"בעיר אילת", אומר רוני דואק, איש עסקים אמיד ויזם חברתי בלתי נלאה שהקים את "שיתופים", ארגון לתועלת הציבור, מהגדולים והפעילים בארץ, "הוכפל תוך ימים ספורים מספר הילדים הזקוקים לתמיכה ולמענה רב־תחומי, ולא רק ללימוד פחות או יותר סדור. במקומות הקליטה האחרים של המפונים והמתפנים מהדרום, כמו מתחם המלונות בים המלח, אין תשתיות ואין אופציה לתמיכה מסיבית בילדים ובבני נוער, המסתובבים במרחבים של בתי מלון אחוזי הלם. המדינה, מסתבר, לא רק הפקירה אותם לזוועות חמאס, אלא גם נטשה אותם אחר כך. אני מסייר באזור ללא הרף וטרם פגשתי אפילו שר אחד, מנכ"ל אחד של משרד ממשלתי. אין להם נוכחות ולא מפתיע שאין בהם אמון".
בתקופת הקורונה התגייסו דואק ועמותות "שיתופים" ו"ציונות 2000" שהקים למבצע "ושמרת", לסיוע, תמיכה והגנה על 312 מוסדות גריאטריים. המבצע לא רק צימצם דרמטית את היקף המגפה באותם המוסדות, לא רק העניק מעטפת טיפולית ל־25 אלף דייריהם, אלא גם מנע קריסה של מערך בתי החולים שהיו, אלמלא "ושמרת", מוצפים בנפגעי קורונה גריאטריים. "כיום כמו אז", אומר לי דואק, "המטרה שלנו היא להגן על החלשים ולגייס את המשאבים הדרושים לסיפוק צורכיהם לתקופה ארוכה. אלא שכעת החלשים המוזנחים החדשים הם ילדי העוטף, ילדים בטראומה, בפחדים, בתחושת חוסר אונים, שלא יודעים מה לעשות עם עצמם אחרי כמה שעות לימוד פורמלי בבקרים, שגם הוא מתקיים בקושי", אומר דואק, המלא התפעלות מהמנהיגים ברשויות המקומיות. "הם לוקחים אחריות במובן של עשייה ולא של דיבור בעלמא".
כדי לתמוך ביותר מרבבת ילדים בגילי שש עד 17 בפוסט־טראומה הזקוקים למענה טיפולי לא פורמלי, להתייחסות אישית עוטפת, מקשיבה, רציפה ומחבקת, שתימשך בשלב הראשון לפחות חודשיים־שלושה, השיקו העמותות את פרויקט "חוסן ילדינו". דואק תרם מכיסו מיליוני שקלים רבים וגייס מקרנות ישראליות וזרות סכומים המתקרבים ל־40 מיליון שקלים. "עוד מעט נגיע ל־50 מיליון שקל", הוא מבטיח. בין התורמים הוא מזכיר קרנות משפחתיות גדולות, חברות טכנולוגיה ידועות, אישים פרטיים אמידים. דואק: "השאלה היחידה שהתורמים שואלים אותי היא, האם התרומה שלהם לא תשמש עלה תאנה למחדלים הממשלתיים. ואני עונה ומסביר להם את המצב – המתנדבים במרכזי החוסן הם אנשים נפלאים ומסורים מאין כמותם, זו ישראל במפגן עוצמה אזרחי בלתי רגיל שעוד יילמד בכל העולם. אבל לניהול מושכל של הפרויקט "חוסן ילדינו" נדרשים צוותים רב־תחומיים של אנשי מקצוע, שיקבלו שכר ויוכלו ללוות את הילדים בקביעות ונדרשות תשתיות פיזיות, מתנ"סים מיוחדים לילדים. לכן אנחנו כבר מקימים באילת מאהל ענק ברמה גבוהה, ממוזג ומצויד. את השטח תרמה העירייה; ראש העירייה מנהל שם מדינה שלמה".
בחדר המלחמה של "חוסן ילדינו" מכונסים 20 אנשי ניהול "מהשורה הראשונה, שלקחו פיקוד על המשימה", כהגדרת דואק. "איננו באים להחליף את הממשלה", הוא מדגיש, "אלא לסייע לילדים שללא תמיכתנו יהיו לדור אבוד. אם השרים שנוגעים בדבר ירצו לקחת את המשימה החשובה הזו מכאן והלאה, בבקשה". לא הוא ולא המוני האזרחים המגויסים למשימות דומות מאמינים שזה יקרה היום, מחר או מחרתיים. גם לא אחרי ששרי האוצר והחינוך סיכמו השבוע על תוספת של 200 מיליון שקל לתקציב החינוך, בלי לפרט למה, למי ומתי. דואק: "ממש מתחת לאפה של הבירוקרטיה הפוליטית־ממשלתית צמחה בארץ מנהיגות חדשה של חברה אזרחית. הנהגה שתעמוד בראש המדינה בחלוף מצב המלחמה, ואפשר שעוד לפניו. זהו קאדר אדיר של אזרחים שהוכיחו קבל עם ועדה את יכולותיהם, את כישוריהם, את מסירותם ומקצועיותם, מול החידלון של הממשלה".
