איגרת ראשונה:
אל תחשבו עליי. עזה לא נמצאת פה. אני לא מרגישה אותה. גם עופר לא מרגיש אותה. ראיתי אותו בפעם האחרונה לפני שבוע, נדמה לי שעבר שבוע. בכל מקרה, אל תעזו לחשוב עליי. אל תדאגו לילדים שנלקחו איתי, ולא לזקנים ולא לנערות הצעירות. היינו בערך עשרים ואני יודעת שחלק מהם קרובים לחדר שאני נמצאת בו. אל תבכו ואל תישברו. עזה לא נמצאת כאן. אני כאן. איתי יש עוד שלוש נשים בחדר הזה, שתיים מבוגרות ממני, בשנות הארבעים לחייהן. לפעמים מוציאים אותן ומחזירים בחזרה. עכשיו אני כמעט לבדי. אני לא מרגישה את הערבים. חמאס לא בראש שלי. אני לא חושבת על אמא שלי בארץ ולא על יצחקי, הילד שלי. הוא כנראה באחד החדרים בדירה הזאת. אין פה עזה. אין כאן חמאס. אני לא סתם חוזרת ואומרת את זה. דעו לכם — הם לא פה. אין עזה. אני כאן. אל תחשבו עליי כי אם תחשבו עליי אתם תקפאו. אתם תדממו. אתם תהפכו משותקים. אל תיפלו בשבי של העצב והתסכול, ולא של חוסר האונים. אין תסכול. יש מצב קיים. אני פה, לא בעזה. אין לי עזה. אין לי חיים בעזה. אין חיילים של חמאס מסביב. אני לא רעבה ולא צמאה. ביומיים הראשונים הייתי מאוד עייפה, אבל היום כבר לא. אני ישנה קצת ואיכשהו זה מספיק לי. אני בסדר גמור. אל תדאגו. אל תדברו עליי. אל תציגו את השם שלי בשלטים, לא בישראל ולא בעולם. אני פה ופה זאת לא עזה. בארי וכרם שלום קרובים אליי. אני מרגישה אותם. אני מרגישה גם אתכם, ולכן, אנא מכם — אל תחשבו עליי. תתמקדו בדברים אחרים, לא בי ולא בעופר ולא ביצחקי, הילד היחידי שלנו, האהוב היקר שלנו. הוא שורד. הוא הרבה יותר מכך, הוא בטוב. יצחקי לא לידי, אבל אמרו לי שלא ייגעו בו לרעה. אני מאמינה לזה שאמר לי באנגלית ובמבטא ערבי כבד:
“Don’t worry. He is safe with us. We do nothing to your child”.
אז זהו — אני חושבת שיצחקי בטוח, וגם אני לבינתיים בטוחה. לא עושים לי כלום. הזמן עובר איכשהו. קצב מוזר. אני יושבת, מתיישבת, עומדת, הולכת מעט, נשכבת לישון על המזרן. אנחנו הנשים בקושי מדברות בחדר. מעבר לדלת עוברים מדי פעם בחורים צעירים ומדברים בערבית, לפעמים הם עוצרים וזורקים: "!Stop! Don’t". ביום הראשון מישהי השיבה ושאלה: "?Don’t what" ולא קיבלה תשובה. מאז אנחנו לא. אנחנו משתדלות להקפיד על don’t מכל סוג שהוא. הפלא הוא שאני כבר לא מפחדת. גם השלוש שאיתי לא פוחדות. אני רואה את זה בעיניים שלהן. תאמינו לי — אין כאן פחד. כי מרגע שככה קרה לנו הפחד התמוטט ברגע, כאילו קיבל ירייה בעצמו ומת, לא היה מסוגל לשאת בגוף שלנו את שבילי הדם הטרי והיבש, ואת הטירוף, ואת הבהלה. כן, הפחד היה הראשון לגסוס בנו. עכשיו במקומו באה תחושה חדשה והיא מתקשרת למשאבה, אולי לשאיבה, להשתנקות שבסופה יוצא ממני שחרור, כמעט נשימה אחרונה... אבל לא, מפני