"אדם צועק את שחסר לו; לא חסר לו - לא צועק".
המשפט הזה, שהשאיר לנו מאיר אריאל ז"ל, אולי לימים מהסוג הזה, היה הסטטוס בווטסאפ של שקד חבני ז"ל, נערה עם גומות של אור, שנרצחה במסיבה ברעים בבוקר ההוא.
משפט שאולי יוכל לעזור כדי להבין את שמתרחש סביבנו בימים אלה. את פרץ הפטריוטיות שלנו. את הקאמבק של הישראליות. את החיבוק לצבא. את סרטוני המילואימניקים המרימים מהחזית, המוטיבציה, השירה. "עם ישראל חי", שוב ושוב הם מסתיימים בצעקת־מקהלה.
אדם צועק את שחסר לו. לפעמים עם צועק את שחסר לו.
מתי בפעם האחרונה קודם צעקנו "עם ישראל חי"? ובכלל, אתם מכירים עוד עם שצועק שהוא חי? זה קיים אולי רק אצל עם שהחיים הם לא דבר מובן מאליו בשבילו. ובבוקר 7 באוקטובר החיים הפכו לפחות מובנים מאליהם לכולנו. ואיתם האדמה שתחת רגלינו, הדגל שלנו, המדינה. דברים נשכחים שאיפשהו בין הטחול ללבלב עושים פתאום משהו שמרגיש מוכר, נגיד גאווה.
העם יותר חשוב
עד לפני דקה היינו אחרת.
היינו במצב המפולג ביותר שידענו. בדרך לישראל ויהודה. שרטטנו גבולות. חילקנו שלל. ופתאום טרגדיה ומפץ. ובמפץ הזה הפוליטיקאים, אלו שהנהיגו אותנו הלום, פחות חשובים. העם, הבית שלו, יותר.
עד לפני דקה גם רבים חשבו לעזוב. עכשיו לא רק שהם פה, כדי שחלילה הארץ לא תברח, הם מקעקעים את המפה שלה על הגוף. איציק בכר, 48, מקעקע מקריית אונו, שש שנים בתחום, יכול לספור על כף יד אחת את מספר אלה שבחרו לקעקע את מפת ישראל לפני 7 באוקטובר.
והיום? "אני כבר עושה את זה בעיניים עצומות", הוא אומר. מקודם קיעקע את מפת ישראל עם הכיתוב "אין לי ארץ אחרת" על מישהי שהייתה במסיבה ברעים, איבדה חברים, ניצלה כי עזבה שעה וחצי לפני.
הקעקוע הזה, פלוס לב אדום או שחור, הוא הכי מבוקש אצל נשים. אצל כל אחת משלוש הוא מעריך. לאחרונה, ככל שהולכות ומתבררות הזוועות, יותר מבקשות לקעקע אמא שמחבקת ילד.
אצל גברים זה מפת ארץ ישראל עם אריה. ישראלים לאחרונה הם הרי אריות. כל שני או שלישי, הוא מעריך.
בכר עושה את זה בלי כסף. מי שרוצה נותן. "איבדתי שליטה", הוא מתאר, "תור כמו בקופת חולים, באים בערמות, בזוגות, בשלשות. חלקם אחרי אובדן. קרועים, לחוצים".
ובין לבין לא חסרים סיפורים. הוא נזכר:
למשל על האמא והבת שהגיעו יחד. הבת לא אמרה דבר, אבל האמא סיפרה שהמורה שהילדה הכי אהבה נרצחה במסיבה. הבת בחרה לקעקע את המילה נובה, התאריך ודמעה אדומה.
או על החיילים שעוברים דרכו בדרך לצבא, מקעקעים וממשיכים הלאה. "כאילו קנית סנדוויץ' ומים והמשכת".
או על זו שבחרה לקעקע דווקא את 6 באוקטובר. מתברר שהייתה אמורה להיות במסיבה, אבל ברגע האחרון לא יכלה. "הזוי", בכר אומר, "היא הסבירה: 'אני רוצה לקעקע את התאריך שבו קיבלתי את החיים שלי בחזרה'".
מה קרה לנו, אני שואל אותו, מנסה להבין איך זה נראה מרמת הצעקה הלאומית על הגוף. הוא בעצמו לא ממש מבין. "קעקוע זה משהו שבוער בנו", הוא מנסה, "זו דרך להביע הזדהות. תמיכה. ואנשים חורטים את ישראל לעולמים עליהם".
חזרנו פתאום לאהוב את המדינה, אני שואל. "תמיד אהבנו", הוא משיב, "אבל פתאום אנשים מראים את זה. פתאום הציונות בוערת בהם. פתאום מתחברים. פתאום אין ימין ושמאל".
