פגשתי לראשונה את ד- בשדרות של האבטלה והעוני, ביריד מדע מטעם מכון ויצמן שנערך ברחבת המתנ"ס בחול המועד פסח. במרוצת השנה האחרונה של לימודיי בבית הספר היסודי השתרכה אחריי חבורת ילדים, מקורבים של אחי הצעיר. פעם אחת, כשנאמר לי להשגיח עליו בצהריים, וצפיתי בו מצטרף למשחקיהם המשמימים, המתוכנתים, הנמסרים בעיוורון מדור אחד למשהו, ניגשתי והצעתי להם משחק אחר, שאת כלליו בדיתי. שילחתי אותם ברחבי השכונה, לגלות אותה מחדש, את ההיסטוריה החשאית, המיתית, המקננת בקירות ובגרמי מדרגות ובאבני שפה. והם היו מתקבצים סביבי כל אימת שראו אותי משוטט בגפי, ותובעים עוד מהסיפור הפלאי שהתרקם להם, עוד מערכות כללים מופרכות, שהגיונן נגזר ממנו.
גם ליריד הגעתי ושובל הילדים בעקבותיי. פקדתי עליהם להתפזר בין הדוכנים, שהציעו ניסויים בסיסיים בכימיה, בפיזיקה, בביולוגיה, לקבץ ראיות, את החומר הפרסומי שחילקו, דפי הסבר וחוברות לימוד, שטענתי שכתובים בצופן שאת המפתחות לו אמסור להם בתומו.
ד- בלט בחוסר העניין המופגן שלו, כשהתהלך בין השולחנות וידיו בכיסי המכנסיים הקצרים שלו. שיער מתולתל סורר, ומבט מחשב. מדי פעם הציץ לעברי, ולא הסגיר שהוא מבחין בי. עמדתי ליד תצוגה של כתבי עת, נטלתי גיליונות ליד ועילעלתי. הממונה על השולחן הזמין אותי לעיין בהם כרצוני, אבל ביקש שלא אקח. הוא ציין שכמה מהם נדירים. טפיחה על כתפי העירה אותי מההשתקעות באיורים, שהמחישו ניסוי מחשבה, גבר בעל חזות אירופית צונח במעלית, גבר עטוי חליפה יושב ברכבת, וגבר ממושקף, אוחז מטרייה, צופה בה נוסעת. חיצים מקווקווים ייצגו את מהירותם, בתנועה ובמנוחה.
ד- עמד לידי, פיו היה קפוץ. בסנטרו הורה על הגיליון, וקרץ. הינהנתי. שפתיו הפשירו בחיוך. הוא הלך לקצה השני של השולחן, הרים גיליון בעל כריכה מבהיקה, שעליו מערכת כוכבים כפולה, דפוסה בצבע, הסתובב והתקדם לעבר היציאה. אחראי השולחן קרא אחריו. ד- לא השיב. הוא ניתק ממקומו לרדוף אחריו, וד- החיש את צעדיו. סמוך לפתח עצרה אותו אישה, מצוות הארגון של המתנ"ס. תחבתי את הגיליון שבידי למכנסיי, וכיסיתי בחולצה. ופרשתי גם, באגביות, לכיוון השני, אל בניין המתנ"ס. ד- הדביק אותי כמה דקות לאחר מכן. הוא ביקש שאראה לו את השלל. נסוגנו לאחד מחדרי החוגים. ד- פתח את הגיליון וקרא. איזה שיעמום, אמר מקץ עמוד, אי־אפשר להבין כלום. וצחק. הוא שאל אם אני מתכוון לשמור את הגיליון.
אמרתי שכן.
הכי טוב לזרוק לפח דברים שגונבים, ד- אמר, זה יותר כיף. ככה אתה גונב בשביל ההנאה.
לא עניתי, אני משוכנע.
הוא אמר, למה הם באו איתך, הילדים הקטנים. זה אחים שלך?
אמרתי שלא, רק אחד מהם.
אז מה הם נדבקים.
סיפרתי לו את הסיפור, על הכוחות האלוהיים שנותרו לפליטה ביום שישי בין השמשות, והוטמעו בחפצים שמחכים לילדים כמונו, שיעוררו אותם.
כמו מה למשל?
