באחד הטרנדים מכמירי הלב שמסתובבים עכשיו ברשת, מעלים אנשים את התמונה האחרונה שצילמו לפני שבת 7 באוקטובר 2023. רוב התמונות יומיומיות, חסרות ייחוד, וזה בדיוק מה שכל כך מוזר בהן ומקמט את הנפש. הן צולמו בישראל, אבל ישראל אחרת. כמו שצילומים ממאדים מזכירים את הנגב, אבל זה בכלל לא הנגב. לא השתתפתי בטרנד כי אני מיוחד, אבל בטלפון שלי אני מוצא תמונות מיום חמישי, 5 באוקטובר. חופשה משפחתית בצימר במושב שתולה, ממש על גבול לבנון. כולם מחייכים. היה כיף. מאז נהרגו ונפצעו אנשים במושב שתולה והיום הוא שטח צבאי סגור. אני מביט במילים "חופשה", "צימר", "כיף" והן כמו תמונות ממאדים: מזכירות אותי, אבל זה בכלל לא אני.
אנחנו בטראומה. כיחידים וכחברה. כל מי שקורא את המילים האלה נמצא ברמה כזו או אחרת של טראומה; ישירה, משנית או קולקטיבית. שלושה שבועות עברו מהטבח, המחדל והכישלון של 7 באוקטובר 2023 (מי היה מאמין שהזמן ימשיך להתקדם, שהעולם ימשיך להסתובב), אבל אנחנו עוד עמוק באירוע. כאילו יד ענקית הגיחה מהשאול והטילה אותנו בעוצמה מחוץ לכל מה שהיינו, לתוך מציאות של כאב, צער, אובדן, זעם, חוסר אונים, אי־ודאות. כולנו רקמה אנושית אחת פצועה, ואם כ־1,400 מאיתנו הולכים מעימנו, כל כך הרבה מת בנו.
נכון לשעת כתיבת שורות אלה, יום שלישי בצהריים, שוחררו ארבע בנות ערובה וצה"ל טרם נכנס לעזה. גם בצפון נמשכת השרשרת הקבועה של הפצצות, התגרויות ותגובות. נתניהו עדיין לא לקח אחריות. מי יודע איפה עומדת ישראל ביום שהמוסף הזה הגיע לידיכם.
את כל זה אנחנו מרגישות ויודעים. השאלה היא, איך ממשיכים הלאה? איך מוצאים מחדש את המשמעות לחיים, ליצירה, לאהבה, ליומיום, אחרי מה שקרה? והרי הדברים נראים פתאום ריקים, תפלים. "משמעות החיים" - נשמע כמו נושא לדיונים פילוסופיים קרירים ומרוחקים, או לכל הפחות כמותרות לימים נוחים יותר. מה משמעות עכשיו, זה זמן הישרדות! אבל לא. המשמעות הכרחית לאדם כמו שאיפת האוויר, כמו פעימת הלב, כמו טיפת המים. "האדם מחפש משמעות" זו לא רק כותרת ספרו האלמותי של ויקטור פראנקל: זו תכונה אנושית בסיסית. החיים הם חיפוש אחר משמעות. פראנקל מצא משמעות לחייו באושוויץ. ואם שם היא נמצאה, הרי שהיא יכולה להימצא בכל מקום. "גם באושוויץ השמש שוקעת ויש לזה יופי", כתב. לא שאני משווה, אבל השבוע ראיתי אנשים שאיבדו הכל, והנה הם מחייכים פתאום, לרגע. אור נכנס דרך החרכים. זה כמעט בלתי נמנע.
אז איך ממשיכים, אחיותיי ואחיי? איך מוצאים משמעות לחיים? האמת שאין לי מושג, עשיתי מה שאני תמיד עושה כשאין לי מושג: שואל אנשים שיש להם ולשאוב השראה מכל אדם, מכל סיפור.
