שר הביטחון יואב גלנט לובש מתחילת המלחמה חולצה שחורה, אותה חולצה שחורה, אותו דגם. השחור מלמד על רצינות, נחישות; האחידות מלמדת על צניעות, סגפנות, עומס עבודה; היא מתחברת לאחידות בבגדי החיילים. החולצה היא המסר: זלנסקי בירוק; גלנט בשחור. בהמשך התחיל גם נתניהו לעטות על עצמו שחור; בקרוב גנץ. לובשי חול וחגור וכבדי איפור, אט־אט יצעדו הם אל מול האומה.
אלה ימים פטריוטיים, ימים של פה אחד. כמו כולם, גם אני נתלה בסיפורי הגבורה המפעימים מ־7 באוקטובר, בהתגייסות המופלאה של החברה האזרחית בשלושת השבועות שעברו מאז. כמו כולם, גם עיניי יבשו מדמעות; כמו כולם, גם אני מיטלטל בין יגון לשמחה, בין זעם להכרת תודה. המכה שחטפנו בשבת ההיא באמת חסרת תקדים. הצורך להתכנס תחת אחווה אחת, הסכמה אחת, סיסמה אחת, טבעי ומובן. חזקו אותנו, אחדו אותנו, רגשו אותנו, מבקשים קוראי העיתון. זה לא הזמן לסימני שאלה.
אף על פי כן, השאלות דורשות בירור. הן דורשות בירור גם לגופן וגם בגלל השבר באמון, שבר שהדרג הפוליטי והדרג הצבאי אחראים לו ואשמים בו. הם יישאו באשמתם עד יומם האחרון.
מלחמות העבר לימדו אותנו שמה שמתחיל בפרץ של התלהבות פטריוטית, כולם בעד אחד ואחד בעד כולם, מצטנן ברגע שנדרשים מחירים. נתניהו יודע את זה טוב מכולם. לא פחדנות מביאה אותו לדחות שוב ושוב החלטות, אלא הבנה מעמיקה בסקרי דעת קהל. החולשות של הישראלים הן תחום ההתמחות שלו.
ההחלטות קשות כי המחירים קשים. קל לדבר על המחירים במונחים כלליים, בלתי מחייבים. קשה יותר לקבל אותם במונחים ספציפיים. העסקה שהשליח האמריקאי דיוויד סאטרפילד וראש ממשלת קטאר מוחמד אל־תאני רוקחים יחד, לא תיעצר בהפסקות אש לכמה שעות או באספקת דלק ותרופות לצפון הרצועה. את המחוות האלה הקבינט יכול להעביר בקלות.
התחנה הקשה באמת היא שחרור אסירי חמאס. אנחת הרווחה האדירה שתפרוץ כאן כאשר ילדים, נשים, קשישים, ייחלצו מהשבי, תיתקל בזיכרון הצורב מעסקת שליט. האסירים ששוחררו אז, ובראשם יחיא סינוואר, הביאו עלינו את האסון הנוכחי. אותו נתניהו; אותה דילמה. אני חושב שלא היה מנוס מלהסכים לעסקת שליט לאחר חמש שנים וחצי בשבי. הטקס שערך לו נתניהו בתל נוף, לאחר שנשבע באוזניי באותו בוקר שלא יהיה שום טקס, היה אחד הפרקים המביכים בקריירה הארוכה שלו.
ההחלטה על פעולה קרקעית בעזה זוכה כרגע לתמיכה ציבורית מלאה. התמיכה תרד כאשר הלחימה תתמשך, רשימת הנופלים תתארך והניצחון לא ייראה באופק. לכושר הספיגה יש גבולות. 1,400 הרוגים מיותרים היו לנו ב־7 באוקטובר. אמהות ללוחמים, גם לוחמים, ישאלו, עד כמה, עד מתי.
כל ההחלטות בקבינט מתקבלות פה אחד, אומרים הדוברים הרשמיים, והפרשנים באולפנים חוזרים אחריהם בתחושת חובה פטריוטית. לא אמת: האמת היא שבקבינטים שמוקמים בשעת חירום אין הצבעות. יש דיון, ואחריו ראש הממשלה מסכם. לפעמים הוא שואל אם יש הערות. בדרך כלל אין הערות – מה טעם להעיר. והעיקר, עד לכתיבת שורות אלה הקבינט לא קיבל שום החלטה שכרוך בה מחיר פוליטי מוחשי. המבחן עוד יגיע – אי־אפשר יהיה לדחות אותו לנצח.