נסחפתי, מניתי את כל העצמים שציוויתי על החבורה של אחי לאתר.
ד- שאל אם יש אחד עם כוח להקפיא אנשים.
שאלתי אם הוא מתכוון לקסם שיתוק.
הוא אמר שלא, כוח שמשאיר אותם כמו שהם, לתמיד.
• • •
בתחילה הוא לא זיהה אותי, ד-, כשהתראינו בשדרות של סיקורי התקשורת. הסתובבתי בין עצי האורן בפארק קטן, בטבור העיירה ההיא. הייתה לי שפירית חנוטה בחופת פלסטיק שהכנתי מתחתית של בקבוק משקה קל. היא שכבה פרושת כנפיים על מצע צמר גפן. חיפשתי גזע חלול שאוכל להטמין בו את משכן המוות הזעיר הזה. ד- חצה במהירות את שטח הפארק. קראתי לו. הוא עצר. הוא צמח בינתיים, בשנתיים שחלפו, גבה, וכחש. השער הסורר הושאר לגדול פרא, עטרת מקורזלת שקראה תיגר על כוח הכבידה. הקרעים במכנסיו גילו ברכיים חבולות. הוא נראה מוזנח, הוא נראה מורעב, ונמרץ, הגידים דרוכים.
אחרי בחינה חטופה שאל אם עבר בסביבה צוות הצילום.
שמעתי עליהם, הנערים הללו, שאוזניהם היו כרויות לשמועות על צוותי הצילום שהסתובבו בשדרות ושיחרו לדימויים צבעוניים, תושבות מלינות על הממשלה בשוק הירקות, מובטלים רובצים על ארגזי בירה במרכז המסחרי ומתגוששים בשש־בש, זקנות וזקנים מדדים ברחובות. הדימויים צצו במהדורות החדשות, מלווים בקריינות חומלת, משתאה. אבל הצוותים עצמם שייטו כמו עין סמויה, עדשות ריחפו סביב, נטולות מוחשות, ולכדו את המתרחש. הנערים אספו בדלי מידע וניחשו היכן יופיעו, יתגשמו מהאוויר.
אמרתי לד- שאין לי מושג על מה הוא מדבר. איזה צוותי צילום.
הוא הסתכל בי בספקנות. הוא אמר שמצלמים כתבה, דיווחו על כמה פריצות בבתים באזור, ובחדשות יגידו שכנופיות משתוללות בשדרות. אז הוא מתכוון להידחף לכתבה ולעשות פרצופים.
בשביל מה?
בשביל לחרב להם, ד- אמר, זה בשביל מה. אתה חייב לבוא גם.
והצטרפתי אליו. כלומר, רצתי אחריו, לא עמדתי בקצב ההילוך שלו.
הוא אמר שהפריצות היו בשתי השכונות שגובלות בפארק, נסרוק אותן בשיטתיות. ואז הסתובב אליי, כשעמדנו לפני שורת בתי הקרקע, והחצרות, ושערי המתכת, ואמר, תגיד, אתה לא הילד מהחדר מוזיקה? תמיד הייתה לך כיפה?
מהמתנ"ס.
נו, מה שאמרתי, מהחדר מוזיקה, אז בפסח.
הוא תהה אם אני יודע מה עלה בגורל היצירה המוזיקלית שפיברקנו. רושם נדלק בי, של שנינו יושבים בחדר, מוקפים בגיטרות, קלידים, תופים. אבל הוא היה עמום, חומק. ד- פירט. לטענתו סיפרתי לו שלמדתי לנגן על חלילית בבית הספר, ושאני יודע לקרוא תווים. הוא שלף מהארון חוברות תווים, ושאל על היצירות בהן. לא ידעתי הרבה, אבל הצעתי שנעתיק על הלוח בחדר קטעים אקראיים מתוך החוברות ונצרף אותן, כאילו היו יצירה שלמה, שתשגע את מי שינסו לנגן אותה. זה מצא חן בעיניו. הוא בטוח היה שם לב אם מי שהעלה רעיון כזה הוא ילד דתי.
לא טרחתי להכחיש. התפצלנו בצומת רחובות. סובבנו בהם במרחק צעקה. את צוות הצילום מצאנו בפאתי השכונה האחרת. שני בחורים ובחורה כבר היו עמלים על פירוק חצובות הצילום, ומעמדי התאורה. הבחורה, כהה, מאופרת בעדינות, גיששה אחר המיקרופון שהוצמד לצווארונה.