"מנהיגי החברה האזרחית", מדגיש דואק, "הם התשתית של השיקום הלאומי, אנשי החומה והמגדל מודל 2023 שייקחו בידיהם את המדינה ויתחילו לנהל אותה, המדינה מחכה להם".
לא עוד הפרד ומשול, מעכשיו אַחֵד ומשול.
צו גיוס צרכני
צה"ל נלחם בעזה, חברה אזרחית נלחמת בעורף, ומה עם החברה הצרכנית? ישראלים עם צורך וקונה, וכעת יכולה להיות שעתו היפה. קודם לכל ביחס לחקלאות. המרדף אחר המלפפון הקפריסאי והעגבנייה הטורקית הזולים צריך להיפסק בימים טרופים – באמת טרופים – אלו. מצב המלחמה הבליט את הכורח הלאומי לשמר את הייצור החקלאי המקומי ככרית הביטחון התזונתי של כולנו. זה הזמן לגנוז את המדיניות המובילה להרס החקלאות המקומית לטובת היבוא הבלתי מרוסן כי הוא "מוזיל את הסחורה". אולי מוזיל אותה ברגע הקנייה, אך הורס את החקלאות במושבים ובקיבוצים בדרום ובצפון ופותח פתח מסוכן למחסור בשעת מבחן מלחמתי. גם אם תוצרתם עולה קצת יותר, חקלאי ארצנו קודמים. ואם אין ירק או פרי מקומי מסוים בזיל הזול שבועיים או שלושה, אז אין. נתאפק בלי לקטר.
ולא רק החקלאות חשובה, אם כי היא נפגעה במיוחד. הממשלה חדלת היוזמה אמנם לא השכילה לקרוא לציבור להעדיף כעת את תוצרת הארץ, אך הציבור מסוגל לעשות את ההעדפה הזו בעצמו. לקנות קודם כל מוצרים שיוצרו כאן, במשק הישראלי, בכל ענפי הכלכלה. גם אם התחליף למוצר מיובא קצת יותר יקר (אם כי בשער של 4 שקלים לדולר, ספק אם אכן יקר). כאשר ראשי מעצמות כלכליות כמו ארה"ב, סין והודו פונים לאזרחים לנהוג כצרכנים פטריוטים ולהעדיף תוצרת מקומית, קל וחומר קריאה כזו חשובה כאן ועכשיו, עכשיו וכאן.
אצטט את אשתי: בוא נתאפק ונוותר על קניית מוצר מיובא, גם אם הוא זול יותר. בשעה זו לא ניתן את ידינו לפגיעה בייצור המקומי בכלל ובתוצרת היישובים לאורך הגבולות בפרט. בלי לקטר, בבקשה.
קרב התחזיות
הסוכנויות לדירוג אשראי הזהירו, מי לא יירא? משרד האוצר לא, בנק ישראל לא. S&P פירסמה השבוע את החלטתה להוריד את תחזית הדירוג של ישראל מיציבה לשלילית. ההורדה, אומרים בכירים בירושלים, היא בסך הכל אקט מתבקש על פי כללי הממשל התאגידי הנהוג בסוכנויות אלו כלפי מדינה במלחמה, גם אם היא – כמו ישראל – הותקפה במפתיע ונכנסה למערבולת במצב כלכלי מצוין.
להצדקת ההורדה הציגה S&P צפי משלה למשק הישראלי, המבשר על מיתון די רציני: ירידה בתוצר לנפש של כאחוז אחד ב־2023 ואחוז וחצי ב־2024. גירעון הממשלה חזוי, לפי כלכלני S&P, לזנק ל־5% מהתוצר השנה ול־5.3% בשנה הבאה. חטיבת המחקר של בנק ישראל הציגה, יום קודם, תחזית שונה בתכלית: למרות המלחמה, הכלכלה הישראלית תגדל השנה ובשנה הבאה בקצב ממוצע של 2.5%, כאשר ההתאוששות המהירה תחל כבר ברבע השני של 2024 ותואץ ברבעונים הבאים. הגירעון בתקציב הממשלה אמנם יתרחב, אבל בשיעור נסבל, ל־2.3% מהתוצר בשנה השוטפת (45 מיליארד שקל) ול־3.5% מהתוצר בשנה הבאה (65 מיליארד שקל).