אעשה לכם ספוילר: כל אחד יכול למצוא, וימצא משמעות. בדרך שלו, בזמן שלו, יש מוצאים אותה בדברים הקטנים של החיים; משפחה, שגרה. יש שימצאו אותה בעשייה, יש ברעיונות, ויש שימצאו את משמעות החיים בלחיותם. המשמעות לא מחוץ לנו, היא בתוכנו. או, כמו שכתב פראנקל: "צריכים היינו לחדול מלשאול לפשר החיים ותחת זאת לראות את עצמנו כנשאלים על ידי החיים, יום־יום ושעה־שעה. ועלינו להשיב, לא בדיבור ולא בהרהור - אלא בפעולה נכונה ובהתנהגות נכונה". ואמר גם החבר ניטשה: "מי שיש לו 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך'".
× × ×
"החיים חזקים מהכל. זה מה שאני תמיד אומרת", אומרת הלינה בירנבאום בת ה־94, סופרת, משוררת ומתרגמת, ניצולת שואה ואמו של יעקב גלעד (שכתב עליה את "אפר ואבק"). "כל עוד אדם חי, תמיד יש כוחות - וככל שגרוע יותר, יש יותר כוחות. רק לא לאבד את התקווה שיכול להיות טוב. שום דבר לא אינסופי. מה שמתחיל נגמר, גם הרע. רק להגיע אל הסוף הזה".
הלינה בירנבאום עברה את גטו ורשה, את אושוויץ, את מיידנק. את חייה היא מקדישה לסיפור ולזיכרון השואה. כשהיא מספרת היא לא "נזכרת" במה שהיה - היא לגמרי שם, לוקחת אותך איתה אל לב המאפליה, גורמת לך לחוש את הרוח הקפואה של אושוויץ בגבך.
מה שקרה בעוטף מציף אצלך דברים?
"שום דבר לא שקע", היא אומרת. סיפורי הטבח, ההתחבאות וההישרדות בעוטף עזה מזכירים לה איך בגיל 12 התחבאה בבוידעם בגטו ורשה עם אחותה ועוד שני ילדים. הילד במדף מעליה עשה פיפי מרוב פחד, הפיפי טיפטף על ראשה, אבל היא רק פחדה שהנאצים ישמעו את קול הטפטוף. סיפור רודף סיפור, וכל הסיפורים כולם רודפים אותי מאז שמעתי אותם.
"אין לי כוח לפחד יותר", היא אומרת. "כשאהיה בת 100, עוד שש שנים, אכתוב דוקטורט על חיים במלחמות, בין המלחמות, אחרי המלחמות, ושוב במלחמות… יש לי מספיק חומרים. כל החיים רק מלחמות - ואז לקום מכל זה, ועוד פעם. ועכשיו, בגיל 94, עוד פעם".
איך מצליחים לקום פעם אחר פעם?
"צריך לא לחשוב על העבר והעתיד, רק על העכשיו. אני עומדת בסלקציה - וזה כל מה שיש… רק לא למות. רק לראות מה אפשר לעשות כרגע, כשאתה חי... כל עוד אתה חי, תעשה הכל כדי לשרוד, להגן על היקר לך. אחר כך כל שעה קלה יותר. לפעמים נכון גם לבכות, לצעוק. זה הכוח של החיים. אחרת העולם לא היה קיים מרוב האכזריות שיש בו. תמיד יש אמונה שיקרה משהו טוב, שהרע ייפסק. זה מה שמחזיק אותך בחיים. גם המלחמה עכשיו לא תהיה לתמיד, יבוא סוף לזה".
הכתיבה והיצירה נתנו לך משמעות לחיים?
"הכתיבה לא נתנה לי משמעות. רק רציתי שיידעו על מי שהיה שם".
אם היית יכולה לשלוח מסר לאנשים ששרדו את הטבח?
