כאשר אנחנו כמהים לשאוב כוח, המקור המיידי שלנו הוא העבר. אנחנו חוזרים ונאחזים באותם המקומות, המצבים והזמנים שבהם היינו חזקים. נחושים. יכולים, וזאת למרות שהמציאות התנפצה לנגד עינינו הקרועות, וכבר לא חזרה להיות מה שידענו. אבל אנחנו זוכרים שלמרות הכל, זו הייתה הרוח שלנו שלא נשברה והיא זו שמשכה אותנו קדימה, אל עבר אופק חדש שאין לנו ברירה אלא לדמיין.
וגם כעת, כאשר ישראל ההמומה, הכואבת והחבולה נמצאת כבר כמה שבועות בשעה הקשה ביותר שלנו מאז קום המדינה, אנחנו מחפשים את הכוח שיניע אותנו קדימה ומוצאים אותו בשיחות שקיימנו עם מי שנמצאים בעשור התשיעי והעשירי לחייהם, שורדי שואה שעברו את הנורא מכל ויכלו למפלצת הנאצית, ניצחו את הזוועות, עלו לכאן והקימו מדינה. המדינה שהפקידו בידינו, וכעת אנחנו אלה שצריכים ונחושים להגן עליה.
"הזיכרון הגנטי שלי התפרץ"
כשגיטה קויפמן הייתה בת שנתיים פרצה מלחמת העולם השנייה. היום, בגיל 84 היא אומרת: "כל השנים אמרתי לעצמי איזה מזל שהייתי רק בת שנתיים ושאני לא באמת זוכרת כלום מהמלחמה, אלא שמעתי עליה ובניתי את הזיכרון מסיפורים שסיפרו לי ההורים וקרובי משפחה. אבל כשישבתי מול הטלוויזיה בבית, בשבת של 7 באוקטובר וגם בימים שאחרי, וראיתי את הזוועות, הזיכרון הגנטי שלי התפרץ".
כלומר התחילו לצוץ זיכרונות שהדחקת? מגיל שנתיים?
"לגמרי. והבנתי שבראש אני אולי לא זוכרת, אבל בגוף ובתת־המודע זה קיים. כי כשישבתי בבית שלי מול הטלוויזיה וראיתי מול העיניים את האנשים הזקנים והצעירים שחטפו אותם לעזה, שרצחו, טבחו והתעללו בהם, הרגשתי שאני ממש־ממש איתם שם – ופתאום חזרו אליי האפר, השריפות, משחקי הילדים המגואלים בדם – את הכל ראיתי מול העיניים והרגשתי שזה קורה לי. כי זה באמת קרה לי, והנה, הזיכרון הגנטי התחיל לעבוד, ופתאום אני הייתי זאת שיורים בה בגב, וזאת אני הייתי שבורחת, למרות שכל החיים חשבתי שאני לא זוכרת, וזה היה נורא מפחיד. הגלגל חזר 82 שנים אחורנית", היא אומרת וקולה נשבר בדמעות.
קויפמן, שהיא יו"ר ארגון שורדי הגטאות, שותף של ועידת התביעות - הגוף הפועל להבטחת כספי השילומים לשורדי שואה, נזכרת בדקות הראשונות של הבוקר בשבת השחורה: "בשש וחצי פתחתי חדשות רשת ב' ושמעתי סיסמאות וחשבתי שמדברים על מלחמת יום הכיפורים, כי עכשיו 50 שנה וכל הסיכומים. המשכתי להקשיב, אבל אז הבנתי שזה נמשך יותר מדי זמן. פתחתי טלוויזיה והבנתי שאנחנו בבְרוֹך".
פחדת?
"מאוד. הפחד הוא הדבר הראשון שעלה, כמו בכל מלחמה. והיה בי פחד נורא בשעות הראשונות שהיו מפחידות מאוד, שום דבר לא היה ברור. היום אנחנו יודעים יותר ואני כבר לא פוחדת, אלא מאוד כועסת. כועסת כי לא למדנו שום דבר ממלחמת העולם השנייה! חשבנו שאחרי נירנברג ניצחנו את הנאצים והעולם יחיה בגן עדן, אבל קמנו אל מול הרוע הזה. את הראש של חמאס צריך להוריד ולקטול עד הסוף, כי אין מקום בעולם לכאלה מעשי זוועה והרג. חוץ מזה, לקח זמן עד שהבנו מה קורה. בשעות ובימים הראשונים שום דבר לא תיפקד ורק ראינו את הזוועה, ההרג והרצח".
