטאים פשוט חוששים להביע דעה בכל מה שקשור לסכסוך, ואפשר להבין אותם. זה לא נושא שאפשר לצאת ממנו טוב או צודק. אבל שתיקה בפני אנטישמיות היא משהו שאי־אפשר לקבל בשום אופן, צריך להתריע כל הזמן ומעט אנשים עושים זאת באופן עקבי. למשל, ג’וליאנה מרגוליס. כוכבת ER, "האישה הטובה" ועכשיו "תוכנית הבוקר" פעילה שנים רבות נגד אנטישמיות ואין לה בעיה לנזוף בקולגות השתקנים שלה. בשבוע שעבר אמרה בפסגה הוליוודית שנועדה לעסוק ספציפית באנטישמיות, כי היא “מנסה להבין מדוע לא כל אדם בתעשייה שלנו מתנגד לטבח בקול רם. אני לא מבינה. אולי הם מפחדים. אני בכנות לא יודעת ממה הם מפחדים... מה, לאבד עוקבים? זה פשוט מטורף בעיניי”.
מרגוליס גם נגעה בנקודה מרתקת של אנטישמיות פסיבית, כמעט תת־הכרתית בהוליווד. היא סיפרה כי כאשר הצטרפה בעונה שעברה ל"תוכנית הבוקר", מעצבת תלבושות הניחה על צווארה צלב כחלק מאפיון הדמות שלה, העיתונאית לורה פיטרסון. "לא חשבתי פעמיים וענדתי את הצלב“, אמרה מרגוליס. בסוף אותה עונה הפכה מרגוליס למובילת תוכנית לחינוך השואה במוזיאון למורשת יהודית בניו־יורק, ואז גם שאלה את עצמה מדוע הסכימה בכזו קלות לענוד את השרשרת, בלי שום הסבר או סיבה, למרות שהנצרות אינה משמעותית לדמות. “הפעמים היחידות שדמויות עונדות מגן דוד הן רק אם העיסוק ביהדות שלהן הוא עניין מרכזי. אני לא מאמינה שהיבט דתי של דמויות שאני מגלמת צריך להיות חלק מסיפור הרקע שלהן, אבל אם כל כך קל פשוט לשים צלב, למה לא כל כך קל לענוד מגן דוד?”
גם לג’וליאנה מרגוליס יש נוכחות מצומצמת מאוד במדיה החברתית, עם חשבון אינסטגרם צנוע ופחות מ־230 אלף עוקבים. את עיקר העבודה היא עושה מחוץ לביצה המטורפת הזו. בשנתה הראשונה כמובילת התוכנית לחינוך השואה, הצליח הצוות שלה להגיע ל־7,000 ילדים שלא ידעו דבר על יהודים או על השואה. אז אולי הבעיה הגדולה היא החשיבות שמיוחסת למה שסלבריטאים מצייצים, לעומת מה שהם עושים כשאף אחד לא עושה להם לייק.
“רוב האנשים במדיה החברתית מוציאים את הזעם שלהם על מישהו שמספר בדיחות או שר שירים לפרנסתו", דייקה היטב מרי מקנמארה, מבקרת התרבות של "לוס אנג'לס טיימס", “הסלבריטאים, בגלל שהם סלבריטאים, הופכים לחדשות ורק מעצימים את הזעם, תוך כדי שהם מציעים במקרה הטוב שום מידע חדש, ובמקרה הגרוע דיסאינפורמציה. רבים, בתורם, הופכים למטרות של אותה שנאה שמזינה את המלחמה. האנשים היחידים שמרוויחים מכך בפועל הם מארק צוקרברג ואילון מאסק. יש הרבה דרכים יותר טובות להביע דעה. אפשר להפגין למען סיום האלימות, אפשר לשלוח מכתבים, אפשר לנהל שיחות ואפשר לכעוס גם על זוועת חמאס וגם על התגובה הישראלית, רק אולי לא לעשות את כל זה באינסטגרם”. ×
ג'וליאנה מרגוליס, כוכבת "האישה הטובה" ו"תוכנית הבוקר": "אני מנסה להבין מדוע לא כל אדם בתעשייה שלנו מתנגד לאירועים בקול רם. אני לא מבינה. אולי הם מפחדים, אבל אני בכנות לא יודעת ממה, בעצם. מה, לאבד עוקבים? זה פשוט מטורף בעיניי"
"כתסריטאים, אנחנו יודעים שמילים חשובות, אבל אנחנו גם כותבים את השתיקות. והן אומרות הרבה", נכתב במכתב מחאה נגד שתיקת איגוד הכותבים. "הפשעים שבוצעו ב–7 באוקטובר היו פשוטים ואכזריים. אם איננו יכולים לעמוד ולקרוא לזה מה שזה - מעשה ברבריות מפלצתי - אז איבדנו את העלילה"