ד– ניגש אליה, בחיוך רחב. הוא שאל אם היא השדרנית, ואם כבר סיימו. היא התעלמה ממנו. הוא אמר שחבל, כי יש לו מידע סודי, שירים להם את הכתבה.
אהה, אמרה השדרנית.
הוא אמר, שלא, ברצינות, הוא, והורה עליי, ממשפחה הרוסה. והוסיף שאח שלי מכיר את העבריינים והמסוממים בשדרות, כולל את כנופיית הפורצים.
אחד הבחורים, שהעמיס על גבו תיקים ואחז מזוודות צעק שנעזוב אותה במנוחה, יש מיליון עכברים בחור הזה.
ד‑ אמר שאנחנו יכולים לקחת אותם למאורה שלהם, בשיכונים.
נו, עופו, אמר הבחור השני, בעייפות. אבל השדרנית התבוננה בד‑, עיניה נרחצו זהב חרוך. אני רוצה להאמין שהסתיו התקרב. אני רוצה להאמין שתפארת הערב המוקדם נחה במבטה.
מישהו קרא בשמו של ד‑, מאחורי גבנו. ד‑ נצפד. פניתי אליו. גבר הדור בחליפה, משופם. הוא לפת את כתפו של ד‑, שיציבתו התקשחה עוד. הגבר המשופם שאל את השדרנית אם ד‑ מפריע להם. היא נדה בראשה. ילד נחמד, אמרה.
ד‑ גידף ברכות.
הגבר המשופם פתח בעברית כבודה, בקול נצרד, תסלח לנו גברתי, אמר, בני זה חסר רסן, בן נעוות המרדות. אני מתנצל אם חיבל במפעלכם החשוב, לעורר את הציבור לראות נכוחה את מצבה של שדרות.
ד‑ פלט בלחש, חייב להביך, האבא הזה, אבל למה ליד אחת כזאת מטמטמת. שפתיו נלחצו לפס צר, שיסוף בפנים הגרומים.
• • •
בשדרות של המהפכה המוזיקלית היינו חברים, ד‑ ואני. ההרכב שניגנתי בו הוזמן לקחת חלק בערב להקות צעירות בבריכה העירונית. להוציא הרכב אחד ברשימת המשתתפים, הכרתי את כולם. הלכתי לבדוק את התחרות. הם היו באמצע חזרה כשנכנסתי למקלט, שקועים בשיר שביצעו. התיישבתי על ספה מרוטה שהייתה דחוקה לאחד מקירות הבטון. קילוח הזוהר מהנורה בתקרה הידלדל בקדרות המקום, ארשותיהם המתאמצות של חברי ההרכב היבהבו, מבליחות אל האור ונרתעות אל הצל.
ד‑ ניגן בס, כבר היה בחור צעיר. הגרמיות, הגידיות, וארכנות הגפיים מנעוריו המוקדמים קיבלו תואר גמיש, מוגמר. השיר דעך. הוא סילק את קווצות השיער שסככו על עיניו, והיטיב את הגומייה שקשרה את רעמתו המקורזלת. אז השגיח בי. הוא אמר, הו, ילד הזבוב.
המתופף ספר את הקצב על המקלות, והם פצחו בשיר חדש.
התפלאתי מהשליטה שקנה לו ד‑ בגיטרת הבס בזמן קצר כל כך. לא הייתי צריך להתפלא. בגיל ההתבגרות נעשים זינוקים נחשוניים בכושרי הבשר וההכרה. ומנגד, מתעצם הבוסר במימושם. ד‑ לקה בטעות הנפוצה של מוזיקאים מתחילים. תפקידי הבס שלו היו מורכבים מדי, ונאבקו בכלים האחרים. הוא ביקש שהשיר יבליט את המיומנות שלו, במקום שזו תשרת את היצירה.
לא חשכתי ממנו את האבחנה, כשצנח לצידי על הספה ושאל מה חשבתי. אמרתי שהוא תוקפני מדי על הבס, שיש רגעים שבהם הנגינה של ארבעתם הדוקה, ואז הם מחשמלים, ולסולן נוכחות ממגנטת, אבל הם צריכים לכתוב שירים טובים יותר.
