"אין תשובות, כי אנחנו לא בקו העימות"
אירית טנא, בעלת סטודיו לפילאטיס, קיבוץ עין השופט
אירית טנא היא בעלת סטודיו לפילאטיס בקיבוץ עין השופט, והיא עדיין עובדת, אבל פחות, ומודאגת מהעתיד. "הפגיעה בעסק היא לא מיידית — זה משהו שיהיה מורגש לאורך זמן", היא אומרת. "כרגע אני ממשיכה להפעיל את העסק ונותנת מענה למי שרוצה להגיע כדי לקחת רגע לנשום. פתחתי את הסטודיו בחינם לכל המפונים מהדרום ומהצפון שנמצאים אצלנו בקיבוץ, ובמקביל מתחשבת בלקוחות הקיימים — יש הקפאות של המנוי מצד נשים שנמצאות בחרדה כי הבעל במילואים ואין מי שיהיה עם הילדים, או חוששות להגיע. אני מתחשבת בכולם, לא סופרת חיסורים ולוקחת את המנויים והכרטיסיות קדימה לכמה שיידרש".
כמה זמן תוכלי להחזיק מעמד במצב הזה?
"לא הרבה, כי הפגיעה בעסק בכל זאת משמעותית. נכון שאנחנו במין מצב שמצד אחד לא מעיזה להתלונן ולדבר, כי מי אני, הכל בסדר לעומת אנשים שחרב עליהם עולמם, ולעומת זאת יש פגיעה כלכלית שצריך לחשוב עליה קדימה, כי זה ייקח זמן, והתחושה היא שיש חוסר מענה — גם מיידי — לעורף הרחוק. לא העזתי עוד לפנות לרואת החשבון כדי לקבל מענה, כי התחושה היא שאין לי זכות".
מה את חושבת לעשות?
"כרגע אני במצב השהיה הישרדותי — אני עוד לא עושה כלום, למעט לספק את מה שאני יכולה ללקוחות הקיימים ולכל מי שמפונה לפה מהעוטף ומהצפון, ובגדול צריכה לראות מה אני עושה מול הרשויות, מה עם המסים שאני צריכה לשלם ואין לי הכנסה מספקת, ואני צריכה לכלכל את הבית שלי בלי לקבל מענה מיידי של מענק שיכול להחזיק אותי בחודשים האלה עם הראש מעל למים. ואין תשובות, כי אנחנו לא בקו העימות. וזה גורם למצוקה כי צריך לתכנן קדימה ולראות מה קורה, ואי־אפשר".
"מה שהמדינה נותנת זה אפילו לא פלסטר"
שמוליק שחר, בעלי דולצ'ה קאסה, תל־אביב
"כל האמון שלי במדינה נפגע כבר בקורונה. המדינה הזניחה אותנו אז, והיום מזניחה אותנו עוד יותר. בוועדות יושבים כל הטייקונים והחברות הגדולות שיש להן יכולת לשרוד כלכלית, ואת העסקים הקטנים זרקו מתחת לגלגלים. ואני אומר לך, העסקים הקטנים לא ישרדו את המכה הזו. המדינה צריכה לתת פתרונות אמיתיים ומיידיים, ולא את הבדיחה שראינו. זה אפילו לא פלסטר", אומר שמוליק שחר, בעלים של דולצ'ה קאסה, מפעל לייצור עוגיות בתל־אביב.
לשחר יש קו ייצור בעבודת יד, קו שיווק לחנויות בכל הארץ, שתי קונדיטוריות בירושלים ובמודיעין, וסך הכל 35 עובדים, מתוכם כרגע פעילים רק 22. "הבעיה העיקרית היא בבית הקפה במודיעין, שבעצם לא פועל מאז פרוץ המלחמה, כי אין לי שם עובדים, ובמפעל בתל־אביב, שם קו הייצור התרסק, ושם זה עיקר העבודה וההכנסה".
למה התרסק?
"כי 50% מהעובדים בפס הייצור הם פלסטינים, והם לא נמצאים".
אתה מצפה לפתרונות, אבל אתה רואה איך המדינה מתנהלת.
"נכון. באופן כללי אנחנו נחזור לאותם חיים. חמאס ממשיך וימשיך לנהל אותנו, המשיחיים גם מהצד שלנו ימשיכו לנהל אותנו, וככה הקיצוניים יהיו אלה שיקבעו. עכשיו יש משא ומתן על השבויים עם קטאר. אתם השתגעתם? הרי קטאר הם הספונסרים של חמאס, מי לא יודע את זה, והם אלה שמכניסים להם כספים. אז משהו לא סביר קורה במדינה, משהו לא הגיוני. המנהיגים שלנו עד כדי כך אטומים? אין מילים".