מתי התחלת להירגע?
"אחרי יום או יומיים, רק כשראיתי את כמות המילואימניקים שמתגייסים התחלתי להירגע, כמו שנרגעים אחרי רעידת אדמה כשכל האבק שוקע. הזמן עבר, ההלם שכולנו נכנסנו אליו התחיל לרדת, והתמונה כל הזמן הולכת והופכת יותר ויותר ברורה", היא אומרת ומבטיחה: "אנחנו פה כדי לנצח. ההורים שלי הגיעו לפה כי הם היו ציונים. אין מילים לתאר כמה שאנחנו אוהבים את המדינה".
ממה את שואבת עידוד?
"מהעם. מההתנדבות, מהאזרחים, וגם מהתקשורת - ממה שאתם כותבים בעיתון וכל הכתבים, פאנלים כאלה חכמים אפשר למות עליהם, בעיקר על דני קושמרו. אני מוכנה לתת את החיים שלי בשבילם, לכן אני מאמינה שאנחנו ננצח".
במבט קדימה, גיטה שואבת אופטימיות דווקא מהמהפך האזרחי שעברנו מאז שהבנו שמוסדות המדינה אינם מתפקדים, והחברה האזרחית היא שתפסה את הגה הספינה: "תראי איך דיברנו ב־5.10 ואיך דיברנו ב־8.10. פה אני רואה את האופטימיות והצמיחה, כי אלו דברים שבגנים של עם ישראל. אנחנו לחמנו כל החיים, ואנחנו בלתי מנוצחים, גם כשאנחנו משלמים מחירים נוראיים. כשאני רואה את ההתגייסות של עם ישראל כולו, במילואים ובעורף, הפכתי מלהיות מדוכאת - לאופטימית. זו הרוח הישראלית, ואני מאמינה שעל האפר הזה בקיבוצים יצמחו יישובים וקיבוצים חדשים. כי כאלה אנחנו. חייבים להאמין, כי בנינו את המדינה הזו מכלום, ואנחנו נמשיך להצליח".
"יש לנו מדינה אחת ולא נעזוב אותה לעולם"
השיחה עם יחיאל נייזברג לא קלה. הוא נרגש. הוא טעון. הוא נעלב. הוא כועס. הוא בעיקר מבקש להעביר מסר חשוב: לעולם לא עוד.
"במלחמת העולם השנייה הייתי בגטו שלוש וחצי שנים, ואני לא מאמין שבשבת 7 באוקטובר ראיתי בארץ ישראל דברים שהזכירו לי את הזמן השחור ההוא", אומר נייזברג, היום בן 85. "שנים אני מדבר בטקסים של יום השואה, הולך לצבא, למשטרה, לבתי ספר ואומר לצעירים 'תשמרו שלא תהיה שואה שנייה, שמה שעברנו לא יחזור'. והנה, זה חזר. ולמה זה חזר? בגלל הממשלה שלנו, שלא שווה גרוש. את ביבי צריך מזמן לזרוק. אני קורא עיתונים ורואה איך מביאים גופות של ישראלים מקיבוצים בעוטף עזה למקררים באבו־כביר, חתיכות של אנשים שמחבלי חמאס הנאצים חתכו ושרפו. ואני לא מאמין שזה קורה בארץ ישראל, כי את המראות האלה ראיתי שם, לפני 80 שנה בגטו. מה שעשו לנו היום זה רצח עם שלא היה דבר כזה בארץ, וצריך לכתוב ולצעוק את זה לכל העולם: חמאס הם הנאצים החדשים וצריך להרוג אותם! אם לא נעשה את זה ולא נחסל את חמאס עכשיו, נשאיר בעיה גדולה מאוד לדורות הבאים", הוא זועק וקולו נשבר.
