מייה היא ילדה מהממת, מוכשרת מאוד, מכינה את האוכל הכי טעים - כשעושים אצלנו את הדגים של שבת, זה חייב להיות הדגים של מייה. היא גם מציירת נורא יפה ולא מזמן התחילה ללמוד לקעקע. בחורה מגניבה כזו, קולית, תמיד מתלבשת הכי שווה, והילדים הקטנים במשפחה הכי אוהבים אותה. היא מגיל אפס הייתה ילדה מיוחדת, חזקה, תמיד ידענו שכשהיא מחליטה ורוצה לעשות משהו היא תהפוך את העולם בשביל זה.
ביום שישי שלפני המלחמה חגגנו יום הולדת 10 לבת דודה שלה, וגם יום הולדת 83 לסבא שלה. קצת אחרי העוגה מייה אמרה שהיא חייבת לרוץ כי היא נוסעת למסיבה בדרום, נתנה לנו נשיקה ואמרה ביי־ביי לכולם. היא אספה את אליה, חבר שלה, וירדה דרומה. ככה ידענו מה היא לבשה במסיבה, ואיך היא נראתה בחטיפה.
בשבת היא לא דיברה איתנו. היא שלחה הודעה לחבר שהיה במסיבה ויצא מוקדם יותר, כתבה לו 'יורים עלינו, תחזור לקחת אותי', אבל הוא לא יכול היה לחזור. שמענו מאחד החברים שלה שהיו שם שהיא ואליה הלכו לכיוון מפלסים והתחבאו בשיחים, ושהיא אמרה שירו לה ברגל. מהסרטון שחמאס פירסם נראה שהיא נפגעה ביד, אנחנו לא באמת יודעים אם היא נפגעה ברגל.
אחרי שחמאס פירסמו את הסרטון שלה, חשנו הקלה. לא ידענו שהיא חטופה, הסטטוס שלה היה 'נעדרת', אבל אז הסרטון עלה בטלגרם והטלפונים של כולנו הוצפו בהודעות. ועדיין, לקח לי רגע עד שהייתי מסוגלת לפתוח את הסרטון. לא ידעתי מה אני אראה שם, אם היא חיה, אולי רואים את הגופה שלה. ראיתי שהיא מדברת, אמנם פצועה אבל בהכרה, וחיה. זאת הייתה הקלה מטורפת.
במהלך היום אנחנו מצליחים להעסיק את עצמנו, אבל הלילות קשים. אני כל הזמן חושבת מה היא עושה שם? איך היא שורדת? מתעללים בה? אנחנו מתגעגעים אליה נורא ורק רוצים שהיא תחזור".
משפחות חטופים ונעדרים המעוניינות להשתתף בפרויקט: yediot.oct@gmail.com
