"התפכחות, לגמרי התפכחות. אני לא מהססת מול המילה הזו. עברו שלושה שבועות והתודעה שלי נמצאת במאבק מאוד עיקש לחזור אחורה, אבל לא מצליחה. עד 7 באוקטובר חשבתי שצריך להילחם על השלום ולדבר עם כולם. היום, הדבר היחיד שברור לי מעבר לכל ספק זה שחמאס צריך להימחק. מי שתיכנן ועשה את המעשה הזה, הוא בן מוות. האנשים האלה לא יכולים להמשיך לחיות ושאנחנו נמשיך לחיות.
"שואלים אותי החברים מה הפתרון שלי - להרוג את כולם? לשטח את עזה? השאלה הזו מחזירה אותי לסיפור סדום מהתנ"ך, שבו אלוהים מחפש קומץ צדיקים בשביל להציל עיר שלמה. אני לא דתייה בשום צורה, אבל אני מנסה לחשוב מה מלמד אותנו הסיפור הזה. אני חושבת שהמסקנה היא שבמקום שבו הרוע נובט בצורה כזו, לא בטוח שיש פתרון מלבד זה שהמקום יפסיק להתקיים. אז האם אני מאמינה בשלום? אני כבר לא יודעת אם יש דבר כזה, פוטנציאל לשלום".
הסופרת רוני גלבפיש, ילידת קיבוץ ברור חיל שבנגב המערבי, הייתה אשת שמאל כל חייה. היא הצטרפה בצעירותה לתנועת רצ של שלומית אלוני והשתתפה "בהפגנות בכל הארץ, מול איתמר בן גביר והחבר'ה שלו. אני זוכרת אותו כילד מפגין מולי. הייתי באין־ספור מפגשים עם ערבים, היה לי בן זוג ערבי שחייתי איתו בערערה תקופה. זה היה חלק מאוד עמוק בזהות שלי והייתי מאוד גאה ושלמה במי שאני. הרגשתי בפירוש שאנחנו בצד הנכון של ההיסטוריה". אבל אירועי 7 באוקטובר ריסקו לרסיסים את הזהות הפוליטית המגובשת, הבטוחה בעצמה, של גלבפיש. "אני מרגישה כמו אדם דתי, שמגיל אפס אומרים לו שיש אלוהים, ופתאום הוא מגלה שאין דבר כזה", היא אומרת. "זה שבר גדול מאוד".
6 צפייה בגלריה
ויויאן סילבר (במרכז) שנעדרת. "אישה חדה, ביקורתית, שהביטה למציאות בעיניים" | צילום: נשים עושות שלום
גלבפיש יכולה ממש לשים אצבע על הנקודה שבה האמונות שלה התאיידו כמעט בבת אחת. זה קרה יומיים אחרי המתקפה, לאחר 48 שעות שבהן ישבה מול מסך הטלוויזיה ומילמלה "זה לא יכול להיות". "ואז, ביום שני, התחלתי לראות בפייסבוק פוסטים שמזהירים לא לצפות בסרטונים של חמאס, מכיוון שזה עלול ליצור טראומה", היא מספרת. "אמרתי לעצמי 'הנפש שלי חזקה, ועם כל הכבוד לאזהרות הפסיכולוגים, יותר חשוב לי להבין מול מה אני עומדת מאשר לשמור על נפשי. אני לא רוצה לעצום עיניים מול המציאות'. זה רגע מפתח כי עד אז בכל הזדמנות שהייתה לי לראות את המציאות לא רציתי להסתכל".
היא נכנסה לערוץ הטלגרם של חמאס והחלה לגלול. "לא הספקתי לראות המון סרטונים", היא אומרת. "רובם היו סרטוני מלחמה 'רגילים'. אבל אז הגעתי לסרטון שאני לא מוכנה לספר מה ראיתי בו כי אני לא מרגישה מספיק חזקה. אפילו לפסיכולוג שלי סירבתי לספר. משהו קרה לי בעקבות הסרטון הזה". החיזיון של הסרטון הידהד במוחה של גלבפיש במשך יממה. "ואז אמרתי לבעלי 'הבנתי עם מי יש לנו עסק. כל מה שהאמנתי בו טוב ויפה, אבל לא יכול לעמוד מול המציאות הזו'".