ליחיאל יש ילדים, נכדים וגם נינים שמשרתים בצבא, ונמצאים עכשיו בהגנה על המדינה.
מה אתה אומר לנכדים ולנינים שלך?
"שיש לנו מדינה אחת ולא נעזוב אותה לעולם. ככה גידלתי את הילדים, הנכדים והנינים שלי – שאנחנו חזקים, וננצח, ונגן על המדינה שלנו בכל מחיר. זה האופי הישראלי. עברנו מצבים קשים אבל גידלנו דורות חדשים וכל דור נלחם את המלחמות שלו. כל דור יודע שהוא חייב לנצח, והם ינצחו. אני מרגיש בלב שלי שהם ינצחו", אומר יחיאל, שמתגורר בבית הדיור המוגן פאלאס להבים, אבל אומר שהיה מאוד רוצה להצטרף עכשיו לחיילים.
אתה רציני? בגיל 85?
"אני הייתי הולך להתנדב לעזור לחיילים, אני רוצה להתגייס עם כל החיילים לצבא, אבל מי ייקח אותי? ולכן מפה אני אומר לחיילים ולצבא: תהרגו את האויבים שלנו, את האנשים שעשו לנו את זה, הם נאצים, הם חיות וצריך להרוג אותם", הוא אומר וזיכרונות העבר שוב צפים ועולים, "אני זוכר הכל, איך לקחו אותי ואת ההורים והאחים לגטו בגבול רומניה, זוכר את הקור, את האימה, את הרעב, כל הזמן חיפשנו אוכל בפחי זבל או שהצלחנו להבריח שורש של כרוב מהשדות, ומדי פעם חיילי האס־אס ירו בתושבי הגטו ללא כל סיבה. האכזריות לא עברה מהעולם, ולכן המסר שלי לתושבי עוטף עזה ותושבי שדרות ואופקים הוא שאתם גיבורים. והמסר לכל הצעירים: שתדעו שזאת המדינה שלנו, שאנחנו צריכים להילחם עליה ולקחת את עצמנו בידיים כדי להתגבר על המשבר הקשה, ורק אחרי המלחמה לערוך חקירות".
"בגיל שנתיים נקרעתי מאמא"
שרה סובוביץ הייתה בת שש כשמלחמת העולם השנייה התחילה, וכאשר היא ומשפחתה הועברו על ידי הנאצים למחנה טרנסניסטריה.
"הייתי בת שש ואני זוכרת מקום אכזרי ביותר. אני זוכרת איך ערכו לנו שם צעדות מוות ורבים מתו בהן ממחלות, מרעב ומקור. בהתחלה היינו במחנה 380 אלף יהודים, ובתום המלחמה שרדו רק 28 אלף. סבלנו הרבה מאוד, ממחלות טיפוס, מהלקאות, וכמובן ירו בנו רק מפני שאנחנו יהודים, אבל למרות כל מה שעברתי אני ואחותי הקטנה שרדנו", אומרת סובוביץ, בת ה־88, שהיום חיה בבית הדיור המוגן פאלאס מודיעין.
ומה המסר שלך לאנשי העוטף, לכולנו, שנמצאים עכשיו בטראומה קולקטיבית?
"לתושבי העוטף אני רוצה לומר את מה שעדיין בלתי אפשרי מבחינתם לעכל: שהנפש חזקה, והיא תנצח. שכוחות הנפש יגברו על הטרגדיה הגדולה ויצליחו למחוק את הטראומה, כדי להמשיך את החיים. ועוד אני רוצה להגיד שמי שלא היה שם לא יבין זאת. ולכן אני מרגישה כל הזמן שנגזר עליי לשרוד ולזכור כדי לספר לדורות הבאים, וזה מה שאני עושה ב־35 שנים האחרונות - מספרת את סיפורי האישי לתלמידים בבתי ספר, במועדוני נוער ולחיילים בצבא, כי חשוב שיידעו ושלא ישכחו מה עבר על היהודים בשואה. הקמתי משפחה, יש לי תשעה נכדים ו־13 נינים, שני ניניי משרתים כיום בגבול עזה וליבי, ליבי עם תושבי היישובים בעוטף עזה, אופקים, שדרות, שעברו טרור נוראי", אומרת סובוביץ, שביום שבו אנחנו משוחחות תלך ללוות בדרכו האחרונה את אחד מתושבי העוטף שנרצח באחד היישובים באותה שבת שחורה, והיה בנה של חברתה הטובה.