ומה עם העסקים?
"אנשים יורקים דם והמצב רק מחמיר. אנשים שבורים, לא עובדים, לא יודעים מה לעשות עם העובדים ועם עצמם. אם זה ימשיך ככה אנשים פה לא ישרדו. משפחות יקרסו. יש לנו משכנתאות, עסקים, עובדים שצריך לפרנס, ילדים להאכיל. אנחנו, העסקים הקטנים והבינוניים, משלמים הון תועפות ביטוח לאומי ומע"מ כל השנים, איפה זה? לאן זה הולך? המדינה מדברת רק עם חברות של מאות עובדים ומעלה, שזה עסקים שמחזיקים חצי מדינה, כמו הראל ויזל, קסטרו, אבל איפה אנחנו? הקטנים לא קיימים. אין מי שמייצג אותנו".
מה אתה מתכוון לעשות?
"להתמודד עם המצב. לנסות לפחות לעזור לכל מי שאני יכול. אני מקווה שהמדינה תתעשת על עצמה, כי כולם בקומה, מהקטן ועד הגדול. המצב לא יוכל להימשך ככה. האזרחים יתאחדו ויהיה פה משהו. כמה עסק יכול להיות סגור או לעבוד עם חצי מכמות העובדים? חודש? חודשיים? מה הלאה? אין שום אופק לבעלי עסקים, שום מתווה".
"לא למדנו כלום מהקורונה"
יוסי אלקובי, נשיא התאחדות המלאכה והתעשייה
המלחמה מאיימת על עצמאים ועסקים קטנים בכל המשק, ולא רק בצפון או בדרום. בהיעדר תנועה כלכלית וצריכה ערה, ובהיעדר תמיכה של המדינה — רבים מהם פשוט יקרסו תוך זמן קצר. בעלי העסקים רואים במתווה הפיצוי שהממשלה מציעה להם לעג לרש, וקוראים לממשלה להכניס את היד לכיס ולתמוך, כדי לאפשר למגזר הזה לעבור איכשהו את התקופה הקשה.
יוסי אלקובי, נשיא התאחדות המלאכה והתעשייה, מותח ביקורת חריפה על התנהלות הממשלה: "המציאות הזו, שבה המדינה לא השכילה להכין מתווה קבוע – תוכנית מגירה למקרי חירום שבהם נדרש לפצות עסקים ־ אינה מתקבלת על הדעת. מדינה מתוקנת צריכה שיהיו לה מתווים ברורים לשעת חירום, וניכר שלא למדנו כלום מהקורונה, ממבצעים קודמים וממלחמות ישראל. מתי המדינה ופקידי האוצר ישכילו לצאת מטבלאות האקסל שלהם אל השטח, ולהבין שלעסקים קטנים ובינוניים אין את החמצן הנדרש לוויכוחים הארוכים האלה בוועדות הכלכלה והכספים בכנסת? עסקים זקוקים לוודאות.
"פיקוד העורף מבקש מהעורף להיות חזק, אבל כדי שיהיה עורף חזק ושלבעלי העסקים, שחלקם הגדול משרת עכשיו במילואים, יהיו עסקים לחזור אליהם, המדינה חייבת להתעורר ולהתחבר למה שקורה בשטח. מתנהלת כאן מערכה כלכלית גדולה שהיא לא פחות קשה מהמערכה הצבאית. כמו כן, על המדינה לטפל בדחיפות במשבר הקשה של המחסור בידיים עובדות. צריך להבין שעסק ללא ידיים עובדות יירד בתפוקה שלו בצורה משמעותית, ובהתאם יירדו גם מחזורי העסק, ואז המדינה תצטרך לשפות אותו במענקים. אנחנו לא רוצים מענקים, אלא שהמדינה תמצא פתרון שיאפשר לנו להמשיך לעבוד ולהתקיים בכבוד".
"המוח מאובן, אין טיפת יצירתיות"
אורית גלילי־ליבוביץ', אדריכלית ומעצבת פנים, מושב תל עדשים
אורית גלילי־ליבוביץ', בעלת משרד אדריכלות ועיצוב פנים בתל עדשים, חווה את המצב מכיוון עצירת הבנייה, שגורמת לכך שאין לה עבודה. "פגישות עם לקוחות אין כרגע, גם לקוחות שנמצאים באמצע תהלך הבנייה עצרו", היא אומרת. "רוב אתרי הבנייה ריקים כי זה פועלים ערבים שחוששים להסתובב כרגע בערים ובאתרי הבנייה. כולנו כרגע פוחדים, חוששים, זה מצב שבו קשה להחזיק את השגרה".
