ואומה שלמה עומדת נפעמת, מול סיפורי הגבורה וההקרבה שהולכים ונחשפים. זה אנחנו? מהיכן הכוחות הללו? איך זה שדור הטראנס והנובה הצמיח כאלה צעירים? איך לא ידענו עליהם? איך טעינו לחשוב שהם רק חולמים על ברלין? ואותם חברי כיתות כוננות, גם בני 60 ו־70, שעמדו כמו אריות מול צעירים עמוסי נשק ושטופי שנאה. ואיך זה שצעירים ביישנים, שאף אחד לא חלם שייקלעו אי פעם למצב כזה, הקריבו את חייהם בקפיצה על רימון כדי להציל חברים לנשק או בני משפחה? ואיך זה שמתנחלים עבדקנים לחמו לצד חברי כוח קפלן? הם השילו מעליהם את המחלוקות. הם הבינו שזה לא הזמן להיות ימין או שמאל. ואיך זה שלהוציא מיעוט קטן, גם רוב ערביי ישראל, 80 אחוז לפי סקר שנערך לאחר הטבח, הבינו שנפל דבר? הם נגד חמאס. ואיך זה שבין הדוברים הטובים ביותר בערוצי התקשורת המובילים בעולם נמצאים מוחמד כעביה, נאיל זועבי, יוסף חדאד, יחיא מחאמיד? והם לא לבד. ברהט, הוקם חמ"ל משותף.
למעלה מ־1,400 נרצחו ונהרגו. רבים מהם גיבורים. ואולי, רק אולי, במותם ציוו לנו את האחדות, את המכנה המשותף, את אהבת הארץ והמדינה. אולי, רק אולי, במקום מחלוקת שכולה שנאה נוכל להגיע לקצת יותר הבנה. אולי, הלוואי, אנחנו מתחילים להבין שהיריבים הפוליטיים הם קודם כל אחים. ואולי, רק אולי, זו תהיה התשובה החשובה ביותר לחמאס. הכדור אצלנו. כן, נצטרך להסיק מסקנות. נצטרך לבדוק מה קרה והיכן כשלנו. אבל בואו נזכור שדווקא אלה שהזדרזו לקחת אחריות הם הטובים שבחבורה. הם טעו. גם ג'ון קנדי המהולל התחיל את השנה הראשונה שלו כנשיא עם כישלון אדיר במפרץ החזירים. ובשנה השנייה לכהונה ניהל בשום שכל את משבר הטילים בקובה. אז כן, צריך לבדוק. צריך לחקור. לא כדי להדיח מישהו. כדי להפיק לקחים. כדי להשתחרר מקונספציות. ורק אנשים אחראים מקבלים על עצמם אחריות. בדיוק כשם שחסרי אחריות מסרבים לקבל אותה על עצמם.
מעז עדיין לא ייצא מתוק. לא כאשר גופותינו עדיין מוטלות לפנינו. אנחנו ברגע של משבר שלא במהרה יסתיים. וגם באין ממשלה מתפקדת בישראל, יש חברה אזרחית שנכנסת לוואקום. הימים הקשים עוד לפנינו. שום דבר לא נגמר. ואם יש נחמה קטנה, נחמה פורתא, היא מגיעה מהשארת המחלוקות מאחור, מרוח ההתנדבות, מהתגייסות רוב יהודי העולם. הלוואי שהטבח האיום והנורא לא היה מגיע. אבל מכיוון שהגיע, כדאי לומר שאולי, רק אולי, נצא ממנו קצת יותר חזקים.
הצעירים שם לא איתנו
דובר צה"ל החליט להציג לעיתונאים זרים קטעי וידיאו בלתי ערוכים מהזוועות שביצעו אנשי חמאס־דאעש. לפי הדיווחים, בתוך שעות בודדות, הזעזוע היה אמיתי. עיתונאים התייפחו שם. ייתכן שאפילו דאעש, שערף ראשים לעיני המצלמות, לא הגיע לאותה דרגת אכזריות. סדיזם חסר תקדים. הסרט, 43 דקות אורכו, לא ישוחרר, משום שהמשפחות של אלה שהתעללו בהם עדיין לא אישרו, וספק אם יאשרו. לפי הדיווחים, שהופיעו מיד לאחר ההקרנה, וכמובן גם למחרת, ישראל הצליחה לטעון במקצת את מצבר ההבנה לעמדה הישראלית.
