בחצר המטופחת הצמודה לסטודיו הקעקועים האינטימי של שלי אליאל בקיבוץ מעגן מיכאל שומעים בימים האחרונים בעיקר שקט. ומה רואים? כתום של פריחה ועיניים דומעות שמדברות בעד עצמן. לכל מי שנכנס להתקעקע יש סיפור על זוועות 7 באוקטובר ויש זיכרונות שהם רוצים לצרוב על עצמם בעיקר כדי לא לשכוח. "אחרי שעברתי לידה שקטה לפני כמה שנים רציתי מיד להתקעקע, ואז הבנתי משהו חשוב על הקשר בין חוויה קשה או אובדן לבין קעקוע - יש משהו בתהליך הקעקוע שמצליח לתרגם את הכאב הנפשי לכאב פיזי, ואני מאמינה שזו התחלה של תהליך ריפוי, של מסע שאנחנו צריכים לעבור עם עצמנו", משתפת שלי, שבימים הראשונים למלחמה ביטלה את כל התורים שהיו לה בסטודיו כי לא הצליחה להחזיר לעצמה את חדוות היצירה. שיחה מקרית ששמעה בין שתי מפונות מהעוטף גרמה לה להבין מה היא צריכה לעשות. "היו להן קעקועים והן דיברו על זה שלקעקוע יש סיפור ושגם לסיפור החדש הן רוצות קעקוע. וסיפרתי להן שאני מקעקעת ואשמח לעשות את זה עבורן ברגע שיבינו מה הן רוצות. רצתי הביתה ושיתפתי פוסט שאני פותחת את הסטודיו רק עבור תושבי העוטף והדרום ואשמח לקעקע אותם ללא עלות".
אחת משתי הנשים בשיחה הייתה קרן שמש מהיישוב יבול שנמצא עמוק בתוך העוטף, שהסיפור שלה קורץ בהחלט מהחומרים שמהם עשוי סרט דוקומנטרי. "ביום שישי, 6.10, בעלי והבן הבכור יצאו צפונה לכיוון תחרות רכיבת אופניים במשמר העמק. אני רציתי להצטרף, והילדים הצעירים (12 וחצי ו־6) העדיפו להישאר בבית עם בייביסיטר במקום לישון אצל ההורים שלי בכפר ורבורג שליד אשקלון. התווכחנו, ובאתי לחייג לבייביסיטר, אבל אז הבן הצעיר שלי החליט שהוא מעדיף לישון אצל ההורים שלי, ופשוט הכרחתי גם את האמצעי לבוא. התעצבנתי עליהם שהכל נדחה ונדחה. הגענו להורים שלי בחצות, ובארבע לפנות בוקר כבר יצאתי צפונה וחברתי לבעלי ולבן הבכור. תוך כדי נסיעה שמענו שיש אזעקות והבנו מקבוצות הווטסאפ של היישוב ושל בית הספר שבו לומדים ילדים מכל האזור שמשהו קורה והוא הרבה יותר גדול ממה שנדמה. עשיתי אחד ועוד אחד ומשהו בי אמר לי שאני חייבת לעשות שתי פעולות במקביל: לחזור לשני הבנים הצעירים שלי ולסמס לאשת הקשר שלי בקיבוץ מעגן מיכאל ולהגיד לה שאנחנו רוצים להגיע להתארח".
הקשר בין קרן לקיבוץ מעגן מיכאל, כמו להרבה מפונים אחרים מהעוטף והדרום שנמצאים שם כיום (כ־350 איש), נוצר כבר במבצעים קודמים, אז חברי הקיבוץ הציעו את הדירות שלהם לתושבי האזור כדי שיוכלו, לפעמים אפילו לכמה ימים, ליהנות משגרה מבורכת. "בדרך לא דרך, כשאני נוסעת בטרמפ עם מטחים מסביב, הגעתי לאסוף את הילדים, וכשהייתה הפוגה לרגע פשוט העמסתי אותם על הרכב ונסענו לקיבוץ. שם בעלי והבכור כבר המתינו לנו והתחלנו להבין את ממדי האירוע. מאז כל יום שעבר פשוט הרגשתי שיש מעליי איזו השגחה שגרמה לי לא להשאיר את הילדים לבד בבית עם בייביסיטר, ואני מנסה לא לחשוב על מה היה קורה אם. החלטתי שאני חייבת לזכור את זה לכל החיים, שגם אם אני מתעצבנת ומתבאסת שדברים קורים, יש לזה כנראה סיבה. וכתבתי בכתב היד שלי "מאה אחוז השגחה" והחלטתי לקעקע את זה אצל שלי. ברגע האחרון ממש, אחרי שהבן שלי עבר יום באמת קשה עם אין־ספור לוויות של חברים, קלטתי שבגלל שאנחנו משפחה שמאוד ביחד, אז אם אני לא נושמת, אף אחד לא נושם, והחלטתי להוסיף גם את הקעקוע לנשום, שיזכיר לי עד כמה גם זו פעולה חשובה".
