הטבח הנורא בעוטף והמלחמה אליה נקלעה ישראל ב־7.10 הכניסו פרופורציות לחיים של כולם. מה שהיה בגדר "ייהרג ובל יעבור" חדל להיות כזה ברגע שבו 1,400 אנשים נרצחו באמת. הקונספציה החשובה מכולן כבר קרסה, ומעכשיו הכל מוטל בספק. רוח ההתגייסות הכללית שנושבת מכל כיווני הישראליות, ובמסגרתה אנשים עושים את מה שלא היו עושים בימים כתיקונם למען אידיאל גדול מהם, לא יכולה הייתה לפסוח אפילו על צ'ילבות בסדר הגודל של יוסי בניון וערן זהבי. חום המלחמה המיס גם את מדף הקרח הגדול ביותר. אם כל המדינה חזית, והכל מאמץ מלחמתי, אז אפילו ענייני חולין כמו כדורגל מתהדרים עתה באצטלת לאומיות גדולה אפילו יותר מזו השמורה לנבחרת בדרך כלל.
זהבי בנבחרת כמוהו כאמן המופיע בהתנדבות בפני מפונים מהעוטף. אין לו המנדט המוסרי להישאר באזרחות או לדבוק באורחותיו. כל מה שהיה דרוש כדי לסדר את העניין הוא שמישהו יעלה את הרעיון. מול השער הריק הזה אי־אפשר היה לפספס. כל כך הרבה סולמות כבר הונחו מתחת לעץ שהשניים טיפסו עליו, אך הם התעקשו להתבצר בצמרת. והנה באה המציאות וכרתה עבורם את הגזע.
לא בכדי ההודעות של השניים בעניין חזרתו של זהבי לנבחרת נוסחו ברטוריקת מילואים והוצגו כהיענות ל"צו 8". איש מהם לא היה עושה זאת בימים כתיקונם, אבל אלו אינם ימים כתיקונם, ובזמנים בהם מנכ"ל של חברת הייטק מחליף את כיסא המנהלים במדי ב' משופשפים, גם לזהבי אין עוד מנדט להתעקש על הסדרי השינה הייחודיים שלו ולבניון להתחפר בעלבונו. כן, זהבי יחלוק חדר עם מי שצריך, אם זה מה שצריך כדי להתקבל לנבחרת ישראל.
ברגליו האפשרות להרים את המורל לעם השואב עידוד וכוח אפילו ממפגני שירה ותאורה ספונטניים במרפסות. עלייה לטורניר גדול הפכה, בהינתן הנסיבות, מהישג אישי ראשון במעלה בקורות החיים של כל ספורטאי, להישג מדיני כמעט. אטימות ממסד הכדורגל האירופי ביחס לפשעי חמאס וההתעלמות – שלא לומר נקיטת העמדה – של קבוצות רבות בפרמייר־ליג הטעינה את משחקי הנבחרת בחודש הבא בחשיבות ציונית ממש. במקום שזהבי יהיה האויב של בניון ולהפך, יש להם אויב משותף. אין צורך בפאתוס כדי לומר שעלייה לאליפות אירופה, אף על פי כן ולמרות הכל, תהיה אחד מהישגי השיא של הספורט הישראלי בכל הזמנים. זה סיפור אדיר שמחכה להיכתב, ואין אף סופר כדורגל שיכול להרשות לעצמו לפספס את ההזדמנות לכתוב אותו.
בהיעדרו של מנור סולומון הפצוע, הנבחרת ממש מונחת לרגליו של זהבי. היא והוא זו טלנובלה כמותה לא ראינו. הוא לא משחק בה, הוא מנהל איתה מערכת יחסים. היא האקסית המיתולוגית שלו. הוא עוזב ונעזב, חוזר ומוחזר. היא מתה מבחינתו לא פעם אחת, אלא פעמיים. הוא שב לחיים כשהפך ממשליך סרט קפטן שלא עומד בציפיות למלך שעריה בכל הזמנים. הוא עזב אותה פעם נוספת, והנה הוא חוזר בשנית. אז זו הייתה ונדטה אישית, והפעם – אחת לאומית.
לא בכדי ההודעות של המאמן והשחקן הוצגו כהיענות ל"צו 8". איש מהם לא היה עושה זאת בימים כתיקונם, אבל בזמנים בהם מנכ"ל של חברת הייטק מחליף את כיסא המנהלים במדי ב' משופשפים, גם לזהבי אין עוד מנדט להתעקש על הסדרי השינה שלו ולבניון להתחפר בעלבונו
