מוכנה מוכנה // אורית גידלי } איורים: עֹמר הופמן } כנרת זמורה } 39 עמ'
גילי שנתיים־שלוש הם ימי מלחמת העצמאות של הילדים. הצהרות כמו "אני לבד!" "אני גדולה!" "אני יכול!" מבטאות לא רק את המתח שחווה הפעוט בין יכולתו השכלית המתפתחת לבין היכולות הפיזיות והמוטוריות שמדדות מאחוריה, אלא גם את המתח שבין כישוריו האובייקטיביים לקושי של הוריו לשחרר. בישראל של ימינו, שבה שלטת הכלאה בין היידישע מאמא להורות הליקופטר, המתח נמשך הרבה אחרי גיל שלוש ויוצר מצבים אבסורדיים של גוננות־יתר על גבול הסירוס.
בספר 'מוכנה מוכנה' אורית גידלי והמאייר עֹמר הופמן מטפלים בנושא בצורה מושחזת ומלאת הומור: הסיפור מתחיל במשפט "פעם הייתה אפרוחית שאמא שלה, התרנגולת, דגרה עליה" — תיאור שנשמע הגיוני אינסטינקטיבית בקריאה ראשונה, אך לגמרי בלתי הגיוני כשחושבים עליו עוד רגע. הרי אין צורך לדגור על אפרוחית. היא כבר בקעה. אבל אמא תרנגולת מתעקשת, ולא רק היא, גם אמא שלה עדיין דוגרת עליה, ואמא שלה עליה וכן הלאה — מגדל גדול, מפואר ומתנדנד של תרנגולות־אמהות שמוסיפות לדגור על בנותיהן למרות שאלו כבר בקעו ובגרו, והן אפילו אמהות בעצמן. האפרוחית הקטנה מנסה להוכיח להן בכל דרך שהיא כבר מוכנה ומסוגלת לצאת לקיום עצמאי, אבל כל הכרזת עצמאות שכזו רק מפחידה אותן יותר ומבצרת אותן בעמדתן: הסולם גבוה מדי, הכלב פרוע מדי, אפילו ביכולתה להזין את עצמה בעצמה הן מטילות ספק.
הבחירה של גידלי בתרנגולות מיטיבה לספר את האופן שבו ריבוי קולות של גדולים ומנוסים, בעיקר אם הם מלאי חרדה, יכול לחבל בהתפתחות עצמאותו של הילד ובדחף שלו לחקור ולהתנסות; דברים שאי־אפשר לעשותם בלי להסתכן לפעמים בכישלון או בפגיעה. איוריו של הופמן מחזקים את האמירה על ידי יצירת ריבוי ויזואלי מתמיד שיש בו הומור סלפסטיקי נהדר, מבלי להזניח את תחושת הצפיפות והמחנק שהוא יוצר. בכך הוא מממש עד תום ובצורה נפלאה את הדימוי של "לול תרנגולות".
תרנגולות ואפרוחים, ביצים ולולים, רווחים מאוד בספרות הילדים העברית, וכמעט תמיד מייצגים לא רק אהבת אם אלא גם מתחים בין יחיד לקבוצה ושאלות של גיבוש עצמאות וזהות עצמית. בסיפור 'הביצה שהתחפשה' מאת דן פגיס, הביצה מחפשת זהות ושייכות חדשות במגוון מקומות, עד שאמא תרנגולת מתיישבת עליה בכל כובד משקלה, מצווה "ועכשיו תעשי כמו כולם" ואז דוגרת עליה עד לתוצאה הרצויה לפי הסדר הטבעי/חברתי המקובל — בקיעת אפרוח.
ב'ויהי ערב' של פניה ברגשטיין התרנגולת מזהירה את אפרוחיה מהילדה ("סכנה להיות בחצר") למרות שלקורא ברור שזו איננה מהווה סכנה ורק רוצה לשחק — הבנה שמעלה מחשבות על רתיעת הקבוצה מרצונו של היחיד לפעול מעבר לתחום שהוקצה לו, ואולי אף מעצם יחידותו וייחודיותו. איוריו של חיים האוזמן לספר מלאי עיניים משגיחות/בולשות, מנגנוני פיקוח ומשטור שמפעילה החברה על היחיד הסקרן וההרפתקן.
גם באיור של אילזה קנטור ל'אמא הדוגרת' של ברגשטיין מתוך 'בוא אליי פרפר נחמד' נוכחים מנגנונים דומים: למילים התמימות "הנה אמא הדוגרת / היא הולכת ומנקרת / ואיתה הולכים הולכים / יחד כל האפרוחים" איירה קנטור סצנה שבה התרנגולת ואפרוחיה ניצבים בחצר מוקפת גדר גבוהה, שחלונות כל הבתים השוכנים בתוכה צופים לכיוונם ולכיוון הילדים המשחקים עימם, כמו בוחנים את כל מעשיהם.
ב'מוכנה מוכנה' אייר הופמן את אחת התרנגולות כשהיא קוראת עיתון מיום הכרזת המדינה, ובכך הרחיב את המוטיבים הללו לחברה הישראלית כולה: בין שמדובר בכובד משקלם של דורות עברו, ובין שמדובר במנטליות החמולה או באכפתיות/חטטנות הישראלית — המתח בין הפרט לקבוצה עז במיוחד במקומותינו ומקשה ליצור נפרדות ועצמאות.
בסופו של דבר האפרוחית של גידלי והופמן עומדת על שלה, ודווקא אז מבינה את כוחה של הקבוצה, שיכולה ליצור לא רק מגדל דגירה כבד ומחניק, אלא גם סולם יציב ובטוח שעליו אפשר לטפס מעלה, לחקור ולהגשים. בימים אלה אנחנו עדים ביתר שאת לכוחו של "הלול" הישראלי, לטוב ולרע: עזרה, התנדבות ונדיבות עוטפות ומחבקות, אך גם בחינה בשבע עיניים והעברת ביקורת קולנית, ממשטרת ומסרסת על כל מי שמביע עמדה לא פופולרית או צורת מחשבה שונה. נדמה שאנו ניצבים בשלב ההתפתחותי שבו נידרש להכריע: איזו חברה נהיה עבור ילדינו ועבור עצמנו — מגדל דגירה מכביד ומחניק, או סולם יציב ובטוח? •