הסקרים בארה"ב עדיין מצביעים על תמיכה בישראל. אבל ככל שיורדים בגיל, התמיכה הולכת ויורדת. 84 אחוז מכלל הציבור, לפי הסקר האופטימי ביותר, תומכים בישראל. אבל מקרב צעירים בני 18־24 - רק 52 אחוז, וגרוע מכך, 51 אחוז מהצעירים מצאו הצדקות לפעולה הרצחנית של חמאס. ובקמפוסים המובילים - קטסטרופה. לא רק בארה"ב. באוניברסיטת קיימברידג' הייתה אמורה לעלות ביום שני בערב הצעה לקרוא ל"התקוממות המונית נגד ישראל משני צידי הקו הירוק". הדיון נדחה בשבועיים. חרפה ללא הפסקה. ומי שלא מבין שמה שקורה בקמפוסים יתפשט לעיתונות ולדעת הקהל העולמית - לא מבין את הדינמיקה של הקמפיין האנטי־ישראלי. "הגרדיאן" כבר שם. לא רק שרצחנות התופת שספגה ישראל לא גרמה שם לשום חשבון נפש, אלא שלהפך. כמעט מדי יום מתפרסם שם מאמר ארסי, שמאשים את ישראל בטיהור אתני ובג'נוסייד. ואחת, יהודייה אנטישמית, דפנה ברעם, פירסמה שם מאמר שמצדיק את הטבח שביצע חמאס.
כדאי להפנים את הכלל מהעימותים הקודמים: כל מה שטוענים שונאי ישראל בשלבים הראשונים, הולך ומתקרב למיינסטרים בשלבים המתקדמים. גם בעיתון שמרני, שרחוק מהקו האנטי־ישראלי, הופיעה השבוע כותרת: "מנהיגי העולם לוחצים על ישראל להקטין את הפגיעה באזרחים". מעניין. משום שלא זכורים לחצים כאלה כאשר ארה"ב הבינה שיש צורך להוריד את הכפפות אם רוצים לעקור את דאעש ממוסול ומא־רקה. מזכ"ל האו"ם, בהודעה שגובלת בטירוף, אמר ש"התקפות חמאס לא התרחשו בוואקום... העם הפלסטיני נתון לכיבוש חונק כבר 56 שנים". אני לא מצדיק, הוא אמר, אבל עבר מיד להצדקה.
גם הנאצים לא פעלו בוואקום. היה צורך בשנים של שטיפת מוח, לא של אנטישמיות מסורתית, אלא של eliminationist antisemitism שעליה כתב פרופ' דניאל יונה גולדהגן בספרו "תליינים מרצון בשירות היטלר". זו בדיוק אותה אנטישמיות שטופחה בעשורים האחרונים על ידי חמאס. את התוצאות ראינו ב־7 באוקטובר.
תנו לו
יומיים לאחר זוועות 7 באוקטובר קיבלתי טלפון מישראל כספי, שכבר באותה שבת גייס עצמו למילואים. הכרתי אותו במאבק הארוך והעיקש שניהל נגד סרט התעמולה, "ג'נין ג'נין", של מוחמד בכרי. זה היה מאבק של שני עשורים. העקשנות השתלמה. הלוחמים ניצחו.
בוא לעוטף, הוא אמר לי. חששתי. הרי בערוצים השונים כבר התחילו להקרין את תמונות ההרס. כספי התעקש. נסעתי. שום דיווח טלוויזיוני לא יכול להעביר את המראות הקשים, את החורבן, בוודאי לא את הריח, לא את הדם.
כבר מזמן פטור כספי משירות מילואים. אבל הוא מתעקש. הוא היה לוחם ונותר לוחם. הוא הבין שאחת המשימות החשובות היא להציג את הזוועה במלוא היקפה. לראות, לזכור, ולא לשכוח. והוא עושה את זה בתחושת שליחות של ביקור באושוויץ.
באתר המסיבה ברעים, בין התרעות על פצמ"רים שהשכיבו אותנו על האדמה, נפגשנו עם צוות צילום של צה"ל, שהרחפן שלו נתקע בעץ. החיילים, עוד לא בני 20, היו קצת נואשים. מה עושים? אין בעיה, אמר כספי, ואחרי שלוש דקות כבר היה על צמרת העץ. הרחפן חולץ ללא פגע. הבטנו המומים. כספי בן 70. הוא מתפקד כמו בן 17. תנו לו. הוא עושה עבודת קודש שאף סיור־מטעם לא יכול לעשות. בזכותו, הרבה בזכותו, האסימון ירד ללא מעט עיתונאים. גם לכותב שורות אלה. ¿
גם קנדי התחיל את השנה הראשונה שלו כנשיא עם כישלון אדיר במפרץ החזירים, ותיקן במשבר הטילים בקובה. אז כן, צריך לחקור, לא כדי להדיח, אלא כדי להשתחרר מקונספציות. רק אנשים אחראים מקבלים על עצמם אחריות. אלה שהזדרזו לעשות זאת הם הטובים שבחבורה