"המסר שלי", היא אומרת, "הוא שאפשר לצאת מזה. אפשר לצאת מזה בריא. מה לא עברתי, ואני פה. אני שמחה שהם יצאו מהתופת - כל רגע טוב הוא ברכה, מנה של כוח. אפשר לצבור כוח ולא לאבד את התקווה. לא צריך לבכות שהם לא בבית; דירה, צעצועים, מחשבים, מכשירים - זה לא חשוב. הבית הרוס? יבנו יותר יפה. הכל אפשר לקנות חדש - חוץ מחיים. חיים יש רק פעם אחת וצריך לשמוח בכל רגע של הקלה, לא לחשוב מה יהיה ומה היה - רק על עכשיו. אתה במלון? רחוק מהטילים? זו הקלה גדולה, אתה יכול לחשוב, להרגיש. הלוואי שלנו היה איפה לברוח, איפה להתחבא…
"התקווה היא הדבר האחרון למות. זה המסר שלי", אומרת בירנבאום. "גם בתוך הכי גרוע יכול להיות קצת יותר טוב, ושורדים. רק להיות האחד בשביל השני. האהבה, הידידות, זה עוזר הרבה. לא לאבד את התקווה שיכול להיות עוד טוב. לדעת שמישהו אוהב אותך, מחכה לך. אני חושבת על החטופים כל הזמן, כל הזמן. אני עם כולם, עם כל הלב".
× × ×
"האדם נָדוֹן למשמעות", מצטט הפסיכולוג הקליני פרופ’ גולן שחר, חוקר דיכאון, מצבי דחק וטראומה מאוניברסיטת בן־גוריון ומבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ייל בארה"ב, את הפילוסוף הצרפתי מוריס מרלו־פונטי. "דבר אחד אני יכול להבטיח לך", מבטיח שחר: "המשמעות בנֹה תיבנה. אין מצב שלא תהיה משמעות, המוח שלנו בנוי ככה. אבל הדרך לשם תהיה פתלתלה.
"נדונו למשמעות גם כבני אדם וגם כישראלים. בישראל אין 'בלתי מעורבים'", אומר שחר, "כולם מעורבים כל הזמן. אני לא חושב שיש מישהו שהאירוע לא פגש אותו. יש רבגוניות גדולה בין האנשים, אבל דבר אחד משותף: ההשתתפות. כולם משתתפים - וזה תנאי הכרחי לבניית משמעות, זה עובר כחוט השני בכל השיטות הפסיכולוגיות. אם לא תעשה, תקרוס. צריך לעשות, לא להרהר".
מושג שחוזר ועולה מאז 7 באוקטובר הוא "טראומה משנית" - ההשפעה הנפשית שנגרמת למטפלים, כמובן, אבל בעצם לכל מי שנחשף לחומרים טראומטיים - שזה כולנו.
"אני מעדיף ‘טראומטיזציה משנית’ - טראומה זה האירוע, טראומטיזציה זה התהליך. אמרנו שהאדם נדון למשמעות, ולכן הוא גם נדון לטראומטיזציה משנית, בגלל הדרך שבה הנפש והמוח בנויים".
אנחנו נידונים להשתתף בצער ובכאב של האחר.
"האדם הוא היצור שאיתרע מזלו לדמיין. הוא יכול להשתתף דרך הדמיון. נדונו לדמיין, לתכנן, לזכור. זה מה שמאפשר את הטראומטיזציה המשנית. בגלל הדמיון אנחנו חשופים. ישבתי בביתי בבאר־שבע אבל הייתי בנחל עוז דרך אדם אחד, ובשדרות דרך אדם שני... ההצטברות של טראומטיזציה משנית יוצרת את הטראומה הקולקטיבית. אבל מה שקרה פה כל כך איום, כל כך בלתי נתפס, שלדמיין אותו זה מסוכן. אני הודף מהמודעות את העובדה שיש ילדים חטופים בעזה כדי שאוכל לתפקד. וזה חוזר אליי בלילה.
"כולנו עוברים טראומה", אומר פרופ’ שחר, "אבל יש בלבול בין טראומה לפוסט־טראומה - רובנו לא נפתח פוסט־טראומה. הטראומה הנוראית שפוקדת אותנו לא מחייבת שנקרוס, אבל כן מחייבת שנסבול - ואכן, אנחנו סובלים".
