1.
רק תבינו מה זה עם ישראל: דיבר איתי בשבוע שעבר אבא שבתו חטופה בעזה. הוא שאל האם אוכל לעזור למשפחה של אחת מחברותיה של בתו שנרצחה במסיבה, ואין להם כסף אפילו לארוחה שעושים כשקמים מהשבעה. לקח לי דקה להבין שהוא, שבתו חטופה, מצלצל בשביל לסייע למשפחה אחרת. איזה כוחות נפש. לא יתואר.
אני מסתובב בשטחי כינוס. מבקר חיילים. אני רואה מילואימניקים. רבים הגיעו מחו"ל. היו בטיול או בירח דבש. פגשתי לוחמים שהיו אמורים להתחתן השבוע. אנשים שהשאירו בבית אישה בחודש תשיעי. משפחות ששלחו שניים, שלושה ולפעמים ארבעה ילדים, כולם בחזית. פגשתי אב ששכל את בנו בשמחת תורה, והוא מגויס. ולכולם זה ברור: את המלחמה הזו ננצח יחד. המריבות יחכו. כל המחלוקות ימתינו. כרגע הכל מאוד בהיר וחד: אנחנו במלחמה של בני האור מול בני החושך. של הרעים מול הטובים. ואנחנו הטובים. זה עד כדי כך פשוט, וזה ברור גם לצבי גבלר, שעלה לישראל מקנדה כחייל בודד. כיום הוא לוחם ביחידת מילואים של סיירת גבעתי. נכה 100% חולה סרטן ACC. מעולם לא פיספס יום מילואים.
2.
באחת מההופעות בשטח פגשתי רופא שמשרת ביחידה מובחרת ביותר. הוא פינה אינספור פצועים תחת אש תופת וגם נלחם במחבלים בעצמו, ושאלתי אותו כמה חיילים לדעתו לא היו איתנו בלי הטיפול שלו. הוא עצר רגע לחשב ואז ענה: חמישה. חיבקתי אותו חזק. וגם קינאתי בו. יש חמש משפחות בישראל שהאור בביתם לא כבה בזכותו. איזה דבר מופלא זה. איזו זכות.
במהלך בשיחה עם הדוקטור, הגיע אליי לוחם. תשמע חנוך, אמר, אני פה במילואים. בשנה האחרונה הייתי בכל מוצ"ש בקפלן, ואני רוצה שתדע משהו שאנשים לא מספיק יודעים: בבוקר של הלחימה היו לצידנו משלב מאוד מוקדם אנשי איחוד הצלה, ביניהם דתיים וחרדים. הם עסקו בפינוי פצועים בלי שיש להם את הציוד שיש לנו. הם עשו זאת תחת אש. ואני מסתכל עליהם, אחרי שנה של הפגנות, והם רצים איתי בין הכדורים ששורקים בלי פחד, ומבין את מה שאתה מרבה לכתוב: אנשים אחים אנחנו.
אגב אני לא הייתי לבד שם, יחד עם אותה יחידה מובחרת. באתי עם דורון טלמון המהממת, שכמו אומנים רבים מופיעה גם היא כמעט מדי ערב בהתנדבות (ולשיר זה קצת יותר קשה מלזיין את המוח כמוני). וכשסיימנו ועמדנו לצאת, אחד הלוחמים סיפר לדורון שיש קבוצה של שלושים לוחמים שנמצאים במקום אחר, לא ממש קרוב, והם התבאסו שהפסידו. דורון לקחה את הנגן שלה ונסעה גם אליהם. איזו צדיקה.
3.
בביקור בבית חולים פגשתי את יונתן. יונתן הוא איש משטרה. הוא הרגיש שמשהו לא בסדר בשבת ההיא. שמע אזעקות בבאר־שבע, אבל משהו לא הסתדר לו. הוא יצא לשטח, אסף כוחות, ומשבע וחצי עד 12 נלחם ופינה פצועים משדרות, אופקים ואורים. הם היו ארבעה. בסוף הם חטפו גם, אר־פי־ג’י בפגיעה ישירה. שני חבריו נהרגו. הוא נפצע והמשיך לירות עוד 50 דקות עד החילוץ. חתר למגע. חיסל מחבלים. הציל רבים וטובים. גיבור שבשל פציעתו לא הצליח להגיע ללוויות חבריו. כמה ימים אחרי שביקרתי אותו הוא הועבר לשיקום.