שמיד אחר כך אני ממשיכה להיות פה, ולהיות, ולהיות, וככה אני נשארת במצבי, שמִתְרגל לעצמו ואני מתרגלת אליו. אני לא יודעת אם יש בכך נחמה, לא לפחד ורק להיות. אני אוכלת לחם לבן. לא מסוגלת לאכול יותר מזה. הכל מספיק לי בימים האחרונים, הכל מספק אותי. אפילו הבגדים החדשים שהביאו לי ללבוש. שמלה ארוכה וכבדה. לפעמים חם איתה בגלל השרוולים הארוכים. לא נורא, דאגו להכניס לנו מאוורר. אמנם הרוח שיוצאת ממנו חלשה, אבל כשיורד הערב היא מעט קרירה. וזהו, יותר גרוע מן המצב שלי לא יכול להיות. לכן אל תדאגו לי, ולא לעופר ולא ליצחקי. אתם תרגישו הרבה יותר טוב אם לא תחשבו עליי ועל כך שרע לי. כי לא רע פה במקום הזה. אני חוזרת ואומרת: אני לא בעזה. עזה לא פה. אני גם לא ברפיח. בראש שלי אין מקום שאני נמצאת בו מלבד החדר הסגור. נדמה לי שזאת דירה גדולה שיש בה הרבה מאוד חדרים. אני לא זוכרת ולא מנסה להיזכר. גם אתם — אל תנסו לדמיין תמונות שלי כאן, אל תדמיינו איך אני מעבירה את הזמן, אל תבנו תרחישים ואל תספרו את הדקות והשעות שעוברים עליי פה. אל תחשפו את העבר שלי, לא את הבית ולא את החצר בקיבוץ. אל תגידו מה המקצוע שלי בארץ ואל תספרו לאנשים עליי, לא תכונות ולא מנהגים שלי. אני מבקשת שלא תיגשו לאמא שלי ותגבו ממנה עדות. מזל גדול שאבא שלי כבר מת, הוא באמת לא היה מחזיק מעמד. אין לי עניין שתדברו עם מישהו מהממשלה, תשמרו על עצמכם רחוקים מכל העניין שלי ככל האפשר. כי אני לא כאן. אני לא בעזה. אני כן בחיים. ויהיו לי עוד חיים. אני לא מאמינה בכך, אלא משוכנעת. זאת איננה תקווה, זאת עובדה. היא קשורה גם בכם. אז אנא — לא לחשוב עליי ולא לדאוג לי. אני כאן ואני לא בעזה. אני מדברת מן השבי שלי.
היום התעוררתי בערך בשש בבוקר, אולי לפני כן. החדר היה עדיין אפלולי וקר יותר. אני לא יודעת איפה אני נמצאת. אולי זאת עזה שלא חשבתי עליה מעולם, שלא יכולתי לדמיין שככה היא תעשה לי. העניין הוא שפתאום אני לא מרגישה את כרם שלום ולא את בארי. מרגע שקמתי הבוקר הם הפכו רחוקים מאוד. אלפי קילומטרים ממני. אלוהים — רק שלא יקרה לי ככה גם עם עופר ויצחקי. בבקשה, שיישארו אצלי. איתי כאן. אז אל תדאגו לי, כי אם תדאגו אני אדאג, ואולי אחזור לפחד, בדיוק כמו שפחדתי כשהלב שלי דפק כמו משוגע ברגע שהם פרצו אל הבית בצעקות והצמידו את הקנה של הרובה אל הרקה של עופר, ואחד אסף את יצחקי והרים אותו ביד אחת אליו, נשא אותו כאילו היה האבא החדש והחייכני שלו. יצחקי לא בכה, ואותי הורידו אל הרצפה. לא. כל זה נעלם מהר מאוד והיום יש עניין אחר. אז אל תחשבו עליי. אם תחשבו עליי אני אחשוב עליכם. אנחנו חייבים להשתחרר מכל הדבר הזה. מוכרחים להשתחרר. אני ואתם. שלא נהיה כאן יותר. לא עוד. מישהו מתקרב עכשיו אל הדלת. תכף הוא יקרא: ."Don’t" •