הפערים בתרחישים לא נובעים מהנחות שונות ביחס להתפתחות בשדה הקרב: גם בחטיבת המחקר של בנק ישראל וגם ב־S&P מניחים שמלחמה נגד חמאס בעצימות גבוהה תסתיים בסוף השנה או בתחילת 2024 ושתהיה מוגבלת ברובה לחזית הדרומית. למה, אם כן, התחזיות כה שונות? התשובה מצויה, כרגיל, בפרטים. הסוכנויות לדירוג האשראי מתעלמות מהסיוע האמריקאי הנאמד ב־55 מיליארד שקל לפחות. לכלכלנים בחטיבת המחקר של בנק ישראל מודלים סטטיסטיים ואקונומטריים גדולים ורבי משתנים של המשק הישראלי, והם מצוידים בידע אינטימי על תוכניות האוצר, על הסכומים הגדולים שהצטברו בקרן מס רכוש ושניתן להוציאם כפיצויים לנפגעי הרכוש, ועל עלויות המלחמה הישירות והעקיפות כפי שנרשמות אצל החשב הכללי. כל זה חסר לכלכלנים בסוכנויות לדירוג האשראי העסוקים בעריכת תחזיות לעוד עשרות מדינות.
הכלכלנים בבנק ישראל ובמשרד האוצר רואים תוספת ברוטו של 25־27 מיליארד שקל למסגרת התקציב ב־2024, ממנה 7 מיליארד שקל ימומנו מקיצוצים (בשפת האוצר "התאמות") בהוצאות ממשלה שאינן חיוניות למאמץ המלחמתי, ביניהן מה שמכונה "כספים קואליציוניים". כלכלן בכיר באוצר: "ההתאמה הזו למציאות החדשה נחוצה מכל הבחינות. היא תאותת לאזרחי ישראל ולעולם כולו שאנחנו עם היד על השיבר, שאין השתוללות תקציבית ושאנחנו דואגים למשק הישראלי אחרי שוך הקרבות".
הסוכנויות לדירוג האשראי לא לוקחות בחשבון את השקט היחסי בשווקים הפיננסיים בארץ, שהושג הודות לפעולות הרגעה, הרחבה והתערבות מיידיות של בנק ישראל, כולל המהלך יוצא הדופן של מכירת דולרים מהרזרבות, למניעת ספקולציות ותנודות חריפות בשער השקל. הציבור בארץ, פוסקת אישיות בנקאית־כלכלית בכירה, הוכיח שוב שהוא בוגר ושקול בצעדיו.
אחרי המבול
לדרישת האמריקאים, נתניהו מגשש אצל מדינות האזור בסוגייה מה יהיה ברצועת עזה אחרי סיום הלחימה ו"פירוק חמאס" כהגדרת מטרתה. שליחים ישראלים ולא ישראלים, שהתנסו במשאים ומתנים חשאיים, מדלגים מבירה לבירה ומנסים לנסח נייר עמדה או מפת דרכים – לניהול עזה ביום שלמחרת.
מספר הנחות יסוד מכוונות את השגרירים הניידים הללו, שאין להם מעמד רשמי. הנחה אחת: שלטון חמאס ברצועת עזה מוגר וחובה להבטיח שלא ישוב. הנחה שנייה: עזה תישאר מפורזת מנשק התקפי לכל צורותיו. הקשרים הישירים עם ישראל ינותקו, לפחות למספר שנים, ויוקם אזור חיץ צבאי לאורך הגבול. הנחה שלישית: בין שליש למחצית מהמבנים והתשתיות בעזה נהרסו כמעט כליל. לפיכך, לשיקום הרצועה – במיוחד צפונה – יידרשו 15 מיליארד דולר. יידרש גם פתרון מהיר לבעיית המטבע החוקי ברצועה. הנחה רביעית: אסור לחזור על הטעויות בשיקום עזה אחרי מבצע צוק איתן, שהתאפיין בשחיתות כה בולטת עד שהמדינות התורמות הפסיקו אותו באמצע. הנחה חמישית: אחדות העם הפלסטיני ברצועה ובגדה חייבת למצוא ביטוי בשליטה אזרחית מאוחדת.