נהיית מתנשא, אמר לי. מה קרה לכיפה שלך?
בלעתי אותה, אמרתי לו. נעצתי אצבע בבית החזה שלי, אמרתי, היא התנחלה כאן.
ד‑ גיחך. הוא קרא לסולן, שפורר פקעת גראס אל קערית ושקד על פיטום באנג. הוא אמר, שמעת, אנחנו צריכים שירים יותר טובים.
כפרה עליך, אמר הסולן. למה קוראים לך ילד הזבוב?
משכתי בכתפיי. ד‑ סיפר שבתקופה שארבו צוותי חדשות בשדרות, הוא ואני נתקלנו באחד מהם, באיזו שכונה. אני הצעתי למתוח אותם. וניסיתי לשכנע את המגישה, כוסית שֶחֲבל, שיצלמו אותי. הראיתי לה צנצנת, וטענתי בשיא הרצינות שמפלצות חייזריות פלשו לכדור הארץ. הן לובשות את הגוף של היצור שהן רוצחות, וד‑ ואני הצלחנו להערים על אחת. גרמנו לה להרוג זבוב, וכלאנו אותה בצנצנת הזו.
סיפור קורע, אמר הסולן ביובשנות. הוא גהר מעל השולחן הקטן שהפריד בינינו והושיט לי את הבאנג.
אמרתי שאני לא בעניין.
ד‑ אמר, אתה לא צריך, אתה בסוטול טבעי.
ההרכב שלהם סחף את הקהל בבריכה העירונית. ארבעתם עלו דלוקים, בוערים. ריח הדשא עוד חנוק באפי, וריח הכלור המלופף בו. נשארתי איתם לחגוג את ההצלחה. השתכרתי מהשיכרון שלהם.
ד‑ התקשר אחרי כמה ימים, הוא שאל אם אני רוצה לכתוב ביחד אלבום. שאלתי אם הוא מתכוון לשירים יותר טובים, והוא אמר, כן, למה לא.
היינו מתכנסים בחדר שלו, במרווחים בין חזרות של ההרכבים שלנו, ומעבדים חומרים. השירים המעטים שכתב היו חתוכים מהזיה, סהרוריים, על סף התפרקות התודעה.
בשבת אחת התקשר מדוכדך. הוא רב עם אביו, שנמאס לו שבנו מבזבז את השנים ואת היכולות שלו על שטויות. הגעתי אליו. הוא היה מסוגר בחדר. נקישות המתכת של המיתרים לבדן עלו מאחורי הדלת. הוא לא השיב לדפיקותיי.
אחותו, שאותה ראיתי פעמים ספורות ברפרוף, הצטרפה אליי. הוא עם האוזניות שלו, אמרה, העולם ייחרב והוא לא ישמע. כמה קראנו לו שיצטרף לסעודת שבת, אין, דבֵּר לסלעים.
היא הייתה לבושה בשמלת כותנה של בית. לא הזכירה את ד‑ בשום תו מתוויה, בירקות הבֶּרבֶּרית של הקשתיות, בעגלוליות האף ובקימורי הלחיים, במתיקות השפתיים. רק אותה תבונה סקרנית דרוכה במבט.
אתה רעב, שאלה.
אמרתי שלא.
היא אמרה, מה הוא גוזל אותך בזמן האוכל, איזה אגואיסט.
אמרתי לה שבאתי מיוזמתי.
טוב שהוא מסתובב איתך, היא אמרה, אבל אתה דחוף צריך תספורת, לא יפה לך כל השיער הזה, הוא יבש ונפוח, נראה כמו פאה.
נעצתי אצבעות באפרו שהתיימרתי לטפח. דלת החדר נפתחה בתנופה. האוזניות היו כרוכות לצווארו של ד‑. הוא אמר, אף אחד לא מספר אותו חוץ ממני.
אל תבואו לבכות לי אחר כך, אמרה אחותו.
הוא פרש שקית על רצפת החדר, וקבע בה כיסא, והדליק את מכונת התספורת, וגזז. גושים של שיער נשרו בלי שיטה, גושים של שיער נותרו דבוקים לקרקפת בלי סדר.