מעבר לזה, היא אומרת, גם לקוחות שכן אפשר להזיז איתם דברים, למשל לבחור ריצוף או לבחור גופי תאורה — אין לאף אחד ראש לזה: "הרבה מגויסים. הילדים בבית ואי־אפשר להשאיר אותם לבד, והראש לא ממש פנוי להתעסק בדברים האלה כשמסביב יש כל כך הרבה אסונות של משפחות. אבל לא תהיה לנו ברירה. זה המשק והוא בידיים שלנו, אבל נצטרך המון־המון עזרה מלמעלה. למשל, מערכת החינוך, שתקלוט את הילדים כדי שהלקוחות יתפנו, והכי חשוב — לפצות אנשים שהכנסותיהם נפגעו כדי שיוכלו להמשיך ולהזיז את הפרויקט הפרטי של כל אחד מהם. הרי גם הלקוחות שלנו הם אנשים שמתפרנסים, ואם הם נפגעו כלכלית הם לא ימשיכו בנייה ולא יקנו ריהוט וגופי תאורה, אלא ישמרו על מעט הכסף שנשאר".
איך את מתמודדת?
"לפעמים אני אומרת: 'היום אני אשב ואכין תוכנית חשמל או נגרות או מטבח לאיזה בית', אבל בפועל כל כך הרבה פעמים מצאתי את עצמי יושבת על המחשב בלי לסרטט קו אחד. המוח מאובן, אין טיפת יצירתיות ואין ריכוז. וכל זה מגיע אחרי שהיו שנים של קורונה, ואחרי שהיה לנו את יולי־אוגוסט וכולם היו עסוקים בחופשות, ואז החגים, ואיך שנגמרו החגים והיינו אמורים לחזור לשגרה ולעבוד אחרי 3־4 חודשים של כלום, התחילה המלחמה. אני בעצמי לא זוכרת מתי עבדתי.
"העסק שלי קיים כבר יותר מ־20 שנה, היו לי תקופות חלשות וחזקות בעסק, עברתי הרבה עם העסק, ונכון שאני יכולה עוד קצת למשוך בשיניים, אבל לא לעוד הרבה זמן, לא אני ולא אף אחד מהעצמאים. אין לנו ברירה, חייבים לזוז קדימה כדי להחזיר את המשק לעבודה".
מה עושים, בייחוד בתחום של הבנייה, שמבוסס על עבודה של פועלים ערבים?
"קטונתי. מישהו למעלה צריך לחשוב איך מחזירים את הענף לשגרה, איך פותרים את הבעיה ושפועלים יוכלו להמשיך לחזור ולעבוד בבנייה. הפועלים הערבים זה מה שאני מכירה, איתם עבדתי כל השנים, אלה בעלי המקצוע שאני רגילה לעבוד איתם ופוגשת באתרי בנייה, ומן הסתם אלה בעלי המקצוע שיהיו הלאה כי לא את ולא אני נשלח את הילדים שלנו להיות פועלי בניין. אז אחרי שנחזור לשגרה פשוט נצטרך כולנו לבנות מחדש את האמון ולהחזיר לעצמנו את הביטחון".
"אנחנו מרימים את עצמנו בכוח"
אבירם חיון, בעלי מפעל רהיטים, אשדוד
אבירם חיון, בן 53, נשוי ואב לשתי בנות – חיילת שמשרתת ביחידת 8200, ובת נוספת במילואים, שגויסה ב־7 באוקטובר כתצפיתנית בבסיס רעים. הוא בן ממשיך ובעלים של מפעל רהיטים ותיק בעל מוניטין של 60 שנה, והוא לא מבין לאן חטפו לו את המדינה.
אבל לפני שהוא מדבר על המצב הנוכחי, הוא מבקש להחזיר אותנו כמה שבועות לאחור: "אנחנו נכנסים למלחמה הזו במצב שהוא גם ככה חצי מיתון, בטח אם משווים את הנתונים לשנה שעברה. אנחנו מגיעים ל־7 באוקטובר במצב של אי־יציבות במשק בגלל עליית הריבית, בגלל המהפכה המשטרית — כל אלה גרמו לירידה בהיקף העסקים. אני מתעסק בריהוט של מסעדות – בשנה שעברה נפתחו הרבה מסעדות, השנה כמעט לא נכנסו פרויקטים חדשים, וגם אם נכנסו — הכל יותר קשה".