האצבע ניצחה את הראש
שלשום אחר הצהריים התאבך ענן שחור מעל מרכז העיר עזה. מה שנראה מעל הקרקע – קריסה של בית מגורים רב־קומות – לא ייצג בהכרח את מטרת ההפצצה. אני רוצה להניח שהמטרה הייתה ראויה.
ההפצצה הטילה צל מסוים על המגעים להחזרת החטופים. היא המחישה ברבים את המתח שקיים בדיונים סביב שני הנושאים. מה קודם למה, עסקה לשחרור חטופים או פעולות מלחמתיות בעזה, כולל סיכולים, כולל כניסה קרקעית. יש שרים שרואים בשחרור החטופים עדיפות עליונה; אחרים מעדיפים כניסה קרקעית. הם מאמינים שלא רק שהיא לא תטרפד את העסקה, היא תקדם אותה ותוזיל את המחיר. נתניהו מתכחש לצורך בהכרעה. זה יתרונו, זאת חולשתו: כל דיון אצלו נגמר בדיון נוסף, כמו חוט בלי קשר.
למחלוקת נכנסים האמריקאים. יש להם סיבות טובות לתעדף עסקה: הפעולה הקרקעית עלולה לגרור אותם למלחמה בצפון, לאיים על המשטרים במדינות הערביות המתונות ולסבך את ישראל ואותם בדעת הקהל באמריקה. שחרור חטופים, בהם אזרחים אמריקאים, טוב לקמפיין הבחירות של ביידן.
גנץ ואיזנקוט הביעו התנגדות לפעולה בצפון שעליה פורסם בשבוע הראשון למלחמה. הם התרשמו שלהתנגדות שלהם הייתה השפעה דרמטית: הם מנעו החלטה הרת אסון. האמריקאים יכולים לטעון אותה טענה. בדרך שבה מנהל נתניהו את הקבינט, כולם צודקים: לכל אחד יש השפעה; לאף אחד אין השפעה מכרעת. קל יותר למנוע החלטה מלקבל החלטה אופרטיבית.
אותו דין חל על ההחלטה שהתקבלה השבוע להעדיף את שחרור החטופים על הכניסה הקרקעית. זה מה שהוחלט, אבל רק כותבי הספרים בעתיד יוכלו לומר לנו מה קרה באמת, האם החטופים היו הסיבה או רק סיפור כיסוי לדחיית פעולה שמחירה כבד ותועלתה מפוקפקת. כך או כך, כפי שהוכיחה ההפצצה שלשום, בפועל אין תיעדוף.
נתניהו וגלנט מדברים על מלחמה שתימשך חודשים ארוכים, אולי שנה, אולי יותר – הארוכה במלחמות ישראל. השאלה היא מה זה אומר על 360 אלף חיילי המילואים שגויסו בתחילת המלחמה; מתישהו יצטרכו לשחרר את רובם. כבר עכשיו, כמו בשלושת שבועות ההמתנה ב־1967, ניכרת תסיסה בשטחי ההיערכות. האימונים וההצטיידות מיצו את עצמם. הבטלה מאונס, בעוד המשפחות בבית סובלות והפרנסה נפגעת, מובילה להתרופפות המשמעת.
במארס 2002, לאחר הפיגוע ההמוני במלון פארק בנתניה, ראש הממשלה שרון הורה לצה"ל להשמיד את תשתיות הטרור ולפגוע ברשות הפלסטינית. רשמית, מבצע חומת מגן נמשך חודש וחצי. על פי מפקדים בצה"ל, הוא נמשך עד נובמבר 2004 – שנתיים. על פי השב"כ, עד 2007.
המלחמה הנוכחית מתנהלת על פי ניסוח מטרות דומה (הרטוריקה קיצונית יותר, אבל היא רק רטוריקה). סביר להניח שתדרוש פרק זמן דומה, אם לא יותר.
לפחות שר בכיר אחד מעדיף תמרון קרקעי שיימשך יומיים־שלושה, ישיג תוצאות מוגבלות ויסתיים. כניסה לזמן ארוך, סופה בדשדוש. לא בטוח שזאת כוונתם של עמיתיו.
לסוגיית הלו"ז יש גם משמעות פוליטית. נתניהו מדבר על מלחמה שתימשך שנה. אחריה הממשלה בראשותו תפתח בבדיקה, איך התרחש המחדל ומי אחראי לו. על פי ניסיון העבר, החקירה תימשך עוד שנה, אם לא יותר. המלצות הוועדה יתחרו בפסק הדין במשפטו: ינצח מי שיסיים אחרון.
הפוליטיקאים שממהרים לחשב את קיצו צריכים להביא את הלו"ז בחשבון. נתניהו אולי מכהן על זמן שאול, אבל הוא דואג לכך שיהיה לו הרבה זמן שאול.