אחותו נכנסה, מצקצקת. היא אמרה, מדהים שאתה יכול להיראות יותר גרוע.
היא דחפה את ד– החוצה, הגיפה את הדלת, לקחה ליד מספריים ומסרק.
• • •
יותר מעשור בצע בינינו הנהר שאליו נשטפים החושים וההתנסויות. ד‑ חי בדירה בתל־אביב עם אהובה עד שהאהבה הפכה להרגל, לטינה, למסרקת ברזל, רישיונו נשלל בעוון נהיגה בשכרות, הוא החליף את מערכת שיניו בניתוח בהרדמה מלאה, הוא פתח עסק, ופשט את הרגל, בעלי חוב נעלמו לו, הוא טס לארָצות, הסתבך במריבות עם נהגי משאיות שצפרו בשעות מוקדמות מול בניין מגוריו, התאהב, התחתן, חזר.
פתאום מהאובך התקשר. לא החלפנו מילה מאז הלוויה של אביו. הוא שאל לאן נעלמתי, ולמה שבביקור הבא שלי אצל אמי ובני משפחתי, לא אקפוץ אליו.
הסבנו במרפסת ביתו בשדרות בירת העוטף. יריעת הרקיע שנשקפה לי הורעלה בזנבות אש. ירי הקסאמים והרקטות הפך לשגרה באזור, עוטף עזה, כאילו לא היה חבל הארץ ההוא מרחב מחיה, אלא תחבולה צבאית. הוא ישב ופניו אל הסלון, להשגיח על בתו, שהייתה שרועה על מרבד ומפטפטת אל הצעצועים שלה.
הוא מנהל מסגרייה, ממונה על הזמנות, איש המכירות. תנופת הבנייה בעיר, המתברגנת לאיטה, מספקת שפע של הזדמנויות. המגמה העכשווית בעיצוב פנים היא להחביא את מכשירי החשמל, למרק את חלל המגורים מחזותם המגושמת. הוא מציע פתרונות מיוחדים, מסילות סמויות ומתלים נסתרים.
שאלתי אם הוא בונה את המתקנים בעצמו.
הוא גיחך, בין ליקוק נייר גלגול להדבקתו. מה נראה לך, אמר. הוא תקע את הסיגריה בין שפתיו, ופשט את כפות ידיו. לא כדאי שאני אשמור על האצבעות?
אתה עוד מנגן?
ד‑ הינהן. הסיגריה הכבויה התנודדה בזווית הפה. הוא התרומם מכיסאו. בסלון עצר להדביק נשיקה לבתו, שהתמרמרה נגדו. היא דמתה לנשים האחרות במשפחתו. אותו זוך עגלולי, שובה לב. ד‑ נבלע באחד הפתחים ושב עם גיטרת בס אקוסטית.
זיהיתי את השיר מהתווים הראשונים. כתבתי אותו אחרי שקמתי מהשבעה על אבי. כשהשמעתי לו אותו לא התרשם. ניסינו לעבוד עליו, אבל חוסר ההתלהבות שלו שיתק אותנו. שיתוף הפעולה בינינו ממילא גווע בהדרגה. האזנתי לו. הוא שיכלל את ההרמוניה, ושינה את הסולם לנוחותו, תפקיד הבס שיצר היה ליווי מושלם לזמרה, אבל בבית המשנה, כשהרגיסטר של הלחן האמיר, הצטרמו מיתרי קולו, הוא בקע מגרונו בציוץ חנוק: לא הפסקתי לחשוב / על מסדרון ארוך שבו / כל מי שיָקר לי / מחכה לתורו.
השפלתי את מבטי שלא לראות את המסך בעיניו. תהיתי מתי אבדיל בין הפעמים שבהן אני צופה שנכשל בלשמש עד, ובין הפעמים שבהן העצמי שלי מפולש לעולם, אבל הנפש לא עומדת במשא העדות.
הוא אמר, כשהרפה מהבס, יַחְסְרָה על הימים האלה.
הוא אמר, אבל לפחות אתה שמרת על השיער.
הוא נגע בקרקפתו הגלוחה. הוא אמר שמאז התספורת שאחותו ואני כפינו עליו, בחדרו, באותה שבת, השיער שלו לא השתקם. ממש התחַרְעְתָ עם המכונה, אמר, כיסחת אותי, מזל שאחותי הצליחה לתקן משהו, מזל שהצליחה לתת לי צורה.