אני רואה הרבה אנשים מתחמשים סביבי. גם זה ביטוי, ודי מפחיד, לטראומה.
"כמי שחי בארה"ב יש מעט דברים שאני שונא כמו נושא הנשק, בטח כמי שעוסק באובדנות. חרף העובדה הזו, אני מצדד בחימוש הנוכחי. המדינה קרסה, וההתחמשות היא ביטוי סימבולי ל'אם אין אני לי מי לי'. תאר לך שלא היה נשק בכיתות הכוננות. זה לא טוב שאנשים נושאים נשק, אבל גם לא טוב שטובחים בהם. זו תגובה נורמלית לקיום לא נורמלי, שתגבה מאיתנו מחיר באובדנויות וברציחות. זה עוד חלק מהנדבך הטרגי של הקיום בארץ. החימוש הוא אקט שמייצר משמעות. אתם לא מגינים עליי? אני אגן על עצמי".
× × ×
"ייקח הרבה זמן להחלים", אומרת הפסיכולוגית ד"ר קרני גיגי, נציגת פורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית. "היום במחקר מדברים על 'צמיחה פוסט־טראומטית' - אבל כדי שתוכל להיות צמיחה, משהו בתחושת חוסר האונים צריך להשתנות, וחלק מתחושת חוסר האונים שהייתה לאנשים נובעת מהתחושה שאין בעל בית, שהמערכות קורסות. האמון הוא קריטי להחלמה. בלי אמון אתה נשאר במצב מאוד בודד, חסר אונים".
וכשמדברים על משמעות?
"הסיפור של משמעות מאוד דרמטי בהתפתחות אחרי טראומה. לאנשים שמוצאים משמעות בתפקוד שלהם באירוע ואחריו, קל יותר להחלים. אנחנו רואים גם הרבה אשמת ניצולים, 'מי אני שאהיה במלון כשחברים שלי נרצחו או נחטפו'. מול זה צריך למצוא משמעות. זה לא קל.
"לפעמים", היא אומרת, "הסבל הוא מנוע למציאת משמעות. לשרוד זה לא מספיק, אנחנו צריכים לייצר מחשבות חדשות, הבנה חדשה לעולם, ליצוק משמעות לתוך מה שקורה. בסוף, האתגר הגדול של כל מי שחווה אובדן הוא לא למחוק את האבל ואת הכאב, אלא לארגן את החיים מחדש לצידם. המשמעות באה גם בדברים הקטנים; עצם זה שאני מצליחה לתפקד כאמא במצב הזה. יש בזה משמעות. הקשרים, היחסים, נותנים משמעות. ולרוב גם חוסן.
"בנוסף, בעקבות טראומה גדולה, אנשים מתחילים לשאול את עצמם שאלות על עצמם, על החיים שלהם, לפעמים הטראומה עוזרת לשנות, למצוא משמעויות חדשות. השגרה לא מאפשרת לבחון. אבל אני לא רוצה להלחיץ - זה לוקח זמן. בינתיים מתפקדים מיום ליום.
"גם ההתנדבות תורמת. מעבר לנתינה עצמה, היא תורמת לבריאות הנפשית של מי שתורם ועושה. אני מוצאת משמעות בעבודה, אתה מוצא משמעות בכתיבה. משמעות היא עניין מרכזי ביכולת שלנו לקדם את הרווחה הנפשית שלנו. יש כאלה שצריך לעזור להם לברר את זה, להבין למה הם קמים בבוקר.
"הקושי באירוע מתמשך, כמו זה, הוא להיות באי־ודאות. הנפש שלנו מתקשה עם זה. נוכח אי־הוודאות חשוב להיות ברגע הזה. קשה, הרי המחשבות נודדות קדימה. אבל הניסיון להיות בכאן ובעכשיו מקרקע ומייצר תחושת שליטה".