והעיקר, אין הסכמה על היום שאחרי. אפילו דיון אין. התרחיש המקובל על האמריקאים ברור: בסופו סילוק חמאס מהשלטון בעזה, מסירת השלטון בעזה לרשות פלסטינית מחוזקת וחידוש המשא ומתן בדרך לפתרון שתי מדינות, בעידוד סעודיה והמדינות הערביות המתונות. התרחיש הזה לא יכול להתקבל בממשלה הנוכחית.
לתוך הפערים האלה נכנסת הפוליטיקה. ביום שני, לאחר שרונן ברגמן ואני דיווחנו בעיתון על משבר האמון בין נתניהו לצבא, בכלל זה הטלת האשמה וההדלפות משני הצדדים, לשכת ראש הממשלה התאמצה להפיק הודעה משותפת ותמונה משותפת. המאמץ היה מבורך: מישהו שם הבין שכך אי־אפשר לנהל מלחמה. אף על פי כן, מכונת הרעל המשיכה לעבוד. נתניהו נפגש עם גבי אשכנזי ועם האלוף בריק. פגישות כאלה מנהלים בחשאי. בשב"כ יש צוות שיודע לדאוג לכך. אבל בלשכת נתניהו רצו להכניס אצבע בעין לגלנט (אשכנזי) ולרמטכ"ל (בריק). האצבע ניצחה את הראש.
בערב הצטלמו גלנט והלוי משני צידי נתניהו, כשני אנוסים. הצילום הזכיר את הצילום האיקוני של גל הירש עם שתי החטופות ממשפחת רענן.
אחד הקצינים שלח לי, אפרופו, טקסט של כרוז שכתב ב־1945 יצחק שדה, מפקד הפלמ"ח. "מישהו אי שם מחזיק את מאזני חיינו בידיו", כתב. "כפות המאזניים עולות ויורדות, יורדות ועולות. על כף אחת שואת ישראל, מלחמת ישראל. על הכף השנייה תככי פוליטיקה. התככים משקלם כבד. בבוא הזמן השלך עצמך על כף המאזניים, בכוח ובאומץ. המאזן ישתנה!"
מה היה קורה אילו
כל מי שמעורב כרגע בקבלת ההחלטות, בדרג המדיני והצבאי, מתקשה לעכל את גודל הנזק שנגרם לישראל – מורלית, אסטרטגית, ביטחונית, מדינית. "כישלון קולוסאלי", אמר לי אחד מהם. הוא המחיש את התוצאה בתיאור שלקוח ממשחק ילדים ישן. "תאר לך אבני דומינו שמסדרים אותן בטור, אחת מאחורי השנייה, מאות אבני דומינו", אמר. "בא חמאס ומפיל אבן אחת, שמפילה את האבן שלפניה, שמפילה את האבן הבאה, מאבן דומינו לאבן דומינו, עד סוף הטור.
"עכשיו תחשוב", הוסיף. "הרמטכ"ל וראש השב"כ קיימו ביום שישי בלילה דיון באפשרות שחמאס יתקוף. אילו היו מקבלים באותה שיחה החלטות אחרות – להפעיל את מסוקי התקיפה, להעלות מול המכשול טנקים – היינו מדברים עכשיו על המודיעין המשובח, המפקדים המופלאים, העליונות המבצעית של צה"ל".
הוא סיכם בחיוך מר. "אבל אין טעם לדבר על אילו", אמר. "אני רואה את הרצי הלוי ואת רונן בר בדיונים. שני אנשים טובים. אני מתפעל מהיכולת שלהם לתפקד כשמשא כבד כזה מונח על כתפיהם".
איחוד כוחות במשטרה
למחרת 7 באוקטובר ערבים ישראלים הסתגרו בבתיהם. כמו שכניהם היהודים, הם הוכו בהלם. ההחלטה שקיבלו הייתה נכונה: בסערת הרגשות ששטפה את הארץ, טוב היה להקטין את החיכוך. אפילו בפשיעה בתוך החברה הערבית חלה ירידה, עניין מרתק כשלעצמו.
ואז באו השבוע השני והשלישי.
במשטרת ישראל התכוננו לחזרה אפשרית של אירועי שומר החומות: צעירים חמומי מוח יתקפו יהודים בערים המעורבות, ישרפו ויבזזו. חמומי מוח יהודים יתקפו ערבים. הר הבית יהפוך למוקד להתפרעויות. תיפתח חזית שנייה, בתוך ישראל.