חשבתי שדווקא עכשיו ראשו מוכן לנזר, שביום שישי בין השמשות הוצפן בו הכוח לקרוע קרעים בזמן. פתחתי את פי לענות, אבל בתו, שמשך השיר הייתה בתו מזדחלת לעברנו באין משים, ליטפה את קרסולו. הוא משה אותה מהרצפה ואימץ אליו.
• • •
התעוררתי מוקדם בבוקר שמחת תורה, לפני האזעקות בגוש דן. בקבוצה המשפחתית הבזיקו הודעות על ירי קסאמים, הבזיקו השאלות השגורות: כולם בסדר, מה עם אמא, איפה היו נפילות.
אחר כך: מה קרה, מה הצית את הסבב הזה.
אחר כך: יורים בחוץ, צרורות של תתי־מקלע.
אחר כך: סרטון של גברים פלסטינים חמושים ברובים, בג'יפ, שועטים ברחובות שדרות.
אחר כך: השמועות על השתלטות טרוריסטים על תחנת המשטרה בעיר, השמועות על הרוגים וחטופים, השמועות על טבח המוני במסיבת הטבע ביער ליד רעים. אחי תיכנן ללכת. הודעות בהולות, הוא לא עונה, אשתו לא עונה, שעה מתוחה, רועדת.
אחר כך: הידיעות על הפרעות בכפר עזה, הדיווחים על הבערת הבתים על יושביהם בבארי, תחנוני הנצורים ביישובי הדרום.
אחר כך: תמונות הקורבנות על מדרכות בשדרות, בשלוליות דם.
חשבתי, התאורה חריפה, הגוון האדום בתצלומים מוגזם. רק בצהריים כתבתי לד‑. המסרון לא נקרא. שאלתי על אודותיו בקבוצה המשפחתית, קיבלתי תשובות סותרות.
במוצאי החג ענה ד‑ בקצרה שהם בסדר, מבוצרים בבית, אבל אבד הקשר עם אחותו ובן זוגה ששהו בסוף השבוע בקיבוץ. מחפשים אותם.
שאלתי איזה קיבוץ.
הוא לא הגיב. למוחרת התבשרתי.
עברו הימים, והקבורה התעכבה. נסעתי אליו או שהוא נסע אליי. באחת הערים הנידפות, העשויות טיט ורעיונות שווא, הסתכלתי בו. לא היו לו פנים. מסכת רוחשת של עצבים התאכלה שם תחת אבן חיוורת.
מה אתה זוכר מאחותי, שאל. מה, תספר לי דבר אחד.
זכרתי את רחיפת המספריים מעל ראשי, זכרתי את הבל נשימתה סמוך לאוזניי, כשקיצצה קווצות עקשניות. לא הוצאתי מילה.
איפה מדריך הכישוף שגנבתי בשבילך מהתערוכה במתנ"ס? איפה הנזר שהבטחת לי, עם הכוח לדלג בין מציאויות?
שתקתי.
הוא אמר, אל תגיד.
אמרתי, מה.
שמהשמיים ינחמו אותי.
הסתכלתי בו.
הוא אמר, למה, אותך ניחמו? — זין.
הסתכלתי בו עוד. היה לו מלוא הפנים שבעולם. אלפי קלסתרי פנים, כל קלסתר פנים שאול משדרות שונה, מפכה בעידן חתום אחר שלה, וקלסתרי הפנים קוראים זה אל זה ומהדהדים, מתרכבים ומתרחבים לאין שיעור, איי היופי טרופים בסנוורים ובלהב. •
התעוררתי מוקדם בבוקר שמחת תורה, לפני האזעקות בגוש דן. בקבוצה המשפחתית הבזיקו הודעות על ירי קסאמים, הבזיקו השאלות השגורות: כולם בסדר, מה עם אמא, איפה היו נפילות
שמעתי עליהם, הנערים הללו, שאוזניהם היו כרויות לשמועות על צוותי הצילום שהסתובבו בשדרות ושיחרו לדימויים צבעוניים, תושבות מלינות על הממשלה בשוק הירקות, מובטלים רובצים על ארגזי בירה במרכז המסחרי ומתגוששים בשש־בש
