אנו מוצפים בסיפורים, בתמונות, בפנים ובשמות. כרגע ההצפה הזו בלתי ניתנת להכלה. יש מי שמתנתקים, מסיטים מבט, יש מי שמתעקשים לדעת כל פרט. אחרים מגייסים את מיטב כישרונם כדי לנהל הסברה מול דעת הקהל העולמית. אבל כל הפעולות הללו הן אינסטינקטיביות, קצרות טווח, כשאנחנו עדיין עמוק עם הראש בתוך המים. חובת הזיכרון, החובה להסכים להיות עדים לזוועה ולשאת את העדות החיה הזו לדורי דורות, היא משימה גדולה בהרבה. משימה יהודית להפליא.
4 צפייה בגלריה
(כפר עזה. הבתים השרופים ייצבעו מחדש, הנירים ייחרשו והעגבניות ייקטפו | צילום: גדי קבלו)
הסיפור היהודי כולו מושתת על החובה לזכור. זיכרון חי. זיכרון מחייב. בכל דור ודור אנו מקיימים את מצוות הפסח בליל הסדר – "והגדת לבנך". החובה לספר ביציאת מצרים, מה שמכונה "פסח דורות", ניתנה בזמן אמת, כשהעבדים שיהפכו לעם היו בעיצומו של תהליך הגאולה. זו הבנה עמוקה של רגע מכונן בזמן התרחשותו: יש לספר את הסיפור שוב ושוב כנקודת מפנה בתולדות העולם ובתולדות העם היהודי. החובה הזו היא לא משימתם של כוהנים, רבנים או מנהיגים, אלא של הפרט. על האב והאם להיות נושאי הזיכרון ולהעביר אותו לדורות הבאים.
"הזיכרון נישא תמיד על ידי אנשים חיים. הוא יוצר המשכיות בין העבר להווה ואומר למעשה שהעבר לא באמת עבר", כתב ב־1993 ההיסטוריון הצרפתי־יהודי פייר נורה. "בעזרתו אנחנו מבינים שמה שאירע בעבר משפיע על מה שאנחנו היום. לכן הוא מתפתח תמיד". בפשטות: ההיסטוריה מספרת את העבר, והזיכרון מבקש לעצב את העתיד. ההיסטוריה נכתבת ונחתמת, הזיכרון פועם וחי. ודווקא מתוך החיות הזו, מתוך המחויבות להיות עדים ולזכור, יש אפשרות לחידוש גדול לנבוט ולשגשג.
המעגל הזה הוא חלק בלתי נפרד מתולדות עמנו: יציאת מצרים הפכה לסמל של שחרור וגאולה, לאחר חורבן בית המקדש נולדה היהדות כפי שאנחנו מכירים אותה היום, וזיכרון השואה הוא שנתן תוקף להקמת מדינת ישראל. לאחר החורבן והגלות מפעל החיים של חז"ל היה לעצב תרבות יהודית חדשה במציאות שבה אין ארץ ואין פולחן וכל התפיסות הקודמות כבר לא רלוונטיות. את הזיכרון החי שנשאו, תירגמו לאינספור סיפורים, אגדות, טקסים, קינות והלכות. כך נולדנו מחדש: יהודים של מילים ותפילות – לא של קורבנות. יהודים שיש להם כללים לניהול מחלוקות והכרעות קשות. עם הספר שהלמידה היא נר לרגליו. מפעל תרבותי אדיר ומשגשג שקיבל תוקף בזכות הזיכרון החי.
אימת השואה שבה אלינו בעוצמה רבה בימים האלה – בעולם המושגים, בדימויים ובהקשרים. ואם שבים אל הימים ההם, אז הציונות קיבלה את התוקף שלה מאומות העולם אחרי האסון הנורא ההוא, ועם המדינה נולד הישראלי, הצבר, בן המקום ששב אל עבודת האדמה ושביכולתו להחזיק נשק. הוא אחראי לגורלו. מדינת ישראל קמה תחת ההבטחה "לעולם לא עוד". הבטחה שהיא לא עמדה בה ברגע האמת ב־7 באוקטובר. אם בבאבי יאר שאלו יהודים איפה אלוהים, בבארי שאלו איפה הצבא. כעם ריבוני בארצו, כמעצמה קטנה במזרח התיכון, לא האמנו שנגיע לרגע מחריד שכזה בתולדותינו. מה המשמעות שלו על עצמאותנו?
מה ינבט מתוך אסון אוקטובר? איזה חידוש יתחדש אחרי שכל ההמשגות, התפיסות והאמונות שלנו התנפצו אל מול אכזריות שלא יודעת שובע? האופן שבו נעצב את זיכרון הימים הללו הוא שיכתיב למה נהפוך להיות.