"לגוף ולנפש שלנו יש יכולות החלמה ספונטניות", מסכמת גיגי, "וזה חשוב לזכור: יש לנו הרבה עוצמות וכוחות ששואפים להחלמה. צריך לזכור שהדברים לא יהיו כמו שאנחנו רגילים. זה בסדר שאנחנו לא כמו שהיינו לפני 7 באוקטובר".
× × ×
אני מרים טלפון לפרופסור (אמריטוס) לפילוסופיה (אוניברסיטת ת"א) אסא כשר, חתן פרס ישראל לפילוסופיה.
מבחינה פילוסופית, מה עליי לעשות?
"באופן כללי, וגם במצבים כאלה, אדם צריך לתפוס שליטה על חייו. לתת לחיים משמעות וכוח זה לנהל את חייך, ולא שחייך ינהלו אותך.
"אם מסתכלים דווקא על הדברים שאנחנו לא מוכרחים לעשות, רואים ששם אנחנו מבטאים את הערכים שלנו - מתחת לכל מעשה שאנחנו עושים יש סיפור שמנמק אותו. האנשים שמתנדבים - יש שם סיפור. ומכלל הסיפורים הקטנים מתגלה הסיפור הגדול, סיפור חיי שאני מספר במעשים שמבטאים את הערכים והרגשות. זה הופך את החיים לבעלי משמעות. אני לא חושב שחיים בעלי משמעות הם כאלה שהזולת - המדינה, העם - נותן להם ערך. האדם נותן להם ערך כשהוא מספר את הסיפור שלו. הסיפורים שראינו בעוטף עזה, על אנשים שהגנו על ילדיהם, על הוריהם, לא למען המולדת - אלא למען אלה שהם אוהבים, זה היה ביטוי מובהק של לחיות חיים בעלי משמעות".
אתה אומר לקחת שליטה, אבל איך לוקחים שליטה כשאין לך בית, כשלקחו לך הכל?
"בכל אינטראקציה אדם יכול לנהוג בצורה מוסרית או בצורה לא מוסרית. גם כשאדם מפונה לבית מלון, איך הוא מתנהל? הוא עוזר לאחרים, או עוסק בעצמו? אתה משליט את הערכים שלך בכל נקודה של החיים. כל התנהגות, בכל קנה מידה, מבטאת את הערכים, את הרגשות ואת היחסים שלי עם העולם".
אז המשמעות היא בחיים האישיים. אני מזדהה. מה עם מערכת היחסים מול המדינה, המוסדות? משבר עצום.
"גם פה אני שואל, מה הסיפור שמתחת? יכול להיות שנולדתי וחייתי פה ולא חשבתי על זה, אבל יש לי יחס יותר עמוק משחשבתי לאזרחות שלי במדינה הזאת, ולכן אני רוצה לכלול בסיפור חיי גם מעשים שמבטאים את הגישה שלי למדינה. אין לי מנוס אלא לתת לעצמי דין וחשבון, מה משמעות המדינה הזו בשבילי. מה אני עושה כדי לבטא את האזרחות שלי? זה חלק מהסיפור שלנו".
אנחנו מדברים על היום שאחרי. "הדיבורים על אחדות מחממים את הלב, אבל הם מאוד שטחיים וזמניים. הערכים שלי, ושל כולם, יציבים. הם לא משתנים מהר", אומר כשר.
אפילו לא מול מקרה כזה?
"הוא גורם לי להרגיש מותקף, כמו השכן שלי, עכשיו ההבדלים בינינו לא רלוונטיים. כשזה יעבור, באופן טבעי כל אחד חוזר לשיווי המשקל הערכי, הרגשי שלו. אין לי ציפייה שהחיים במדינה ייראו אחרת אחרי המלחמה".
× × ×
לעומת המשמעות הפרטית, של בירנבאום, כשר וגולן, מציב הנשיא לשעבר רובי ריבלין את הסיפור הכללי, של העם. "בתוך עמי אני יושב", אומר ריבלין. "מה שהם מרגישים גם אני מרגיש. אני שמח איתם בשמחתם, וגם קובר איתם את מתיהם".