6 צפייה בגלריה
פוסט התמיכה המקומם של טונברג בעזה. "מי שלא מזדעזע ממסע שטני כזה, הוא לא שמאל", אומר עו"ד ספרד
מה הבנת מהסרטון?
"שאי־אפשר לדבר עם החמאס. לא כל הערבים ולא כל העזתים רשעים, אבל זה לא משנה. החמאס מחזיק את כולנו כבני ערובה. די מהר גם הבנתי שלא ייתכן שמה שראיתי בסרטון הוא אירוע מקומי נקודתי, אלא חלק מתופעה רחבה. הפוטנציאל של מעשים כאלה בעוד מקומות שבהם חיים ערבים, קיים".
מקומות כמו?
"איו"ש, לבנון. אני עוד לא מוכנה להגיד 'ערביי ישראל' כי אני מחזיקה את הפינה האחרונה של התום והתקווה שלי".
מה זה עושה לך ברמה האישית כשאת מבינה פתאום שאולי טעית כל השנים?
"זה מחריד. הלב שלי מרוסק והמוח שלי רוצה לחזור להאמין במה שהאמנתי, אבל אני מרגישה שזה מסוכן. אני לא יכולה לעבור מלהיות רצ לבן גביר, ואני גם לא רוצה. אני לא רוצה לשנוא. אבל אני כן מרגישה שעד היום החזקתי בכוח בעמדה ילדותית ותמימה".
ובכל זאת, למי היית מצביעה היום לו היו בחירות?
"אין לי צל של מושג. הצבעתי תמיד מרצ, ובבחירות האחרונות לעבודה. על המפה הפוליטית הנוכחית אין לי מקום. אני לא אצביע ליכוד, וגם במפלגות המרכז אין אנשים שאני יכולה לתת בהם אמון. כולם היו חלק מהמחדל. אבל זה שזזתי ימינה לא בהכרח אומר שזזתי לימין". גלבפיש היא לא היחידה. עוד ועוד פעילי שמאל ותיקים כמוה הצהירו בימים האחרונים, קבל עם ופייסבוק, שאירועי 7 באוקטובר גרמו להם לפקוח עיניים. חלקם כותבים אפילו על מטמורפוזה, שבסופה הפכו לימנים מוצהרים על מלא. "איטס אול אובר דה פלייס", מגדירה זאת פעילת שלום השבוע. "אנשים מבררים את הזהות שלהם מחדש, הכל התמוטט להם. יש הרבה מבוכה".
ההרהורים הפומביים של אנשי השמאל והפקפוק בצדקת דרכם הפכו קלים יותר בשלושת השבועות האחרונים, ולא רק בגלל עוצמת הזעזוע מהמתקפה הרצחנית של חמאס. אם עד לא מזמן כל איש שמאל שהעז להתבטא בניגוד לעמדת המחנה שלו הוקע מיד, הרי שהיום ה"יציאה מהארון" הפכה למקובלת הרבה יותר. "גם אני חשבתי פעם שאנשים כמו שי גולדן וגלית דיסטל ירדו מהפסים", אומרת גלבפיש. "אבל בימים האחרונים אני מדברת עם המון אנשים שעברו בשנים האחרונות את התהליך שאני עוברת עכשיו ולא העזו לספר לאף אחד כי הם ידעו שהם יאבדו את כל החברים שלהם. היום, אם מישהו רוצה להתווכח איתי ולהגיד לי שערכי השמאל עדיין עומדים, אני אומרת לו שקודם ילך ויראה את הסרטונים שראיתי, ואז יתחיל לדבר".
"התוצאה היא גיהינום"
משיחות עם פעילי שלום, אנשי ארגונים לזכויות אדם ופוליטיקאים ממחנה השמאל, מתברר שההתפכחות של גלבפיש מייצגת רק תופעה אחת שרווחת בפיד השמאלני. לעומתה, יש אנשי שמאל שמתעקשים שאירועי "השבת השחורה", קטסטרופליים ככל שיהיו, דווקא מחזקים את עמדתם הפוליטית. כן, גם אחרי שהטבח שביצע חמאס פגע בשותפיהם לדרך ובחבריהם הטובים ביותר.