פרופ' דניאל כהנמן זכה בפרס נובל לכלכלה אף שמעולם לא למד אף קורס בתחום. כפסיכולוג קוגניטיבי הוא הפך למומחה בתחום קבלת החלטות, בעיקר ברגעים של חוסר ודאות. אחת ההבחנות החשובות והמעניינות שלו היא בין "העצמי החווה" לבין "העצמי הזוכר". אנחנו לא יכולים לשלוט בחוויות שאנחנו חווים, בהתרחשות עצמה. כשאנחנו בתוך המציאות, כל מה שיש לנו זה את ההווה. עם זאת, אנו יכולים וצריכים לעשות כמיטב יכולתנו כדי לעצב את "העצמי הזוכר" שלנו. הזיכרון הוא הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו כל העת, והסיפור הזה לרוב יהיה מושפע מאקורד הסיום שלו, מהאופן שבו נבחר לסיים את הסיפור, וכך ייצבע כל מה שאירע קודם לכן. וזו אולי המהות של הזיכרון החי, המסופר תמידית, של האירועים הגדולים של עמנו. לא כי מה שקרה הוא רגע של מפנה, אלא כי האופן שבו סופר הסיפור הוא־הוא המפנה, הוא מה שייחרת בנו, ולכן יש בו פוטנציאל אמיתי להוליד מציאות אחרת. חדשה.
כרגע אנו נעים בין פיסות של רגעים – סיפורי גבורה שלא ייאמנו, מחוות אנושיות מרגשות, זוועות שהדעת לא תופסת, מחדלים קשים וגם הבנה שהמלחמה עוד לפנינו וככל הנראה היא תהיה ממושכת. חוסר הוודאות מקיף אותנו, וההווה הוא בלתי נסבל.
אבל אנחנו, העדים של המציאות הזו, מספרי הסיפורים שלה – אנחנו שומרי הזיכרון. אנחנו אלה שנחבר את חלקי הפאזל הזה. האופן שבו נעצב את העלילה ונשמר את הסיפור בתוכנו, הוא שיכריע אם נוכל להיוולד מחדש כאומה, אומה חזקה יותר, בטוחה יותר וסולידרית יותר. לא כזו שמושתתת על אימה, אלא על חוסן. באשליה שבה היינו, שכחנו שאנו שותפים ל"ברית גורל". ודאי שלא היינו בשלים לחשוב על ייעוד משותף. אחרי כ"ב בתשרי, 7 באוקטובר, שני הפרמטרים הללו לא יוכלו עוד להיזנח.
אנו שותפים לגורל אחד, אם נכחיש או לא, וחובתנו למצוא ייעוד משותף שייתן תוקף להיותנו, אם נרצה או לא. נצטרך לברר ולמצוא אותו יחד. המאבק שלנו הוא לא רק על ביטחונה של מדינת ישראל, אלא על המושג "ישראליות", על כל היופי והכוח שבו. והוא יוכל להפציע רק מתוך ההקשרים התרבותיים שנרקום בימים שיבואו.
חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא מבארי. מכפר עזה. משדרות. מאופקים. לזכור ולא לשכוח עד ליום אחרון. לא כדי להזין את הפחד: להפך, כדי לכונן את התקווה. עוד יישבו זקנים וזקנות במדשאות בארי, ורחובות העיר שדרות ימלאו ילדים וילדות משחקים. הבתים השרופים ייצבעו מחדש, הנירים ייחרשו והעגבניות ייקטפו. האיום הקיומי יוסר. זוהי לא נבואת נחמה, זוהי תוכנית עבודה.
מה ינבט מתוך אסון אוקטובר? איזה חידוש יתחדש אחרי שכל ההמשגות, התפיסות והאמונות שלנו התנפצו אל מול אכזריות שלא יודעת שובע? האופן שבו נעצב את זיכרון הימים הללו יכתיב הכל
נתניה / לילה / השבוע
רצפה קרה, חושך. במבט שני ניתן לראות חולצה ורודה ומכנסיים מסתתרים באפלה. מתחת למיטה ילדה בת שמונה מקיבוץ עלומים מנסה להירדם. אבל עכשיו היא כבר לא בקיבוץ, תחת אש מחבלים ונפילות טילים. עכשיו היא במקום בטוח – בבית מלון בנתניה עם בני משפחתה. אבל אחרי 7.10 הלילות לא רגילים. הם שחזור של המצוקה והפחד. בשבת ההיא הסתתרה הילדה הזו עם אחיה בארגז מצעים, וכך חייה ניצלו. כעת היא מנסה להגן על הנפש במחבוא מתחת למיטה. אולי ככה תוכל להירדם.
הטראומה מפעמת בנו מעגלים־מעגלים: בילדים ששרדו בעוטף, במבוגרים, בחיילים, במשפחות החטופים והנופלים ובאזרחים שנטרפו מדאגה. השיקום הנפשי ייקח שנים, אם בכלל. אבל ההבטחה להעניק חוסן וביטחון חייבת להיפרע עכשיו. אין תוקף לחיים על האדמה הזו אם יש ילדה בת שמונה שלא מסוגלת להירדם במיטתה בגלל פחד מוות מוחשי כל כך.