היום, כשהיא בת 82, חוזרת שרה גריאן למראות ולקולות שלעולם לא יעזבו אותה, כאשר אחיותיה הגדולות באו לאסוף אותה אחרי המלחמה מהמנזר שאליו הבריחו אותה כשהייתה תינוקת: "משפחתי, משפחת קרנר, גרה בתחילת שנות ה־40 בבריסל שבבלגיה. הגרמנים פלשו לבלגיה ולקחו את משפחות היהודים במשאיות למחנה ריכוז במאלין. אבי נרצח, ואותי ואת ארבעת אחיי אמא העבירה למקומות מסתור. גדלתי מגיל שנתיים עד ארבע במנזר. אני זוכרת את עצמי עוברת בכל בוקר ליד הפסל של מריה ומצטלבת. כשהאחיות שלי באו לקחת אותי משם, צרחתי. אני הקטנה, והן היו גדולות ממני, אבל לא ידעתי מי אלה, לא הכרתי אותן ולא רציתי ללכת. גם אחרי שפגשתי את אמא שלי, ששרדה את המלחמה, לא רציתי ללכת איתה וסירבתי לאכול או ללכת לשירותים.
את ממש זוכרת את הפחד לחבור חזרה לאמא?
"הייתי ילדה בת פחות משנתיים שנותקה מזרועות אמה, שנלקחה פתאום למקום שלא דיברו בו צרפתית, כי המנזר היה בחלק הפלמי של בלגיה, הייתי אחת מתוך 30 ילדים במנזר ואז, כשהייתי בת ארבע וכבר התרגלתי לחיים שם ולנזירות ואפילו למדתי להצטלב, פתאום באו שתי אחיותיי הגדולות להוציא אותי מהמנזר ולהחזיר אותי לאמא, וזה הזיכרון השלם הכי מוקדם שלי - שצרחתי ולא רציתי ללכת איתן. אני זוכרת את זה כאירוע טראומתי. את המפגש עם אמא אני לא זוכרת, זה בור, לימים היא סיפרה לי שהיו כמה ימים שבהם לא הסכמתי לדבר איתה".
מה יש לך לומר למי שחוו את הפוגרום הנוראי בקיבוצי העוטף?
"אני יודעת שמי שהיה באושוויץ, אושוויץ לא עזב אותו. כי אושוויץ הוא מקום שאלוהים לא היה בו. זה משהו שאי־אפשר לשכוח ולצאת מזה. אף אחד לא מסוגל לשכוח את המסדרים שעשו לנו בבוקר בקור הפולני שעות על שעות, ומי שנפל ירו בו. המסדרים האלה מופיעים בסיוטי הלילה. זה לחיות כמו חיה נרדפת שלא יודעת מה יעלה בגורלה. וכמובן, אין שום דבר שישווה לכאב של הורים שמאבדים ילדים, זה כאב שלא נרפא לעולם. אבל אני יכולה להגיד שמכל תהום קמים וממשיכים. לא צריך לשקוע בכאב, אלא דווקא להוכיח לכולם שיכולים להמשיך. ולכן המסר שלי לתושבי עוטף עזה הוא, תזכרו שאפשר לקום ולזקוף גב מכל מקום של שפל, לבנות את החיים מחדש ולהראות לאויבינו שעם ישראל חי וקיים לעד". *
"אני זוכר את הקור, את האימה. מדי פעם חיילי האס־אס ירו בתושבי הגטו ללא כל סיבה. האכזריות לא עברה מהעולם, ולכן המסר שלי לתושבי עוטף עזה ותושבי שדרות ואופקים הוא, אתם גיבורים!"