ד"ר יעל אדמי היא אחת ממייסדות "נשים עושות שלום", תנועה שהוקמה בעקבות מבצע צוק איתן ב־2014. אחת משותפותיה להקמת התנועה היא ויויאן סילבר, פעילת שלום וזכויות נשים ילידת קנדה, שעלתה ארצה והתגוררה מאז שנות ה־90 בקיבוץ בארי. ב"שבת השחורה" נעלמו עקבותיה של סילבר ועדיין לא ידוע אם היא נחטפה או נרצחה. "ויויאן היא אישה חדה, ביקורתית וחכמה, שמביטה למציאות בעיניים ורואה את המורכבות והקשיים", אומרת עליה אדמי. "והיא תמיד אמרה שאין דבר שיכול להיפתר בלי הסכם מדיני".
גם בשבוע שלפני מתקפת חמאס הייתה סילבר עסוקה כהרגלה בחתירה להסכם: ביום ראשון נפגשה עם משלחת של נשים מכל העולם, בהן גם איראניות, שהגיעו לישראל כדי לקיים שיח עם נשים מקומיות. ביום שני השתתפה באירוע משותף לישראליות ופלסטיניות, שנערך בנוכחות עשרות שגרירים זרים והתקיים בשגרירות הנורווגית. ביום רביעי התקיים בירושלים אחד מאירועי השיא של "נשים עושות שלום" והאחות הפלסטינית שלה "נשות השמש", בהשתתפות ממלאת מקום שגריר ארה"ב בישראל. "היא כל הזמן הייתה בעשייה", אומרת אדמי.
סילבר היא לא פעילת השלום היחידה שנפלה קורבן לטבח המתועב שביצע חמאס. הקיבוצים בנגב המערבי מלאים בפעילים שנרצחו או נחטפו במתקפה: אורית סלע סבירסקי ז"ל, בת בארי, הייתה פעילה גם היא ב"נשים עושות שלום". תמי סוכמן ז"ל, גם היא מבארי, התנדבה בארגון "בדרך להחלמה", המפעיל הסעות לחולים פלסטינים ממעברי הגבול לבתי חולים בשטח ישראל. פעיל שמאל מוכר נוסף הוא העיתונאי עודד ליפשיץ מניר עוז, שחטוף כעת בעזה. אשתו, יוכבד, שוחררה השבוע.
"הנשים והגברים האלה שהיו איתנו בתנועה ובארגונים אחרים, שכל כך רוצים שלום, איך הם יכולים לחטוף את כל הרוע הזה?" אומרת יעל אדמי. "זה בוקס בבטן. אין לי מילים לטלטלה ולכאב שאני מרגישה. אומרים שחמאס הם חיות אדם. אני לא מכירה חיות שעושות דברים כאלה. מותר לצאת למלחמה, אבל פה עשו את הדבר הכי מפלצתי שאפשר".
ובכל זאת, אדמי ממשיכה להיאחז באמונותיה. היא לא "התפכחה", להפך. "כבר בשבת בבוקר פירסמתי פוסט, שבו כתבתי שרק אחרי מלחמת יום כיפור הבנו שצריך לעשות שלום. הלוואי שגם הפעם נבין את זה", היא מסבירה. "לא נעים לי להגיד, אבל אני מלאת תקווה. מי שחשב שאנחנו יכולים להמשיך בחיים שלנו כשיש לנו כזה סכסוך נורא עם הפלסטינים, ואנחנו נוכל 'לנהל' אותו או 'לצמצם' אותו - הגישה הזו התפוצצה לנו בפרצוף. אני לא רוצה להגיד 'אמרנו לכם', אבל אנחנו צרחנו את זה. צרחנו שאי־אפשר להמשיך ככה. כשלא מוצאים דרך לחיות בשלום וביטחון, התוצאה היא גיהינום. אנחנו חייבים למצוא דרך להגיע להסדר, ויש דרכים. יש מה לעשות ויש עם מי לעשות, ובטח עכשיו כשיש לנו תמיכה בינלאומית רחבה".