מכאן זה לתמיד
ואפרופו "לנשום", קרן היא לא היחידה שקיעקעה על עצמה את המילה שעמוסה עכשיו במשמעויות וביכולת הבסיסית שלנו. דוגמה אחת מני רבות היא של משפחה שלמה, בת חמש נפשות, שהחליטה לקעקע את המילה הזו בסטודיו של שלי על היד כיוון שהפעולה המדיטטיבית הזו היא שהצילה את אב המשפחה שהסתתר כמה שעות במיגונית ללא דלת ביישוב שלו בעוטף.
"ההחלטה שלי לעשות קעקועים הגיעה ממקום של לזכור ולא לשכוח, אבל לבחור בטוב ולבחור בחיים", סיפרה לי הדס קרמזין מיישוב תלמי יפה השייך למועצה האזורית חוף אשקלון, שבשגרה עוסקת באירוח ומעבירה סדנאות לבישול בירה מהמבשלה הביתית שלה, קרמזינה. "קמנו בשבת בבוקר לתוך מטח ארטילריה שהצלילים שלו היו שונים לגמרי. הבן הבכור שלי לוחם ימי, ומסתבר בדיעבד שבזמן שהכל קרה הוא היה באזור הרצועה. הבן האמצעי שלי, שגם הוא חייל והיה בשבת בבית, גם הוקפץ חזרה לבסיס ב־11 בבוקר, ונשארתי עם הצעיר שעומד להתגייס ליחידה מובחרת. הווטסאפים בכל הקבוצות היו קשים מנשוא, ואז הגיעה הידיעה שאופיר ליבשטיין (ראש המועצה האזורית שער הנגב), שיומיים קודם לכן היה אצלי בחצר ושתה בירה, נרצח. וזה הלך והתעצם. עובדת שלי, חברים של שנים מנתיב העשרה ועוד אחד ועוד אחת, כמות בלתי נתפסת. אבל אז, שהודיעו שגם נטע אפשטיין מכפר עזה, שהגן בגופו על בת הזוג שלו, נהרג, כבר לא יכולתי יותר. התרסקתי. ארזתי תיק והגענו לכאן לנשום קצת שקט. כשהבנתי שיש פה מקעקעת החלטתי לעשות שני קעקועים: את צמח הלוטוס, על היד, שמצליח לפרוח לתפארת גם במים עכורים ומזכיר לי שבסוף תהיה פה צמיחה כי כל דבר ביקום מתחדש גם אחרי שריפה קשה. קרוב ללב קיעקעתי שלושה כוכבים שמסמלים את שלושת הבנים שלי".
לפרלמנט הקטן שפתחנו בחצר של שלי המקעקעת הצטרפה גם ראני בר לוי מאשקלון, חברה של הדס שנמצאת כרגע בקיסריה והגיעה להתקעקע גם. "אני מרגישה שניצלתי פעמיים. בפעם הראשונה - מהמסיבה. אני טיפוס שרוקד במסיבות וידעתי על נובה, אבל בגלל שקניתי כרטיס למסיבה אחרת שהייתה אמורה להתקיים ב־3.11 החלטתי הפעם לוותר. הפעם השנייה בגלל שהייתי אמורה להיות בכפר עזה, אצל חבר טוב שאחיו נרצח, אבל זו הייתה השבת שאני עם הבת שלי, ולא הגרוש, ולכן ויתרתי". הקעקוע שהיא בחרה לעשות, לב גדול בסגנון וינטג' שבתוכו מוטבע לנצח התאריך 7.10, מקפל בתוכו את קשת הרגשות שלה. "התלבטתי לגבי הנצחת התאריך בתוך הלב, אבל הבנתי שהוא חלק ממני. מהלב שלי. התאריך כל כך קרוב אליי. נטבחו כל כך הרבה חברים שלי שאני לא מסוגלת להפריד בין השניים. מבחינתי התאריך הזה הוא השחור משחור. הוא סמל כל הרוע. אבל הלב הוא שלי. הוא סמל האהבה. ואני יודעת שבסוף הלב הוא זה שינצח".