ומפה אנחנו קופצים למלחמה.
"כן, שתפסה אותנו אחרי חודש של חגים, שהיו חסרים בו לא מעט ימי עבודה. בימים כתיקונם יש לי בעסק 20 עובדים. מאז פרוץ המלחמה עבדנו עם 50% מהעובדים. יש עובדים שפשוט לא באו מהפחד. יש עובד שאיבד את אביו במתקפה. לכולם קשה. אין הזמנות חדשות, רק הזמנות שנכנסו לפני המלחמה. יש קושי בגביית כספים מלקוחות, כי הם אומרים שאין להם כסף לשלם. מעבר לזה יש את מצב הרוח והדאגות האישיות שכולנו חווים פה באזור – אם זה קרובים או חברים שנרצחו, אם זה ילדים שנמצאים בצבא, גם ככה קשה להיות פנויים לעבודה. אנחנו מרימים את עצמנו בכוח, מגיעים למפעל, אבל התפוקות ירדו בצורה משמעותית בעוד שההוצאות והתקורות נותרו אותו הדבר. המתווה שהציעו אומר שהפיצוי שלי יהיה בין 6% ל־18% מההוצאות. איך סכום כזה אמור לכסות? הרי ההכנסות ירדו ביותר מחצי. המדינה מנותקת לגמרי מהמצב".
ושלא תחשבו שחיון מסתפק בראיון לעיתון. הוא נסע לפני שבוע וחצי לדיון בוועדת הכלכלה בכנסת, שבו היו שותפים שר הכלכלה ניר ברקת ויו"ר ועדת הכלכלה ח"כ דוד ביטן. "העליתי בפניהם בעיה – מה אני עושה עם עובדים שלא עבדו מתחילת החודש אפילו יום אחד, כי הם היו בחופשת חגים ואיך שנגמרו החגים התחילה מלחמה? העובדים נשארו בבית וחושבים שהם יקבלו כסף כמו שקיבלו בקורונה, אבל אני כמעסיק לא נכנס לי שום כסף, לא מהעסק ולא מהמדינה, אז איך אשלם להם? ומה אגיד להם? אני לא משלם ואני משאיר את הילדים שלכם בלי אוכל? זה אנשים שאין להם רזרבות, מה אני עושה?"
ומה אמרו לך ביטן וברקת?
חיון נאנח: "ביטן שלח אותי לברקת, ברקת שלח אותי לביטן. אמרו לי 'חל"ת חל"ת', אמרתי להם, 'מה יש לכם, זה לא קשור לחל"ת', בסוף הם התייאשו וביקשו מהנציג של ביטוח לאומי לענות לי. הגיע ש"סניק, ששוב התחיל לדבר איתי על 'חל"ת חל"ת', וניסיתי להסביר לו: 'לא קשור לחל"ת. אתה איש ביטוח לאומי, תן לי תשובות. זה אנשים שומרי מסורת, חבר'ה שלך, שלא באו לעבודה בחג הסוכות ועכשיו נשארו בבית ולא עבדו חודש שלם, איך אני משלם להם, תעזור לי לעזור להם'. את יודעת מה הוא ענה?"
מה?
"נשבע לך, הוא אמר: 'טוב אנחנו עובדי מדינה, אין לנו את הבעיות האלה', ויצאתי משם בהרגשה של זבלים אטומים שלא מבינים מהחיים שלהם. ברקת מדקלם עכשיו את אותו נאום שהוא דיקלם גם בקורונה על בעלי עסקים שמחזיקים את המשק, בלי שבכלל מעניין אותו כלום. הוא רק בא לעשות את היחסי ציבור שלו".
"שאלתי בוועדת הכלכלה - מה אני עושה עם עובדים שלא עבדו מתחילת החודש אפילו יום אחד, כי הם היו בחופשת חגים ומיד התחילה המלחמה? איך אשלם להם? העבירו אותי מאחד לשני"
"את מי מעניין עכשיו סדנאות בישול?"
עינת ארז, בעלת עסק לסדנאות בישול וקואצ'רית, קיבוץ דליה
עינת ארז מקיימת עסק לסדנאות בישול ותוכן כבר ארבע שנים בביתה שבקיבוץ דליה, והיא גם קואצ'רית שמלווה בעלי עסקים קטנים ומלמדת אותם יזמות ופיתוח עסקי. בימים אלה היא מתמודדת עם שתי החזיתות העסקיות הללו — גם העסק שנעצר, וגם המתאמנים שניצבים מול שוקת שבורה, וזאת בשעה שהבן הפרטי שלה מגויס ולא יצא הביתה אפילו פעם אחת מתחילת המלחמה.