בימים אלה משוטט ריבלין בין בתי חולים, בתי מלון למפונים ובתי קברות. משקל הימים שעל כתפיו מורגש בקולו, ובעצם בקולות של כולם. דיברתי עם הרבה אנשים ודרכם הבנתי איך אני נשמע בעצמי; קול כבד שנשנק תכופות, חרוך מרוב דמעות וסדוק מרוב שתיקות. כל מי שדיברתי איתו מצוי היה בשלבי תשישות שונים.
"אנחנו באחד הרגעים הקשים", אומר ריבלין. "נולדתי עשר שנים לפני המדינה וזכיתי לראות את הרגעים הקשים, וגם את ההתפתחות והניצחונות. אין לנו מקום אחר. הציונות תמיד ידעה מה האסטרטגיה שלה: בניית בית לאומי לעם היהודי. תמיד ידענו מה המטרה, אבל כשהעם לא מבין את האסטרטגיה של הממשלה הוא נקלע לבלבול, שמביא לפחד וחלילה לייאוש".
× × ×
"הרבה יותר קל לאדם שמאמין בהישארות הנפש", מציע הרב הראשי לשעבר, הרב ישראל לאו, את המשמעות שלו לחיים. "אנחנו מאמינים שיש גוף ויש נשמה, יש רוח. נפש, שהיא דבר נצחי, לא כלה". לאו מביא בתור דוגמה את רבין - שבמוצ"ש חל יום הזיכרון להירצחו. "הכדורים פגעו בגוף וגרמו לחדלונו, הגוף טמון במנוחת עולמים, אבל הרוח, הנפש, הנשמה, האישיות - חיות, הן לא פסו מן העולם".
"כך גם לגבי הטבח הנורא, הבלתי נשכח, שעשו לנו ביום שמחת תורה - אנשים מתו, אבל הדמויות חיות, קיימות, קרובי המשפחה יזכרו אותן לנצח. גם אנחנו לא נשכח את השמות ואת האנשים שנרצחו על לא עוול בכפם. פיזית הם נעלמו, אבל הסיפור, הרעיון - הם לנצח. זו האמונה שלי".
"היינו מאוד שסועים לפני האסון", אומר לאו, "והוא איחד אותנו, או לפחות עימעם את המחלוקות וחילוקי הדעות. לא שהיום כולם אוהבים זה את זה, אבל השנאה נדחקה לקרן זווית. אני מקווה שזה ימשיך. תמיד אמרתי שבלמות יחד אנחנו אלופים, אבל לחיות יחד אנחנו עוד לא יודעים. הגיע הזמן לחיות יחד, לשמוח יחד - עם כל חילוקי הדעות. זה ייתן משמעות חדשה לימים הבאים ולחיים פה".
× × ×
הסוציולוג פרופ’ (אמריטוס) סמי סמוחה מאוניברסיטת חיפה, חתן פרס ישראל לסוציולוגיה, חקר רבות את השסעים בחברה הישראלית, בעיקר השסעים האשכנזי־מזרחי והיהודי־ערבי.
"זה הולך להיות קשה, אבל עם ישראל יתגבר", אומר פרופ’ סמוחה. "זו השורה התחתונה. לישראל יש כוח חיות וכושר שרידות בלתי רגיל. אי־אפשר להכריע אותה, ישראל מספיק חזקה. למרות אובדן הסולידריות מבפנים, לא יכריעו אותנו".
"הישראלים", אומר סמוחה, "נכנסו למלחמה הזו די רע. היה פה מאבק חסר תקדים, בעניין ההפיכה המשטרית, בין תומכי האופוזיציה לקואליציה, ההבדלים נחשפו כגדולים מאוד. הממשלה לא תיפקדה לפני המלחמה, עסקה רק בעניין הזה. ועל זה באה המלחמה, הכשל של הצבא וצמרת השלטון וכל הזוועות שהיו, דברים שלא צפינו".
