ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לעשות שגיאות נוספות. לא מדובר רק על המחיר העצום ששילמנו ועל העובדה שיש עדיין יותר מ־200 חטופים, אלא בעיקר על המצוקה האסטרטגית שאליה נקלענו.
המאמץ הדחוף ביותר נוגע לנושא החטופים. ייתכן וניתן יהיה להגיע לשחרור רבים מהם, אך הדבר יחייב שחרור מחבלים רבים, ועם כל הצער, זה יהיה צעד הכרחי, ובתנאי שייעשה בהקדם ובלי להסכים להפסקת אש כוללת.
איני בטוח שניתן יהיה למוטט כליל את שלטון חמאס, אבל בהחלט ניתן לפגוע קשה ביכולותיו הצבאיות ולמנוע ממנו לבנות אותן בחזרה. לשם כך צריכים בעיקר דבר אחד - סבלנות. גם אם תמרון קרקעי יתבצע, אזי עדיף שהוא ייעשה על חצץ ולא בתוך סמטאות של שטח בנוי וממולכד.
הצורך בסבלנות מחייב שישראל תיכנס בהקדם ל"שגרת מלחמה". למרות ירי הרקטות אתמול, יכולות חמאס לפגוע בעורף נמצאות בירידה. ניתן ונדרש כי מקו אשדוד–באר־שבע בדרום (כולל) ועד קו עכו–כרמיאל בצפון (כולל) נחזיר כל דבר לשגרה, החל מלימודים, כולל באוניברסיטאות, ועד שחרור של חלק משמעותי מחיילי המילואים, כשהנשק האישי נותר אצלם, ותוך 12 שעות הם יכולים לחזור ליחידתם.
אתגר לא פשוט מחכה לנו במישור הבינלאומי, וכאן חשוב לדעת לומר ארבעה דברים: הראשון נוגע לאמירה של נשיא ארצות־הברית, ג'ו ביידן, על כך שיש לנהוג לפי "חוקי המלחמה". המושג הכי משמעותי בתחום זה נקרא "יחסיות" ("פרופורציונליות"). ובכן, אם הרגו לנו אדם אחד אין זה אומר שאסור לנו להרוג 100 או אלף. משמעות "היחסיות" היא זו: יש לשקול את חיוניותה של כל פעולה צבאית, בהשוואה לפגיעה אפשרית בלא מעורבים. המלחמה בעזה היא לא פחות ממלחמה קיומית לישראל. לא משום שחמאס יכול לכבוש את תל־אביב, אלא משום שלא ניתן יהיה לשכנע ישראלים להתגורר לאורך הגבולות אם הוא לא יוכרע, ואם המסר לא יהיה ברור גם בנוגע לגזרות אחרות. היות שכך, מדובר במשימה כה חיונית עד כי גם סבל קשה בעזה הוא מאד פרופורציונלי ומוצדק.
דבר שני: אסור, פשוט אסור, להיכנע בכל הקשור להכנסת דלק לעזה. כן, הפלסטינים יציגו תינוקות שמתו באינקובטורים כתוצאה מהפסקת חשמל בשל היעדר דלק, ועדיין תנאי הכרחי ליצירת מצוקה אצל חמאס היא מחסור בדלק בכל הרצועה. כבר אמרנו – מלחמה קיומית, ואנו בפני מצב של או אנחנו או הם.
דבר שלישי: ישראל צריכה לומר בקול רם שאין לנו כוונה לשלוט בעזה, ושכל גורם בינלאומי שיש לו נכונות לסייע בעיצוב הרצועה אחרי המלחמה, מוזמן להשמיע את קולו. אנחנו פתוחים לכל רעיון, ובלבד שלא ייצור דורות קדימה סיכון צבאי מעזה.
הנושא הרביעי נוגע ללבנון, וזהו כנראה האתגר הגדול ביותר. גם אם ננצח בעזה ניצחון מוחץ, וגם אם ישתרר שקט בגבול הצפון, עדיין לא יסכימו – בצדק – תושבי הצפון לחזור לבתיהם אם לא ניתן יהיה להבטיח להם שאירוע 7 באוקטובר לא יוכל לחזור בצפון. ישראל חייבת לומר כבר עכשיו שהמינימום שאיתו נוכל לחיות הוא מימוש מלא של החלטת או"ם 1701 משנת 2006, שמחייבת את הרחקת חיזבאללה עד נהר הליטאני. ואם הדבר לא יקרה, אנחנו עלולים להיות במלחמה נוספת, והיא מלחמת אין־ברירה, מלחמה שמן הסתם תביא להרס כללי של לבנון.
לסיכום: הבור האסטרטגי שאליו נפלנו ב־7 באוקטובר מחייב נחישות, סבלנות ובעיקר שיקול דעת מפוכח. האזרחים והחיילים בשטח מוכיחים זאת מהיום הראשון, נתפלל שגם ההנהגה. הרע ביותר אולי מאחורינו אך האתגרים הגדולים עדיין מחכים לנו.
למרות ירי הרקטות אתמול, יכולות החמאס לפגוע בעורף נמצאות בירידה. ניתן ונדרש כי מקו אשדוד–באר־שבע בדרום (כולל) ועד קו עכו–כרמיאל בצפון (כולל) נחזיר כל דבר לשגרה, החל מלימודים, כולל באוניברסיטאות, ועד שחרור של חלק משמעותי מחיילי המילואים, כשהנשק האישי נותר אצלם ותוך 12 שעות הם יכולים לחזור ליחידתם
