בתוך כל הכאוס ביישובי עוטף עזה בולטת בעיקר הטרגדיה של הילדים ובני הנוער שנרצחו או נחטפו. בית הספר האזורי "נופי הבשור" הוא המקום שבו למדו כמעט כל הקורבנות בגילי חטיבת ביניים ותיכון, וגם רבים מבוגריו נמנים עם הנרצחים.
ב"נופי הבשור" לומדים תלמידים בכיתות ז' עד י"ב. כמעט כל תלמיד ותלמידה שם איבדו חבר או חברה, מהכיתה או מהשכבה, מהקיבוץ או מהמושב. יש גם תלמידים ותלמידות שנשארו יתומים, או איבדו אחים. לצד האבל, הם מתייסרים מדאגה לנעדרים, אלה שעדיין לא ידוע אם נחטפו, או נרצחו ועוד לא נמצאו, או שגופתם לא זוהתה עד היום.
זה בית הספר של יישובי המועצה האזורית אשכול: אזור קטן, שבו כולם מכירים את כולם. הם מתקשים להתמודד עם האסון הנורא, הילדים וגם הוריהם. נציגי מערכת החינוך ומרכזי החוסן עוברים בין המלונות שאליהם פונו התושבים ומנסים להעניק כלים להורים כדי שיוכלו לסייע לבני הנוער, אך כיצד מי שמתאבל בעצמו יכול בכלל לנחם?
"גם אנחנו, ההורים, שבורים מהאסון", סיפרה אחת האמהות מקיבוץ ניר עוז, "אנחנו לא יודעים אפילו איך להתחיל לדבר איתם על האובדן. מה אומרים לילדים שהחברים שלהם אינם? הרי אין להם בכלל את היכולת להכיל את כל האסון הזה. זה יותר מדי בשבילם. וזה מגיע אליהם מכל כיוון, מכה אותם בהלם. רגע אחד הם שמעו על חבר שנרצח, חמש דקות אחר כך על חברה שנרצחה, עוד כמה דקות אחר כך על אנשים שנחטפו לעזה. זה טירוף שאין לתאר. הם מעלים תמונות של החברים ובני המשפחות בסטורי באינסטגרם - ופשוט בוכים. מערכת החינוך שלנו לא בנויה למתן מענה לאירוע כזה". דויד דואני קוטלר, מנהל בית החינוך "נופי הבשור" ותושב קיבוץ כפר עזה, נפגש עם התלמידים וההורים ואמר: "הטבח והמחדל הנוראי שנחתו על מדינת ישראל כולה ביום שבת של שמחת תורה שם לנו פרופורציות מול הפנים. 28 תלמידים נותרו ללא הורים או אחים. אף בית ספר בארץ לא נאלץ מעולם להתמודד עם אסון כל כך גדול. הילדים היו צריכים לבחור לאיזו לוויה ללכת ולאיזו לא כי היו כל כך הרבה נרצחים. כל יום שמענו על עוד חבר שנהרג, עוד תלמידה שהתייתמה, וכך אנחנו עוברים מלוויה ללוויה, משבעה לשבעה, מנסים לנחם אבל בוכים בעצמנו. לעיתים נדמה שהדמעות ייגמרו מתישהו, אבל איכשהו הן כל פעם באות. לפעמים זה קורה כשמתחבקים עם מי שאיבדו את היקרים להם ולפעמים זה מגיע בלילות, כשאנחנו לבד עם עצמנו והמחשבות לא עוזבות".
לדואני קוטלר ברור מה צריך לקרות עכשיו: "מה שאירע בעוטף זה דבר שלא מתקבל על הדעת בשום מדינה ריבונית. אנחנו לא שלטנו על האירוע הזה. זה לא היה תפקידנו. זה היה תפקידה של המדינה, והיא מעלה בתפקיד הזה. אבל אנחנו נשלוט על החיים שלנו מעכשיו. נפעל להחזיר את התלמידים והתלמידות שלנו, שנמצאים מעבר לגדר, אי שם בשטח אויב. אנחנו נדאג שהם ישובו לספסל הלימודים, יגידו לנו בוקר טוב בכל בוקר, וייכנסו בשערי בית הספר עוד השנה".
