ההחלטה לפתוח במבצע קרקעי בעזה לגמרי סבירה, גם מבחינה צבאית וגם מבחינה פוליטית. מאחורי הכוחות שנכנסו לרצועה עומדים הישראלים כולם, בתקווה שיצליחו. הלוואי שיחסלו את כל בכירי חמאס; הלוואי שישמידו את כל מאגרי הנשק שלו ועמדותיו הצבאיות. הלוואי שיחזרו משם במינימום נפגעים, בלי להסתבך. אם המבצע ימחק את שלטון החמאס מעל אדמת עזה תהיה בכך נחמה מסוימת, לאחר המחדל הנורא ב-7 באוקטובר, בתוך האובדן, בתוך הזעם. אלה ימים הרי-גורל. כפי שאמר אתמול (שבת) הרמטכ"ל הרצי הלוי, לכל החלטה שמתקבלת יש מחיר; בכל החלטה יש סיכון. יש כאן אחריות כבדה. אל לנו לקנא במחליטים.
תפקידה של התקשורת בתחילת מלחמה הוא לתפקד כמו החיילת שהולכת בראש תזמורת צה"ל ומנופפת במקל גדול. ההתלהבות לא יודעת גבול. הציפיות מגיעות לשמיים. כך היה וכך יהיה. אחר כך באה החרטה. אנסה להציג כאן כמה הערות בשולי קריאת הקרב הכללית.
למיטב הבנתי, המהלך הקרקעי גדול יותר מהדרך שבה הוצג בליל שבת וקטן יותר מהרושם שיצרו בנימין נתניהו, יואב גלנט ובני גנץ במסיבת העיתונאים אמש. הוא יותר רחב, ללא השוואה, מהפשיטות לתוך שטח הרצועה ביומיים הקודמים; עם זאת, הוא רחוק מאוד מלהיות מלחמת העצמאות השנייה, כמו שטענו נתניהו ועמיתיו לקבינט. במלחמת העצמאות ישראל נלחמה על קיומה. היא לא נלחמת על קיומה עכשיו. היא נלחמת כדי להחזיר את החטופים, להסיר את האיום מצד ארגון טרור רצחני ולשקם את כוח ההרתעה שלה כלפי אויבים באזור. אלה שלוש משימות כבדות, שספק אם הממשלה תצליח להגשים אותן. "המשימה העליונה שלי", אמר נתניהו, "היא להציל את המדינה". הוא טועה. נתניהו איננו באטמן וישראל איננה גות'אם. תודה, אין צורך.
המהלך הקרקעי לא נועד לקדם את עסקת החטופים. ייתכן שהלחץ הגובר על חמאס יקדם עסקה כמו שמקווים בצבא, ייתכן שיידחה אותה וייתכן שלא ישפיע עליה כלל. כל הערכה בנושא הזה נכונה, כל ניחוש טוב.
מבחינה מבצעית הפעולה הקרקעית היא מהלך נפרד: אין לה, בשלב הזה לפחות, קשר לשחרור החטופים. ברגע שהקבינט החליט לאשר את הפעולה הוא קבע סדר עדיפויות: קודם פגיעה בחמאס; אחר כך חטופים. למשפחות נאמר שסדר העדיפויות הפוך - קודם חטופים, אחר כך כניסה קרקעית. אז נאמר.
ייתכן שההחלטה להיכנס בכוח גדול לעזה מוצדקת. המשא ומתן בתיווך קטאר ובחסות האמריקנים לא הבשיל, והתחושה אצל חלק מהגורמים הייתה שהמשא ומתן לא נועד אלא למלט את חמאס מפעולה קרקעית של צה"ל. מה שלא צודק הוא לזרוע אשליות בעיני המשפחות ובעיני הציבור. האמון כלפי הממשלה ופיקוד הצבא עבר טלטלה גדולה ב-7 באוקטובר. לא נכון להוסיף ולערער אותו.
נתניהו נכנע ללחץ המשפחות והסכים לקבל אותן. הוא נהג נכון. ציפיתי שבפגישה ישתתף המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, אולי גם הרמטכ"ל או סגנו. אחרי הכל, החטופים (ההערכה כרגע היא שמספרם מגיע ל-240 או אולי יותר) הגיעו לעזה באשמת המדינה. אלה לא הקרובים של נעמה יששכר שנעצרה ברוסיה על אחזקת סמים ומבקשת לשוב הביתה. הם לא באו לבקש רחמים או לקבל חיבוק; הם באו לתבוע אחריות. לא הבנתי מה עושה בפגישה כזאת רעיית ראש הממשלה ומה עושה שם מירי רגב. אני חושש שנתניהו עדיין לא מבין את האירוע.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
פורסם לראשונה: 00:13, 29.10.23