מה דעתך על אנשי השמאל שמדברים כעת, לעומתך, על התפכחות?
"זו עת קשה. כל אחד מאיתנו לוקח את הכאב והתסכול למקומות אחרים. אני לא מעיזה לבקר מישהו. אני מקווה שנצליח כולנו לנשום עמוק ולבחון מה הערכים שלנו ומה המטרה שלנו. יכול להיות שזה ייקח עוד קצת זמן, אבל יש לנו הזדמנות היסטורית להפסיק את הטירוף הזה של כל כך הרבה שנים".
של מי הקונספציה
בין שהתפכחו מתפיסותיהם ובין שרק קיבלו הוכחה לכך שהן נכונות, כל הישראלים - בשמאל, בימין ובמרכז - שואלים את עצמם כעת שאלות. ואולם הפוזיציה של אנשי השמאל לדעת רבים מורכבת יותר מזו של הימנים. "אם יש קושי לשמאל, ויש קושי ייחודי לו, זה בשאלה איך מגיבים לחמאס", מנסח זאת עו"ד מיכאל ספרד, מפעילי השמאל הבולטים בישראל. "ברור שצריך להגיב בכוח ולהגן על אזרחינו, אבל איך עושים את זה מבלי להרוג 5,000 עזתים בתוך שבוע וחצי, כשרובם הגדול חף מפשע וחצי מהם נשים וילדים?"
האיזון בין מלחמה עיקשת בחמאס לבין שמירה על זכויות האדם של תושבי עזה מאפיין גם את הקו שנקטו רבים מארגוני השמאל הישראליים. בהצהרה משותפת שפירסמו ארגונים כמו "בצלם", "שוברים שתיקה", "יש גבול" ו"מחסום ווטש" ישנה הכרה ב"פשעים המחרידים של חמאס" אך גם קריאה "להחזיק בעמדה מוסרית ואנושית ולא ליפול לייאוש ולרגשות נקם". ההצהרה דורשת "להפסיק מיד את ההפגזות של אוכלוסייה אזרחית, בישראל ובעזה" ושלא למנוע מהאוכלוסייה הפלסטינית סיוע הומניטרי. ההצהרה קוראת גם לשחרור מיידי של החטופים הישראלים בעזה, קריאה שרוב ארגוני השמאל פועלים עבורה בנחישות בשלושת השבועות האחרונים. ואולם מבט על דף הטוויטר של "בצלם", למשל, מעמותות השמאל הוותיקות והחשובות בישראל, מגלה שמלבד הקריאה החוזרת לשחרור החטופים, ממשיך הארגון בעיקר לצייץ על פעילות צה"ל ביהודה ושומרון, לשתף סרטונים ובהם התעללויות של חיילי צה"ל בשבויי חמאס ולספור את כמות ההרוגים ברצועת עזה.
"אני חושב שאנחנו הולכים לגיהינום מוסרי", אומר עו"ד ספרד כשהוא נשאל על התגובה הישראלית מול רצועת עזה. "אם היינו עושים היום סקר כמה ישראלים בעד טיהור אתני של עזה, מפחיד לחשוב מה הייתה התוצאה. הסיבה לכך היא לא שהישראלים רשעים, אלא שהמנהיגות שלנו והפרשנים באולפני הטלוויזיה מכשירים רעיונות מטורפים ומתועבים של לפגוע בעשרות אלפי חפים מפשע. הסכנה שלנו מחמאס היא לא הרבה יותר גדולה מאשר הסכנה מאובדן עמוד השדרה המוסרי שלנו".
אז כיצד על ישראל להגיב?
"אנחנו צריכים לפעול על פי דיני המלחמה. אני בהחלט חושב שאפשר ונכון לפנות אוכלוסייה מאזור מסוים כדי שהיא לא תיפגע ולאפשר לחימה, אבל אני לא חושב שאפשר לפנות מיליון וחצי אנשים מהבית שלהם מבלי לדאוג לצרכים הבסיסיים שלהם. אני בוודאי חושב שהאמירה של שר הביטחון, 'לא דלק, לא מזון, לא חשמל', היא פקודה לבצע פשע".