מה זה אומר לגבי החיפוש אחר משמעות?
"המשמעות לחיים של היהודים בארץ היא רק מילה אחת: הציונות. זה נותן משמעות לחיים, גם אם היא שונה מאוד עבור חלקים שונים באוכלוסייה ומהווה בסיס למחלוקת. ברמה הפרטית והציבורית, אנשים ימשיכו להחזיק לדבוק בערכים ובמשמעות שהיו להם קודם.
"עכשיו אפשר לראות עצירה של המאבק בין המחנות, יש לכידות והתגייסות. אבל ברגע שהמלחמה תשכך, המאבק הגדול על אופייה של המדינה יתפרץ במלוא עוצמתו. כל צד יחריף את עמדותיו. ליהודים בישראל יש מכנה לאומי חברתי משותף - עם אחד, דת אחת, שפה אחת, תרבות אחת, וכמובן אויב משותף. מכנה משותף מוצק כל כך ימנע מלחמת אזרחים אלימה. אבל המאבק יתגבר".
ויש גם מחנה שלישי, החברה הערבית. אתה חוקר אותה כבר שנים. החברה הערבית הגיעה למלחמה הזו מוחלשת מתמיד, עם הפשיעה והרצח. מה יהיה שם?
"הם יצטרכו למצוא את המשמעות שלהם. אכן, מעשי הרצח הלכו והתגברו בחברה הערבית, תחת ממשלת ימין שנסוגה מכל ההבטחות לציבור הערבי. ואז באה המלחמה הזו ופוגעת בהם באופן ישיר. אלו בני עמם. לרבים יש קרובים שם. יש להם בעיה חמורה, אבל אני חושב שעד עכשיו ההתנהגות שלהם בהחלט ראויה לציון, זה מראה שהם מבינים את חומרת מעשי חמאס ולא מזדהים איתו. ברור שתמצא כאלה שכן, זה צפוי, אבל הציבור בכללותו מבין את הרגישות, מקבל אותה ושומר בגדול על נאמנות מאז קום המדינה. גם במהלך האינתיפאדות והמלחמות הערבים שומרים על השקט, למרות שבכל אינתיפאדה קראו להם להצטרף - הם לא הצטרפו".
לא תמיד. היה את שומר החומות.
"לפי הסקרים שלי, כרבע מהציבור הערבי מרגיש מדוכא ופונה נגד המדינה. זה משמעותי. תמיד יהיו מי שיזדהו עם האויב, נצטרך לקבל את זה כחלק ממחיר החיים פה. גם אצל היהודים יש רבע שלא רוצה את הערבים. אבל הרוב הגדול מבין שהערבים חיים פה, ויחיו פה, והם צריכים לקבל זכויות, תקציבים, וגם לתרום את חלקם. אני לא מצפה להתפרצות רצינית כמו שהיה בשומר החומות. יש הרבה דברים ששומרים על השקט. הערבים לא רוצים לאבד את מה שיש להם. הם עשו עסקה עם המדינה, שטובה לשני הצדדים: הם נהנים מהדמוקרטיה הישראלית, מהזכויות. ממדינת הרווחה. בנוסף, ישראל מגינה עליהם מפני תנועות איסלאמיסטיות וכפייה דתית. זו העסקה. מה האלטרנטיבה שלהם? אין מדינה פלסטינית משגשגת שאפשר לעבור אליה. וזו המולדת שלהם. הם עושים בחירה רציונלית, והמגמה היא השתלבות".
× × ×
"בתוך כולנו מתקיים בימים אלה מאבק איתנים כנגד הרצון הפנימי לשקוע ולדעוך, ומסיבה טובה", אומר שאנן סטריט, סולן להקת הדג נחש וסופר. "במצב הנורא הזה שבו נמצאים כולנו, אפשר אפילו לטעון כי צלילה לתהומות היגון היא המהלך ההגיוני היחיד. כשהמבנה ההגיוני הפנימי קורס, כשכל המוסכמות נעלמות באבחה, האדם חש כי דרכו אבדה לו, ששום דבר איננו מתנהל יותר על פי הכללים, והוא נופל ליגון".
