"קוראים לי יוכבד ליפשיץ, ילידת 38'. תודה שבאתם לשמוע את הטרגדיה שלי ושל כל חבריי. היה קשה, ונקווה שנעבור את זה. עברתי תופת, לא חשבנו ולא ידענו שנגיע למצב הזה. הם השתוללו אצלנו בקיבוץ, אותי חטפו - השכיבו אותי על אופנוע על הצד וטסו איתי בשדות החרושים לכיוון עזה. הם פוצצו את הגדר. בנו גדר אלקטרונית מיוחדת ב־2 וחצי מיליארד דולר, והיא לא עזרה בכלום. המונים הסתערו על הבתים שלנו, הכו אנשים, וחלק חטפו, כמוני. לא היה הבדל, חטפו קשישים וצעירים.
אחר כך הביאו אותנו לפתח של מנהרות. שכבתי על הצד כשלקחו אותי על האופנוע, הם הכו אותי במקלות. לא שברו לי את הצלעות, אבל הכאיבו לאזור הזה מאוד, וזה הקשה לי מאוד על הנשימה. ככה עד שהגענו למנהרות, ושם הלכנו קילומטרים מתחת לאדמה הלחה. הן נראו כמו קורי עכביש. הם הורידו את השעון ואת התכשיטים.
כשהגענו לשם קודם כל אמרו לנו שהם מאמינים בקוראן ושלא יעשו לנו רע. הם יתנו לנו את אותם התנאים שיש להם במנהרות. הגענו לאולם גדול שם התרכזנו 25 איש. אחרי שעתיים־שלוש הם הפרידו מהקיבוץ שלי, קיבוץ ניר עוז, חמישה ואת אותם חמישה שמו בחדר לחוד. היה עלינו משמר צמוד. הגיעו גם חובש ורופא ודאגו שישלחו לנו פחות או יותר את אותם כדורים. ככה שכבנו שם על מזרונים, הם מאוד דאגו לצד הסניטרי, שלא נחלה להם חס וחלילה, והיה לנו רופא צמוד שבא כל יומיים־שלושה לראות מה קורה איתנו. החובש לקח על עצמו את האחריות ודאג להביא תרופות, ואם לא היו תרופות שהן אותו דבר אז נתנו תרופות מקבילות. אנחנו היינו חמישה, ולכל אחד היה מישהו ששמר עליו. היה איתנו בחור פצוע שנפצע על אופנוע, חקרו אותו והוא היה פצוע בידיים וברגליים. זה היה רחמנות לראות אותו. ישב הפרמדיק כל יום שעה־שעה וחצי ריפא אותו, הביא אותו למצב טוב ־ הרבה יותר טוב. הרופא שלח אנטיביוטיקה.
היחס אלינו היה טוב. הם דאגו לכל הפרטים. יש פה נשים שיודעות מה זה היגיינה נשית, הם דאגו שיהיה לנו הכל. הם ניקו את השירותים, שלא יהיה לנו בעיה של מחלות. בסך הכל הם פחדו ממגפה.
הם ניסו לדבר, אנחנו אמרנו להם בלי פוליטיקה. 'אנחנו היום בידיהם, לא עונים להם'. אבל הם דיברו על כל מיני דברים, הם היו מאוד ידידותיים אלינו. דאגו לכל הצרכים, זה ייאמר לזכותם. הם היו מאוד אדיבים ושמרו שאנחנו נקיים, שאנחנו נאכל. אכלנו את אותו אוכל שהם אכלו. זה פיתות, גבינה לבנה, גבינה מותכת ומלפפון. זו הייתה ארוחה ליום שלם.
המסר האחרון – חוסר הידיעה בצה"ל ובשב"כ מאוד פגע בנו. היינו השעיר לעזאזל של השלטון. הזהירו אותנו שלושה שבועות לפני, עשו לנו בית ספר מה זה נקרא – המונים הגיעו לכביש ושרפו לנו שדות, זרקו בלונים עם אש, וצה"ל איכשהו לא התייחס לזה ברצינות. ופתאום בשבת בבוקר, כשהכל שקט־שקט הייתה הפגזה קשה מאוד על היישובים ועם ההפגזה ההמונים פרצו, פוצצו את הגדר היקרה והענקית שבנו שם, שזה היה כמו חומה לבנה שאפשר לפרוץ אותה. הם פתחו שערים של הקיבוץ ונכנסו בהמוניהם וזה היה קשה מאוד. גם בזיכרון, יש לי כל הזמן את התמונות של מה שקורה".