איך אתה מתגבר על יצר הנקמנות והזעם? מן הסתם גם אתה בוער מבפנים.
"ברור. יש לי חברים שהיו 14 שעות בממ"ד בזמן שבני משפחתם נרצחו. אני באותה שבת הייתי בחרדות כמו כולם, ומאז המום וכואב. אבל אנחנו בני אדם, יצורים שיש להם את היכולת לקבל החלטות בהתאם לערכים מוסריים ולא רק בהתאם לדחפים שלנו".
השמאל צריך לעשות חשבון נפש?
"כן, אבל לא רק הוא. ב־7 באוקטובר התפוצצו גם תזות של הימין: שלא צריך להתעסק בפלסטינים, שאפשר להמשיך לכבוש את השטחים, שאפשר לחזק את החמאס כדי להחליש את הרשות וכו'. התפיסה של השמאל תתממש ותתרחש כי אין שום ברירה אחרת. אלא אם אנחנו נשמיד אותם או הם ישמידו אותנו, האופציה היחידה היא פתרון שבו לכולם יש זכויות ואף אחד לא נכבש על ידי האחר. השאלה היחידה היא כמה דם יישפך עד שזה יקרה".
"הקונספציה של הקשרים מול החמאס שייכת כולה לימין ולנתניהו", מצטרף דב חנין, ח"כ לשעבר ממפלגת חד"ש ואיש שמאל ותיק ומוערך. "לי מעולם לא היו אשליות לגבי החמאס. החמאס הוא אויב מושבע של פתרון השלום הישראלי־פלסטיני שאני דוגל בו ודגלתי בו. מי שסייע לחמאס באופן שיטתי היה בנימין נתניהו, בהעברת כספים לארגון שנעשתה בחסות ישראל. מי שאמר 'החמאס הוא נכס, הרשות הפלסטינית היא נטל', זה בצלאל סמוטריץ'. הם צריכים לעשות חשבון נפש". לדבריו, "דווקא ערכים של השמאל - כמו סולידריות חברתית, שאנחנו רואים כעת בחברה הישראלית - מוכחים כנכונים וחיוניים בימים האיומים האלה".
דרך נוספת שבה מתמודדים ארגוני השמאל עם הסיטואציה החדשה היא באמצעות הגברת הפעילות שלהם לשותפות בין אזרחי ישראל היהודים והערבים. בתנועת "עומדים ביחד" לדוגמה, שפועלת בתוך ישראל למען שוויון, שלום וצדק חברתי, הקימו מאז "השבת השחורה" 14 קבוצות של יהודים וערבים, שפועלות בערים המעורבות. ליוזמה הזו גויסו עשרות אלפי שקלים שבהם נרכשו ארגזי מזון, ביגוד ומוצרים לתינוקות שמיועדים למשפחות המפונות מעוטף עזה ולקהילות בדואיות שנפגעו. הפעילים גם ניקו מקלטים בערים המעורבות ותלו שלטי הכוונה אליהם בעברית ובערבית, ופתחו קו חם שאליו תושבים יכולים לפנות כדי לדווח על אירועי גזענות והסתה. "זה משהו שיזמנו עכשיו, יומיים אחרי פרוץ המלחמה", אומר נדב שופט, ממארגני הפעילות ביפו.
זה לא קשה לגייס מתנדבים בימים אלה?
"אצל הפעילים שלנו התפיסה לא השתנתה בעקבות המתקפה של חמאס, אבל אנחנו רואים התבטאויות של נבחרי ציבור שמנסים להתסיס ולשסע בין יהודים לערבים, וזה מחלחל למיינסטרים. יש אנשים לצערי שמזהים את ערביי ישראל עם החמאס. זה אתגר שאנחנו מתמודדים איתו".
אתה לא התמודדת עם משבר זהות בעקבות הטבח של חמאס?