"מצד אחד אני מנסה לעזור כמה שאני יכולה למתאמנים שלי ולעודד אותם כשהעסקים שלהם לא פועלים כבר שלושה שבועות וההכנסות נעצרו בן לילה, ומצד שני אני נמצאת באותו המצב — הסדנאות שאני מארגנת והן ליבת ההכנסה שלי נפסקו בבת אחת. אני גם לא משווקת ולא מציעה לשום חברה או ארגון או משפחה להגיע לסדנאות, גם לא בעתיד הרחוק, כי את מי זה מעניין בכלל?"
אז מה בעצם את עושה, איך את מתפרנסת?
"אני לא מתפרנסת. אנחנו לא נגמור את החודש. אני דוחה הלוואות, דוחה משכנתה, דוחה כל מה שאפשר כדי לראות איך נעבור את שלושת החודשים הקרובים. בעלי שכיר וזה המזל שלי, אבל את יודעת כמה כמונו יש? מה מצפים מאיתנו לעשות?"
אז איך תכניסי כסף?
"אני צוחקת עם החברות שלי שאני מחפשת עכשיו לנקות חדרי מדרגות. הייתי תשע שנים סמנכ"לית שיווק של חברת בנייה, אני יכולה לחפש עבודה כשכירה, אבל אני לא רוצה לנטוש את העסק שאני בונה כבר ארבע שנים בציפורניים, אבל אני גם יודעת שאם המדינה לא תכניס את היד לכיס ותעזור לי — אני צריכה ללכת לנקות בתים, כשם קוד, או לעבוד בסופרמרקט ולהביא פרנסה מאיפשהו. המדינה לא מבינה שאי־אפשר כל פעם לנטוש את העצמאים שאגב, משלמים לה הכי הרבה כסף מכל המגזרים. המדינה פעם אחרי פעם זורקת את העצמאים — תסתדרו. אני יודעת מכלום לעשות לעצמי הרבה כסף, אבל כל הזמן אני מופרעת מגורמים חיצוניים. קודם קורונה, שאחריה תקופה של שנה שעבדתי בלי הפרעות והמאזנים שלי נראים מדהים, פשוט אף אחד לא הפריע לי, אני יודעת לעבוד ולהביא כסף, אבל עכשיו האסון הזה. המדינה חייבת להבין שהעסקים הקטנים לא יצליחו להחזיק מעמד מבחינה תזרימית עד שאנשים יתייצבו ויחזרו להוציא כסף. המדינה צריכה עכשיו להכניס את היד לכיס ולתת לכל עצמאי קטן 10,000 שקלים בחודש, שזה רק עבור תשלומים בסיסיים בלבד, רק כדי שנשרוד".
ומה את שומעת מהמתאמנים שלך?
"אני שומעת מצוקה מאוד גדולה, אבל מה זה כסף ופרנסה לעומת הזוועות שאנשים עברו ועוברים. לאף אחד מאיתנו העצמאים אין לגיטימציה לפנות ללקוחות, כי כולם מתמודדים עם משברים הרבה יותר גדולים. למשל אצלי במשפחה, בן דוד של בעלי כבר 20 יום לא יודע איפה הבן שלו בן ה־28 שכנראה חטוף בעזה, ילדים של חברים שלנו נרצחו, אז אני אתלונן עכשיו על זה שאין לי הכנסות? מה גם שבקיבוץ שלנו יש מפונים שנשרפו להם הבתים, ונשרפה להם גם הנשמה, ואנחנו כולנו עסוקים בלנסות לעזור להם. ומעל כל זה יש לי בן חייל שנמצא בשטח ולא ראיתי אותו כבר 20 יום, ואני בקושי שומעת ממנו", היא עוצרת ומנסה לחנוק את הבכי. "כל הזמן אני בוכה. אז איך אפשר עכשיו להתעסק בשרידות של העסק? לפרסם? לשווק? אין לגיטימציה לזה בכלל. אני נראית לך יכולה לפרסם עכשיו סדנאות, אחרי שהייתי אצל משפחה מקסימה שעשתה אצלי סדנה לפני חמישה חודשים — אמא, אבא ושלושה ילדים, ושניים מהאחים נרצחו במסיבה?"
את חושבת לעזוב את הארץ?
"אני לא יודעת איך אני יכולה להביא את הערך המוסף שלי בחו"ל, אבל לגמרי אבין אם הילדים ירצו לעזוב, לא אמנע מהם".