הסופר חיים באר: "החברה תצטרך לפתוח דף חדש"
צריך לקחת בחשבון עוד אפשרות:
פרץ הפטריוטיות, העשייה בשם אהבת המדינה שלא הייתה שם, היא אולי הסחה. עשן סמיך. לשבר גדול, לתקופה שהאופציה האחרת בה היא שתיקה.
בימים האחרונים אנשים, מפה ומשם, נופלים על חיים באר, מבקשים הסברים. הוא סופר, פרופסור, מתקרב ל־80, ראה דברים. וסביבנו הרי רגעים חסרי מילים.
הוא נזכר למשל בביקור שערך אצל חבר שמשפחתו נטבחה. כשלימד באוניברסיטת בן־גוריון היו לו תלמידים מהעוטף. אז יש לו לא מעט ביקורי תנחומים לאחרונה.
"החבר שואל אותי מה יש לי להגיד? לא היה לי מה להגיד. והוא צועק, 'אתה איש של מילים, אתה מוכרח להגיד משהו'".
בבוקר הטבח ההוא, באר היה עם הבן בגרמניה. בילו יחד. אבא, יש מלחמה, הבן העיר אותו. "חשבתי שהוא ירד מהפסים", באר נזכר, "ואז ביום ראשון טסנו חזרה. וראיתי עולם שחי את חייו, עושה את מעשיו. ישבנו בטיסה בשקט. מעולם לא היה שקט כזה בטיסת אל על. המטוס נכנס מצפון לחדרה. אף פעם לא נכנסתי ככה לישראל. ובסוף, למרות שהבית היה חבול ומוכה ומופצץ, כולם בטיסה רצו הביתה. יום לא הייתי יכול לחיות במקום אחר".
באר הוא אחד שיש לו ביקורת נוקבת על השנה האחרונה שלנו, בעיקר על ראש הממשלה. "אני חושב שמעולם לא הייתי כל כך זועם וכעוס", אומר.
ובכל זאת טלטלה כזו היא מהסוג שמצריך לעצור. לחשב מסלול. להתגבש. לאחוז במה שיש לאחוז. גם במי ששנאת קודם. כי אין ברירה.
"זו טלטלה שכמוה לא הייתה, גם לא בכיפור. עברנו פוגרום. ידענו שמיום שתהיה מדינה, פוגרומים לא יהיו. זה האלמנט החדש שנכנס למשוואה. וכדי להסיר את איום הפוגרום, כולם יצטרכו להתעשת.
"חזרנו לתחושה של ראשית שנות ה־50, אחרי שקרה לנו האסון הגדול של השואה, והנס הגדול של הקמת המדינה. היה אז מאמץ. הירתמות. צה"ל קם, אנשי הלח"י והאצ"ל התגייסו, ראית שאנשים הבליגו והחליטו לפתוח דף חדש. החברה הישראלית תצטרך לפתוח דף חדש.
"אתה רואה את אחים לנשק, הטייסים, אלה שקראו להם מוגלה. ואתה רואה כוחות מהחברה הדתית, החרדית. אתה רואה את ההתגייסות של אנשי זק"א. כל אחד מהם ראוי להצדעה ולסליחה. סליחה כי בשנה האחרונה התגוללו באופן סוחף על החברה החרדית. זו דוגמה אחת".
אז זה גם העניין. אולי, אומר בזהירות, לצד הגילוי מחדש לאהבת המדינה, אנחנו מתחילים לגלות מחדש אחד את השני.
"מישהו יהיה חייב לנהל את זה", באר משוכנע, "וזה לא יכול להיות מהמנהיגים שעכשיו, כשם שגולדה לא יכלה לתקן אחרי כיפור. מישהו אחר יצטרך לקחת על עצמו את תהליך ההחלמה הלאומי. יש מקום להחלמה לאומית".
בינתיים, תוך כדי שמדברים, יש אזעקה, טילים לאזור השפלה וגוש דן. וכשיוצאים מהממ"ד, באר מקנח במשל. על איזה חבר שיש לו, אחד שהתגרש, עבר בית, אבל לאחרונה חזר הביתה כי הילדים מפחדים. "אני ואחיי באותו מצב", הוא מסכם, "אנחנו בפירוד אבל יש לנו ילדים משותפים, ואיכשהו צריכים למצוא את הדרך. לרבים מאיתנו אין לאן ללכת. גם אלה עם דרכונים זרים. ראיתי את השנאה בעולם. נצטרך לנשוך שפתיים ולהתגייס, מה שמתחיל היום. לצערי אני כבר לא ילד. אם נחלצנו או לא אני לא יודע אם אזכה לראות בצורה ממשית".
קצין חינוך ראשי: "זה דור של גיבורים, לא נופל מאף דור אחר"
מאי האחרון, אתיופיה.