"ממש לא. אני באופן אישי לא חשבתי אף פעם שחמאס הוא הפרטנר שלנו לשלום, ויחד עם זאת אני עדיין מאמין שהעשייה של כולנו צריכה להיות מוכוונת לשותפות בין יהודים וערבים בתוך ישראל על בסיס האינטרסים המשותפים של כולנו - לחיות בשלום, בביטחון וברווחה - ויחד עם זאת להמשיך לחתור גם לשלום עם העם הפלסטיני. איזו דרך אחרת יש?"
"הדם בישראל רותח, ויש מי שמנסים לנצל את הרגע הזה, כולל שרים בכירים כמו בן גביר והחברים שלו, כדי להצביע על החברה הערבית כולה כבוגדת", אומר אלון־לי גרין, ממייסדי "עומדים ביחד". "הדבר הזה, לא רק שהוא מזעזע מוסרית, אלא שהוא גם מסוכן. אנחנו לא צריכים חזית נוספת אלימה בגדה המערבית או בתוך הרחובות בישראל. המטרה של משמרות הסולידריות שלנו היא להוריד את המתיחות הזו".
הבגידה של גרטה
אנשי השמאל בישראל לא מרגישים נבגדים בימים האחרונים כיוון שהיו להם ציפיות מחמאס, אלא בעיקר כי חלקים נרחבים בשמאל העולמי הפנו במידה עורף לישראל כאשר סרבו לגנות את הטבח של חמאס והמשיכו להדהד את הנרטיב שעל פיו ישראל היא הגורם התוקפני היחיד במשוואה. אחד מאירועי השיא השבוע בהיבט הזה היה כמובן הציוץ של גרטה טונברג, ממובילות מאבק האקלים העולמי, שהצטלמה כשהיא אוחזת בידיה שלט עם הכיתוב "Stand with Gaza".
"אני מבין היום שחלק מאנשי השמאל בעולם לא נמצאים באותו מאבק איתי", אומר על כך עו"ד ספרד. "מי שלא מזדעזע, מגנה ללא שום 'אבל' מסע שטני ופראי של טבח של אזרחים, הוא לא שמאל".
"יש לנו תחושת יתמות מהאנשים שהיו אמורים להיות שותפים שלנו בשמאל העולמי", אומר פעיל שמאל אחר. "יש אנשי שמאל בעולם שגינו את הטבח של חמאס וקראו לו טבח, אבל הרבה מאוד לא. הרבה אנשים שאני הכרתי אישית, שאכלתי אצלם ארוחת ערב בבית, ביניהם גם פלסטינים, לא היו מסוגלים לקרוא לזה טבח. יכול להיות שזה בגלל שהם חיים בפיד אלטרנטיבי ורואים רק תעמולה של חמאס. אבל אני חושב שאקטיביסטים ופוליטיקאים צריכים להיות הרבה יותר רציניים. כשאני רואה סרטונים של בן אדם שאכלתי אצלו ארוחת ערב, אומר שהדיווחים על רצח תינוקות ואונס הם לא מבוססים, זה מטריף אותי. זו הייתה הפעם הראשונה שכתבתי הודעת נאצה לפלסטיני".
ואחרי כל זה, יש בשמאל גם אופטימיות. לדברי חלק מהמרואיינים לכתבה, השמאל הישראלי, שכבר היה נדמה כי הוא בפרפורי הגסיסה שלו, דווקא עשוי כעת לשוב מהמתים. "ב־73' הייתה פה מלחמה מזעזעת, וב־78' היה הסכם שלום. חמש שנים בסך הכל", אומרת אחת מהם. "בטווח הארוך, הפתרון היחיד זה לצאת מהשטחים ולעשות שלום. מה שקורה כרגע זה שהשלום נכנס לפריזר להרבה מאוד זמן, ולא באשמתנו אלא באופן שנכפה עלינו. אין לנו ברירה אלא לפרק את חמאס ולשנות את מפת הכוחות באופן פראי. רוב השמאל עדיין מאמין שיהיה פה הסכם. פשוט לפני זה צריך להשמיד ארגון טרור ולהבהיר לכל סובבינו שאסור להתעסק איתנו". ¿