מההנחות הללו מתגבש סוג של מתווה מציאותי, שונה בפרטיו משליח לשליח, מתוכנית לתוכנית. סוגיית המפתח היא מידת מחויבותיהן של מדינות ערביות לא רק לשיקום כלכלי של עזה, אלא גם – ובעיקר – לניהולה לשנים. לפי האופציה המועדפת על הגורמים הבכירים בירושלים, עם סיום הלחימה ייכנס לרצועה כוח שלום־שיטור־שיקום בינלאומי, שינהל את העניינים האזרחיים בה. המגעים לכינון כוח כזה טרם התחילו; נושא הסמכויות שלו ויכולתו לכפות חוק וסדר בלי להיתפס כבעלי הבית יימצא בלב הדיונים. אין, נכון לאתמול, מדינה אחת במעגל המזרח־תיכוני המוכנה ליטול על עצמה את האחריות לשיקום, העלולה להתפרש כקבלת חסות על עזה. כולם מתנערים ממנה. כסף כן, אחריות - חלילה וחס.
ברירת המחדל שנותרה היא העברת השליטה האזרחית לידי גורמים אחראיים ברשות הפלסטינית, בלי שכוח השלום והשיקום הבינלאומי ייצא ממנה. בין המדלגים והמתווכים יש הסבורים שהנהגת הרשות הנוכחית, בתגבור מסוים, יכולה לבצע את משימת האיחוד החלקי. הרי היא ממילא משלמת מתקציבה 40 אלף משכורות לעובדי המגזר הציבורי ברצועה ומתחזקת את המערכת הפיננסית שלה. ויש הסבורים שהנחיות מרמאללה לא יכובדו בחאן יונס, ולכן מן ההכרח להקים הנהגה פלסטינית מקומית חלופית, שאמנם תפעל מטעם הרשות אך תזכה לאמון האוכלוסייה.
לדעת אישיות ישראלית המצויה במגעים החשאיים הנפרסים על פני המזרח תיכון, ארה"ב, אירופה ואפילו אסיה, הסיכוי לכך נמוך, אך "כל תרחיש אחר הוא בלתי אפשרי מראש". הרשות, אומר אותו גורם ישראלי, היא אמנם גוף מושחת וחסר תפקוד, ובכל זאת יש לזכותה הישגים מוחשיים לא מעטים. רמת החיים בשטחי הרשות זינקה מסיום האינתיפאדה השנייה והייתה גבוהה – לפני המלחמה – פי 4־5 מזו שבעזה. מנגנוני השליטה והמינהל הציבוריים השתפרו והשתכללו, המערכת הבנקאית עובדת היטב ונרשמה התקדמות משמעותית למדינה שבדרך. נכון שהרשות לבדה לא מסוגלת לנהל את עזה אחרי פירוק חמאס, אך מן ההכרח שתהיה שותפה מובילה בו. ניסיון לכפות על העזתים ממשל חדש נפרד מבחוץ לא יצלח, ועלול לגרום לצמיחת ארגון טרור מוסלמי חדש. "מבחינת העזתים", אומר איש עסקים פלסטיני, "מה שקרה בשלושת השבועות שחלפו זו קריסת הקונספציה של האחדות הערבית. העולם הערבי כולו עמד מנגד כשביתם הוחרב עד היסוד, הסתפק בהודעות גינוי ריקות ובפיזור הפגנות תמיכה. לממשלים הערביים, מסתבר, אכפת רק מעצמם. הם יצטרכו להשקיע בעזה סכומי כסף גדולים מאוד ומשאבים ניהוליים משמעותיים כדי לזכות בלגיטימציה של המקומיים. ספק אם יזכו".
האם התוכניות המרחפות כעת באוויר יבשילו למעשים וישנו את המציאות, או שמה שוב, כפי שקרה פעם אחר פעם לאחר ההתנתקות, הטרור יקום מתבוסתו כמו עוף החול ויחזור לשלוט ברצועה?
לאף לא אחד כרגע אין תשובה לשאלות הרות גורל אלו. המציאות תענה עליהן.
רוני דואק: "אין תשתיות לתמיכה בילדים המסתובבים אחוזי הלם. אני מסייר הרבה בבתי המלון וטרם פגשתי אפילו שר אחד, מנכ"ל ממשלתי אחד. לא מפתיע שאין בהם אמון"
המלחמה הבליטה את הכורח הלאומי לשמר את הייצור החקלאי ככרית ביטחון תזונתית. זה הזמן לגנוז את המדיניות המובילה להרס הגידול המקומי לטובת יבוא כי זה "מוזיל את הסחורה"
האופציה הסבירה לעזה היא העברת השליטה לגורמים אחראיים ברשות הפלסטינית. הרי הם ממילא משלמים 40 אלף משכורות לעובדי המגזר הציבורי ברצועה