המדיום הוא המסר
השימוש בקעקועים על הגוף, בדומה לבחירה בבגד מסוים או תכשיט, הוא סממן הרבה יותר רחב ממה שנדמה. מעבר לבחירה האסתטית הברורה מאליה, הקעקועים נועדו להביע איזה מסר ומשהו שאנחנו רוצים שיידעו עלינו. "הקעקועים, התכשיטים וכמובן הבגדים מחברים אותנו למקום של הפריט כמספר סיפור כיוון שאנחנו מחצינים אותו כלפי העולם ונותנים לו משמעות", מסבירה שי רגב, עובדת סוציאלית וסטייליסטית טיפולית המתגוררת בקיבוץ רוחמה שבדרום ומטפלת בנשים ונערות מהעוטף באמצעות סטיילינג טיפולי - שיטה שבעזרתה ניתן להבין כיצד מה שקורה בחיצוניות שלנו יכול להשפיע באופן ישיר על התחושות השונות שלנו. "לכל הפרטים האלה יש משמעות גלויה ויש משמעות נסתרת. ברוב הזמן אנחנו נעים על הציר שבין זיקית לטווס, בין הרצון להיטמע בין כולם לבין הרצון לבלוט באמצעות הפריטים החיצוניים. ובאירועים כאלה הכל מקבל משמעויות נוספות. הבגדים למשל מתאימים את עצמם לסדר היום שהשתנה. ואם בקורונה הם היו פרקטיים, עכשיו אנשים מתאימים אותם ללוויות ולניחום אבלים, ובכללי הצבעוניות הופכת למתונה יותר כי אנשים מתחברים לאיזשהו הלך רוח חברתי. כשמטפלים באמצעות אופנה אנחנו מדברים על איך אפשר להתחזק באמצעות הבגד, איך אפשר להגדיל את אופציית הבחירה כאשר תורמים לנו מבלי להרגיש נזקקות ואיך זה מרגיש באמת לצאת מהבית בלי הבגדים שלך".
ומה לגבי הקעקועים?
"אין ספק שיש גל גדול של מתקעקעים. חיים ילין, שקיעקע את 7 באוקטובר על היד, היה הסנונית הראשונה. ואחריו אין־ספור אנשים קיעקעו תאריכים, לבבות, תמונות, צמחים ואפילו מילים. אני חושבת שאנשים, בעיקר מהעוטף, עברו טראומה והרגישו שהחיים כמו שהם הכירו פעם השתנו לחלוטין, וקעקוע מסמן את זה עבורם. כי הוא לא רק כואב במובן הפיזי, אלא יש בו משהו דומה, כמו סימון של אל־חזור".
בניגוד לקעקועים, תכשיטים שמסמנים את הלך הרוח של התקופה הם אינם לנצח – אפשר לבחור מתי לענוד אותם ומתי להסיר. השימוש בסמלים, כמו במילים, על התכשיט בצורות שונות (מגן דוד, חי וכדומה) מביע, לדעתה של שי, את הצורך של כל אחד ואחת מאיתנו להשתייך לדבר גדול יותר מאיתנו כקולקטיב, להראות שאכפת לנו ממה שקורה ולהעביר מסר של אחדות, כי הטראומה היא רב־מערכתית: אישית, לאומית, קולקטיבית ורב־דורית.
"אני מעצבת תכשיטים 34 שנים, וכבר בשנת 2000 התחלתי לעצב תכשיטים עם סממנים יהודיים כמו חי ומגן דוד", מציינת מעצבת התכשיטים נטע וולפה. "בשנים הראשונות זה היה בעיקר עבור יהדות העולם כי בשונה ממי שחי פה - היהדות שלנו ברורה אם נרצה או לא - מי שחי בחו"ל מחפש לתת משמעות ליהדות הזו. במהלך השנים היו גם ישראלים שחיים בארץ שרכשו את התכשיטים האלה. אבל מאז המבצע האחרון בעזה, ב־2021, הרגשתי שמשהו משתנה ויש הרבה יותר דרישה בארץ לתכשיטים עם הסממנים האלו". עדי הכהן, בעלת מותג התכשיטים DI VE DA, בהחלט מסכימה איתה. "בשנים האחרונות כל הנושא של טיפוגרפיה בתכשיטים מקבל משמעות חדשה. אם המילה חי שולבה אצלי בשרשרת או המילה חיים על טבעת כחלק מאמירה עם קריצה מעט הו מוריסטית, עכשיו המשמעות היא בסיסית וקיומית. זה מדהים שגם מילים אחרות שנמצאות על התכשיטים קרוב לעשור, כמו "לנשום", "טוב" או יחד", מקבלות אינטרפרטציה חדשה, ואנשים מזמינים אותם כדי להיאחז במשהו שייתן להם או לאחרים כוח". *