תגיד לי משהו טוב.
"יש דברים שתמיד נאהב. שתמיד ירגשו אותנו. שתמיד יעשו לנו טוב, את המזור לסכנות הדכדוך אין לחפש במחוזות השכליים אלא באלו הרגשיים. שום הסבר לא יניח את דעתנו או יקל עלינו כרגע. אבל פעולות רגשיות יכולות לעזור בהחלט. המשימה כרגע היא לסייע לכל החלקים בתודעתנו שמכירים את העולם כמקום שהוא גם טוב. עלינו להתחבר לחלקים בתוכנו שיודעים כיצד להמתין לעתיד בחיוך של ציפייה. אנחנו צריכים למצוא את המרחבים האופטימיים, כי רק כך נוכל לשרוד. רק כך נוכל להמשיך, רק כך יישאר בנו די כוח למסע שעוד נכון לכולנו".
איפה המרחבים האלה?
"זה נשמע קצת משונה אולי, אבל בעבור רובנו המקומות המנחמים והחיוביים הם המקומות הכי רגילים. רובנו הצלחנו לבנות לעצמנו חיים שאנחנו פחות או יותר מרוצים מהם. לא חיים מושלמים, אבל חיים טובים דיים עבורנו. כדאי להיצמד לרגילוּת שלהם דווקא ברגעים שבהם נדמה שהאדמה רועדת. לא צריך פירוטכניקה; להכין אוכל אהוב, לשמוע את האלבום שהכי אהבתם בחטיבה ואחר כך את אלה שאהבתם בתיכון, לראות שוב סדרה או סרט שאתם אוהבים. הכי קטן. הכי רגיל. הכי מפנק. תעשו כל דבר שיהיה כמו מסאז' לאזורים הנורמליים שבכם, כי הם אלה שהכי כואב להם כרגע.
"מבחינה חברתית, ההצעה הטובה ביותר שלי לאלה שמסוגלים לכך, היא למצוא דרך לעזור לאחרים. החלקים המיטיבים שבנו הם גם החלקים הטובים שבנו. לא חייבים להיסחף. לא צריך ליטול על כתפיכם משימה מורכבת או גדולה מדי. מה שאפשר, מה שמתאים, מה שמסתייע. כפי שרבים מאוד בציבור הישראלי כבר יודעים, נחשול אדיר של מעשים טובים שוטף בזה הרגע ממש את כל חלקי הארץ. ראיתי את זה בעיניים שלי ואני לא מתכוון לשכוח את זה לעולם. וכשתחושות שותפות הגורל ועשיית הטוב עוצמתיות כל כך, נזכר האדם, ולו לרגע, שיש לו על מה לסמוך ושבכוחו להביס את הייאוש". ×
הלינה בירנבאום: "המסר שלי הוא שאפשר לצאת מזה. אפשר לצאת מזה בריא. מה לא עברתי, ואני פה. חיים רק פעם אחת וצריך לשמוח בכל רגע של הקלה, לא לחשוב מה יהיה ומה היה - רק על עכשיו. התקווה היא הדבר האחרון למות"
הרב הראשי לשעבר, ישראל לאו: "הרבה יותר קל לאדם שמאמין בהישארות הנפש. כפי שקרה ברצח רבין, הכדורים פגעו בגוף וגרמו לחדלונו, הגוף טמון במנוחת עולמים, אבל הרוח, הנפש, הנשמה, האישיות - חיות, הן לא פסו מן העולם"
שאנן סטריט: "בעבור רובנו המקומות המנחמים והחיוביים הם המקומות הכי רגילים: להכין אוכל אהוב, לשמוע את האלבום שאהבתם בתיכון, לראות שוב סדרה שאתם אוהבים. כל דבר שיהיה כמו מסאז' לאזורים הנורמליים שבכם"