עשרות רבות מיהודי גונדר מצטופפים בבית הכנסת של "קהילת התקווה", העשוי בד ופחונים. תא"ל אופיר לויוס, קצין חינוך ראשי של צה"ל, נושא דברים בפני אלו הממתינים שנים לעלות לישראל, ורואים בה פלא שאין כמותו. עם ניצוץ בעיניים והכל. "אנחנו שחיים את הנס, לא רואים את הנס", אני שומע אותו אומר להם בכנות. דברים שגורמים לסוג של צביטה. אולי על הציניות שלנו.
חמישה חודשים אחר כך, הציניות כאילו התפוגגה. הטרגדיה שעברנו, אני שואל היום את תא"ל לויוס, גרמה לנו לראות את הנס? "אני די בטוח", הוא משיב, "אבל זה מסוג הדברים שהם פגי תוקף. השאלה הגדולה היא אם נצליח לעורר את הדבר הנורא שעברנו לעשייה ולמחויבות לעתיד, לנקודת מבט אחרת על רבדים אחרים בחיים שלנו. לא רק לחיבור המבוסס על כאב משותף".
צה"ל, זה שעמד עד לפני כלום זמן בלב הסערה הפוליטית - טייסים, ומכונאים, וכן צבא העם, לא צבא העם, וכן סרבנים, לא סרבנים - ספג מכה דרמתית באותו 7 באוקטובר, ובכל זאת בימים אלה הוא מוקד חגיגת הפטריוטיות. העם מתכנס סביבו. המילואימניקים, אלה שבאו בלי שקראו להם, אלה שבאו במיוחד מחו"ל, אלו שעשו שפם, אלו שמרימים בטיקטוק, האמנים, העורף, חבילות צ'ופרים, ציורים לחיילים. יש פה חיבוק קבוצתי, שלא בא לשחרר ממנו.
אני שואל את תא"ל לויוס אם אנחנו יותר ישראלים היום. "לכולנו יש תחושה מאוד עמוקה שזה רגע מכונן בדברי האומה", הוא אומר, "אנחנו צריכים שנייה בענווה לשאול את עצמנו לאן הרגע הזה ייקח אותנו. להבנתי יש בו פוטנציאל לקחת לרבדים עמוקים, לא רק ביטחוניים, אלא שקשורים לחינוך, נוער, תרבות.
"אני מקווה שנוכל להגיד עוד כמה חודשים שזו ההתגלות האמיתית של עם ישראל. זה דורש מכולנו מנהיגות. כי אנחנו יודעים מאיפה הגענו לפני שלושה שבועות. ובכל זאת, יש פה המון סמליות שמעידה על צורך עז להתחבר לשורשים. תראה למשל את תופעת החתונות בשטחי כינוס. לפני 50 שנה היינו מתחתנים על מדים. והנה עכשיו זו גאווה ללבוש ולהתחתן על מדים. הרצון, התשוקה של אנשים היא להביא את הפרטי שלהם לתוך הכלל, וזה מופלא".
אז באתיופיה, כשלויוס דיבר על הנס, שאולי עכשיו אנחנו כן רואים, ישב לא רחוק ממנו, כחלק מהמשלחת, סא"ל יהונתן (ברנש) צור, מפקד סיירת הנח"ל. ברנש נפל בתחילת המלחמה. ועכשיו, כשמדברים, לויוס בדיוק אחרי פגישה עם הלוחמים של ברנש ז"ל. "בעיניי הם מגדלור", הוא מסכם, "יום יבוא ונצטרך להתנצל בפני הדור שלהם. כמה הייתה ביקורת על דור הקורונה והטיקטוק. טוב שהם לא הקשיבו לאף אחד מאיתנו. איזה דור של גיבורים, לא נופל מאף דור אחר. הרבה מעשי גבורה. ברנש אחד מהם".
הגבורה של ברנש ושל שאר הלוחמים שמקריבים מכל קצוות העם, ולא משנה מי העם הזה, עוזרים גם הם להבנה: יש פה אויב שלא מבחין בינינו; יש פה גיבורים, שבעמידתם יחד, נותנים לנו דוגמה.
אולי אלה הימים של יום זיכרון בלתי נגמר, שמתארכים כבר כמעט שלושה שבועות, כולל שירי ישראל היפה ברדיו, וסיפורי האבל והגבורה, בלי שאיזה זיקוקי עצמאות מחכים לנו באופק; אולי זה הכאב הבוער שהפך למדורת השבט העכשווית שלנו; אולי זה החיבוק העולמי, מביידן ועד נזירים מסרי לנקה, ואם הם בעדנו, מי אנחנו שלא נאהב את עצמנו; אולי אלה האתגרים שעוד מחכים לנו; אולי ואולי, ובינתיים, תסתכלו על הדגל, נייר הלקמוס החברתי שלנו. אותם פסים, אותם צבעים, לעיתים אותם אלה שאוחזים. עד לפני רגע ייצג חלקי עם מקוטב, ועכשיו מסמל אותנו. קודם ישראלים. •