בשורה מהפזורה
הפנים המחייכות של עאמר אבו־סבילה מאבו־תלול שבפזורה הבדואית מילאו את הרשתות החברתיות השבוע. אבו־סבילה, בן 25, נרצח סמוך לתחנת המשטרה בשדרות במתקפת הטרור של חמאס בזמן שניסה להציל אם ושתי בנותיה – בנות משפחת סוויסה, שהאב בה נהרג. האם ואבו־סבילה נרצחו, הבנות שרדו. הצעיר הבדואי נעשה גיבור לרגע, וסיפורו היה לסמל של סולידריות במרחב הדרומי. אבל אבו־סבילה לא לבד: ככל שחולפים הימים, מתגלים עוד ועוד סיפורי גבורה וחסד שלא זכו לאור הזרקורים. כ־40 מבני הפזורה נרצחו בשבת הרעה ההיא, 20 מהם אזרחים והשאר אנשי כוחות הביטחון או חילוץ והצלה. עשרה נוספים הם בגדר חטופים או נעדרים, ולא ידוע מה עלה בגורלם. רוב מוחלט של תושבי הפזורה חיים ללא מקלטים, ללא מיגוניות. חלק גדול מהם אפילו לא יכולים לשמוע אזעקות.
בזמנים שבהם החשדנות גואה והאמון מרוסק, הדרום שוב עשוי לשמש סימן לבאות. לא רק לרעות החולות, אלא גם לבשורות החברתיות שצומחות בו. למרות תחושת השקיפות התמידית והאפליה שמלווה את הקהילות הבדואיות בישראל, בשטח נולדות יוזמות מרגשות שמבקשות גם לספר את הסיפור של הקהילות הללו בזמן המלחמה וגם לייצר שיתופי פעולה בכל המרחב הדרומי.
עם קאעד אבו־לטיף ‑ חקלאי, במאי ואיש תיאטרון ‑ אני מדברת כשהוא בדיוק בדרך לנתיבות לחלק סלי מזון. הוא וחבריו הקימו ברהט חמ"ל משותף ליהודים ולערבים שמעניק מענה לתושבים מכל האזור. "גם אותנו המלחמה תפסה לא מוכנים", הוא אומר. "החברה הבדואית חטפה מכה משמעותית, אבל היא הפתיעה את עצמה. לא ראיתי ערבות הדדית מרגשת כזו כבר שנים. המצב הקשה יכול היה להמיט עלינו חורבן חברתי בתוך המרקם היהודי־ערבי, אבל זה לא קרה. כל הכעס על הממסד, ויש הרבה כעס, מונח בצד כי יש פה משימות יותר דחופות".
ביום ראשון שאחרי המתקפה הוא כבר נסע בכל רחבי הדרום עם משחקים וערכות יצירה לכל דורש. היה בכסיפה, בלקיה וגם בבית החולים סורוקה בבאר־שבע. למחרת כבר התחיל לקרוא סיפורים במקלטים ציבוריים. מהר מאוד הצטרפו אליו רבים שעושים כל שביכולתם כדי להוכיח שהנגב עוד יהיה פורח בזכות הרוח האנושית שמפעמת בו.
"לצערי, הקהילה הבדואית לא זכתה לחיבוק כלל־ישראלי סביב ההרוגים והנעדרים שלנו", אומר אבו־לטיף. "כולנו שותפים לגורל אחד, וחובתנו לעצב את העתיד יחד. אני מבין שיש לנו פה עבודה כפולה – גם לחזק את הקשרים ואת היוזמות בין יהודים לבדואים וגם להתחיל לאסוף ולכנס את הסיפורים של הנופלים והגיבורים שלנו. אם אנחנו לא נעשה את זה, הם יישכחו. בסוף האנשים הכי עניים בארץ חיים בדרום, וזה מרגש בצורה בלתי רגילה לראות איך הם תורמים גם מתוך האין".
בניגוד למחרחרי המלחמה והשנאה, גם בקרב הבדואים בדרום וגם בקרב ערביי ישראל ככלל יש הנהגה אחראית, כזו שמבקשת להוריד להבות, לצמצם עימותים ולאפשר לחיים המשותפים להימשך גם בתוך הטלטלה הקשה שאנחנו נמצאים בתוכה. בתוך האסון הגדול שפוקד אותנו, המחויבות לתושבי הפזורה הבדואית היא חובה מוסרית ולאומית - ולו בשביל הימים שעוד יבואו. ¿
קאעד אבו–לטיף: "החברה הבדואית חטפה מכה משמעותית, אבל הפתיעה את עצמה. לא ראיתי ערבות הדדית כזו כבר שנים. האנשים הכי עניים בארץ חיים בדרום, וזה מרגש לראות איך הם תורמים גם מתוך האין"