בחדר לידו שכב נווה. נווה משרת ביחידה מובחרת. הוא בקורס קצינים עכשיו. גם אבא שלו בצבא, מפקד בכיר בקבע. נווה היה בחג בבסיס. הוא הבין מהחדשות שמשהו נורא קורה. התארגן עם חברים על שני רכבים, ועל דעת עצמם הם נסעו למערכה. ביער בארי, לשם הגיע כדי לאתר נמלטים מהמסיבה, הוא נתקל בארבעה מחבלים. נווה זרק עליהם רימון שלקח באינסטינקט של רגע מהבסיס. הוא נפצע כשחשף את עצמו כדי לזרוק את הרימון, אבל הלחימה נמשכה. המחבלים חוסלו. אבל זה מה שהדהים אותי, זה כאילו קטן אבל לא: נווה הראה לי ששיניו הקדמיות שבורות. אתם יודעים למה? כי הוא סבל מהכדור שפגע בו, אבל לא רצה לצעוק ולהוריד את רוח הלחימה, אז הוא נשך שיניים בכזו עוצמה שהן נשברו. תחשבו על הדבר הזה: גבר צעיר נושך את שיניו עד כדי כך חזק שהן נשברות, וכל זה כדי שמורל חייליו יישאר גבוה והם לא ידעו שהוא נפצע.
4.
ע' הייתה קצינה בבסיס בגבול. הם היו 13 חברה בבסיס שלה בחג. שרדו רק שבעה. ע' הראתה לי סרטון שצולם על ידי המחבלים שבו הם מבצעים בה וידוא הריגה. 12 כדורים יש בגופה. אבל היא בחיים. המראות שהיא ראתה, הודעות הפרידה שהשאירה להוריה, וסיפורי הגבורה של חבריה שנפלו לידה - על כל זה עוד ידובר.
ומשהו על אכזריות המחבלים ומכונת הטבח שהם, לא שזה מפתיע אותנו: דאנגי פראבין, בחור מתוק שהגיע במסגרת חילופי סטודנטים, היה במסיבה עם עשרה חברים מנפאל. הוא חודש בארץ. הם נסו בריצה וראו מולם מחבלים. הם צעקו למחבלים שהם מנפאל. המחבלים חשבו שנייה וירו בכולם. רק דאנגי שרד.
אנחנו עוד לא התחלנו לקלוט את האירוע. זו האמת.
5.
אז עד שנקלוט, הלב שלנו יקבל ניחומים מהיופי שניבט בכל פינה. מנכ"ל בית החולים הדסה עין כרם סיפר לרופאים בישיבת בוקר בשבוע שעבר, שבעשר בלילה מנהל הבית חולים התקשר אליו ואמר לו שיש מחדל ושמשבת רוב המנקים בבית חולים לא הגיעו, ונדרש פתרון דחוף. והנה, בשש בבוקר הגיעו 150 בני נוער וניקו בלי הפסקה. "אני כבר הרבה שנים בבתי חולים, ואף פעם לא הרחתי ככה ריח טוב", הוא סיפר. "זה באמת היה כל כך מרגש כי ניקיון זה לא משהו שאנשים רצים בדרך כלל להתנדב לעשות, ופה תוך לילה 150 בני נוער מגיעים".
וזה מה שכתב לי עשהאל צור, אחיו של מפקד סיירת הנח"ל שנהרג: "אחי הגדול היפה והטוב סא"ל יהונתן צור (ברנש) הי"ד שנפל בקרב עם המחבלים הארורים בדרכו לחייליו בכרם שלום. אחינו הקטן, אוריה, שהיה צריך להתחתן עם בחירת ליבו ליאור ביום ראשון הזה ומצא את עצמו יושב שבעה על אחיו הבכור, החליט יחד עם אהובתו המדהימה ליאור, שעם ישראל והתקווה ינצחו – והם יתחתנו היום ויהי מה. היום בבוקר סיימנו את השבעה, ובערב אנחנו כבר נרקוד יחד מתחת לחופה של הזוג המיוחד".
אגב, אבא שלהם קם מהשבעה, לבש מדים ויצא לחזית.
שבת שלום. ×
נווה הראה לי ששיניו הקדמיות שבורות. אתם יודעים למה? כי הוא סבל מהכדור שפגע בו, אבל לא רצה לצעוק ולהוריד את רוח הלחימה, אז הוא נשך שיניים בכזו עוצמה, שהן נשברו