קרה ההפך. ראשי ערים, מנהיגי דת, מטיפים במסגדים, בהם כאלה שהתבטאו בקיצוניות בעבר, קראו לציבור שלהם להירגע. ההתנהגות הרצחנית של אנשי חמאס הבהילה אותם. לא היה להם שום עניין לייבא את הרצחנות הזאת פנימה, לתוך מדינת ישראל. היו מהם ששלחו הודעות תנחומים לקרובי הנרצחים. גם הציבור הגיב כך. ייתכן שמשהו מזה נבע מהלקחים שהפיקו בחברה הערבית מאירועי שומר החומות. ואולי הייתה כאן, בפשטות, עמדה מוסרית: חמאס זה לא אנחנו.
זאת התמונה הכללית. בשולי הרשת החברתית היו גם התבטאויות מלאות שטנה כלפי יהודים וגילויי שמחה למראה סרטוני חמאס. פרקליטות המדינה הגישה עד היום 20 כתבי אישום נגד ערבים בגין הסתה. כל החשודים בהסתה נעצרו. אגף סי"ף במשטרה, לסיכול פשיעה בחברה הערבית, הפיץ לאימאמים במסגדים, גם למשתמשים ברשת, מסמך משפטי בערבית שהבהיר מה נחשב לעבירת הסתה ומהם העונשים הקבועים בחוק. אולי בגלל המעצרים, אולי בלי קשר, גילויי ההסתה הם טיפה בים.
אבל אז נפל דבר בחברה היהודית. הפחד מערבים לבש ממדים מפלצתיים. מוקד 100 של המשטרה פותח אירוע כאשר מתקבלת פנייה לגבי אדם חשוד. בתקופה שבין 7 ל־25 בספטמבר, לפני התקפת חמאס, התקבלו במוקד 5,746 פניות. בתקופה המקבילה באוקטובר, בין התקפת חמאס ליום רביעי השבוע, התקבלו 48,350 פניות. הגידול מדהים. הוא בולט עוד יותר על רקע העובדה שהערבים מיעטו בתקופה הזאת לצאת מבתיהם.
הגל הזה הושפע מתלונה של הזמרת נינט טייב, ששיתפה את החשדות שלה עם עוקביה. הרשת החברתית נהתה כמובן אחריה. כל החשדות הופרכו. אפשר להבין איך החשדות נולדו, אבל אין להקל ראש בתוצאות שלהם. את המתנה הזאת אסור לתת לחמאס.
מעסיקים יהודים, בהם רשויות מקומיות, חברות כוח אדם, חברות בנייה וחברות ניקיון, הפסיקו עבודה של אזרחים ואזרחיות ערבים. הם לא חידשו את העבודה גם בתום השבוע השלישי. למרבה האירוניה, הגורם היחיד שחזר לשגרה הוא העבריינים: לאחר השבוע הראשון עלתה שוב הפשיעה בחברה הערבית. רק מהכותרות היא ירדה, בתוקף הנסיבות.
30 אחוז מהרופאים והרופאות בישראל ערבים; 60 אחוז מהאחים והאחיות; השבוע, כשבתי החולים התגייסו לטפל בפצועים, אזרחים וחיילים, כשחלק מהרופאים היהודים גויסו, עבודתם הייתה חיונית מתמיד; 50 אחוז מהרוקחים והרוקחות ערבים; 80 אחוז מעובדי הניקיון. הערבים הם בשר מבשרה של החברה הישראלית.
מותר היה לצפות ששרים בממשלה יקראו לבוחרים היהודים שלהם להרגיע, ממש כמו שנהגו בכירים בחברה הערבית. הנס הזה לא קרה, כמובן.
המשטרה, שחטפה בשנים האחרונות לא מעט ביקורת בגלל מחדליה במגזר הערבי, בחרה להיכנס לאירוע. היא ראויה על כך לשבח. השיקול שמדריך את צמרת המשטרה, לגמרי מבצעי: התרחבות החרם והפרנויה על עבודת ערבים ועל נוכחותם במרחב הציבורי עלולה להתפתח למרירות, לזעם ולאירועים מהסוג שחווינו בשומר החומות.
ייתכן שבעיני השר הממונה על המשטרה כל הערבים דומים. למרבה המזל, לא כך חושבים במשטרה. ב־7 באוקטובר נלחמו שוטרים ערבים לצד עמיתיהם יהודים. 14 בדואים, ערבים אזרחי ישראל, נרצחו באותו יום. חמ"ל ערבי־יהודי דואג למחסורם. שבעה ערבים נחטפו לעזה: הם היו מאבטחים ומגישים במסיבה. גורלם שזור בגורלנו. ¿
