קוראים להן "בובות דאגה", מספרת לנו זהבה שילון בת ה־76, מתנדבת שמובילה את פעילותו של מועדון "מסרגות הזהב". בשיתוף עיריית ת"א היא הפכה אותו למפעל קטן עליו היא מפקדת בימים טרופים אלו, ומייצר את הפריט הייחודי: "אלו בובות שמקורן בגואטמלה, ומיועדות לילדים שמתקשים להירדם בגלל מחשבות או דברים שהם עברו", היא מסבירה. "הילד יכול לספר לבובת הדאגה את מה שעובר עליו, להניח אותה מתחת לכרית כשהוא הולך לישון, וככה יעסיקו הדאגות את הבובה במקום את הילד".
אז איך הכל התחיל? קבוצת גמלאיות מת"א הסבו את המועדון שלהן לחמ"ל תמיכה בחיילים ובמפונים. מי שחוו בחייהן מלחמה אחת או שתיים, לא מפסיקות לסרוג מאז אותה שבת ארורה, ובנוסף לבובות המיוחדות מוציאות מידיהן גם כובעים ושמיכות לילדי העוטף.
"עיריית ת"א רכשה עבורנו את הציוד", אומרת שילון. "פנינו לכלל התושבים וקבוצות הווטסאפ ופתחנו את האפשרות לקבל צמר ולסרוג כובעים לחיילים ולילדים. שתבין, יש לי בנות בגיל 92 ו־93 פה בקבוצה שנרתמו לעניין".
ואיך עלתה יוזמת "בובת דאגה"?
"כששאלתי מי יודעת לסרוג במסרגה אחת, ענתה לי אחת הפנסיונריות שהיא יודעת לסרוג בובות. צריך מיומנות של סריגה לבובת דאגה. אגב, כל ילד מקבל את הבובה יחד עם סיפור, ולחייל אנחנו מצרפות יחד עם הכובע מכתב אישי מאיתנו. בנוסף, אנחנו גם סורגות כוכבים קטנים לעגלות תינוק עבור משפחות מהעוטף. יש לנו חנות חברתית במגדלי ת"א, והכל ללא תשלום ובהתנדבות. עברתי לא מעט מלחמות, ואני זוכרת את עצמי מתנדבת בכולן. במלחמת ששת הימים נסעתי עד כיסופים ואמרתי שאני רוצה להתנדב, הייתי שם שלושה חודשים. יש לנו עם נהדר, ובשכונת נחלת יצחק בת"א אנחנו לא פועלים רק בעיתות מלחמה, גם בקורונה הייתה התגייסות של הקהילה למען הקהילה".
