לירי כל היום מסתובבת, מטיילת, אף פעם לא סתם יושבת בבית. יש לה מלא חברים מכל הארץ ואפילו מהעולם, אנחנו אף פעם לא יודעים מאיפה היא מביאה אותם. והיא בחורה חזקה שלא דופקת חשבון לאף אחד. תמיד צריך לחכות לה כשהיא מתארגנת, בגלל זה אנחנו קוראות לה "חיזי חילזון", אבל היא, מבחינתה, הכל טוב. "לא צריך להתעצבן, העולם יפה", היא תמיד אומרת לנו. ככה היא. בשבת ההיא, אמא דיברה עם לירי בשש וחצי בבוקר, והיא סיפרה לה שהן הוקפצו מהמיטה כשהן שמעו בומים. שלושה ימים לפני זה היא סיימה קורס תצפיתניות, וכבר היא הייתה בנחל עוז, בהתחלה של חפיפה. היא צילמה לנו את עצמה במיגונית, אבל היא נראתה רגועה, רגילה. היינו אמורים לנסוע לבקר אותה, ואמרנו לה שאנחנו מבינים שהפגישה היום מבוטלת. בכלל לא הבנו את גודל האירוע, עוד לא היה אז כלום בטלוויזיה אפילו. רק אחרי איזה 45 דקות היא התקשרה שוב, כבר שמענו יריות, והיא אמרה שיש חשש לחדירת מחבלים. אמא הציעה שאולי הן ילכו לממ"ד, כי המיגונית פתוחה, והיא אמרה שהיא אפילו לא יודעת איפה זה. אחרי 10 דקות בערך היא שלחה הודעה בקבוצה המשפחתית: 'ירו עלינו, לא נפגעתי'. ניסינו להשיג אותה שוב ולא הצלחנו.
בשבת בלילה חברים שלנו ראו סרטון שבו רואים את לירי יושבת בהאמר צבאי, מבוהלת מאוד, עם עוד שלוש בנות - כשהן מובלות בעזה. הציגו אותן כמו שלל. כמה ימים אחרי זה ראינו עוד סרטון שבו רואים איך מעלים אותן לג'יפ. רואים אותה על הרגליים, אז אנחנו יודעים שהיא נלקחה בריאה - וככה אנחנו דורשים שהיא תחזור. אל תפקירו את החיילים שלנו שוב.
באפריל האחרון בן הזוג של לירי נפצע בפיגוע דריסה. היא ליוותה אותו, האמינה שהוא יהיה בסדר, וקעקעה על הגוף FAITH - תקווה. עכשיו, גם אנחנו עשינו את הקעקוע הזה, כי אנחנו מאמינות באמונה שלמה שהיא תחזור אלינו הביתה".
משפחות חטופים ונעדרים המעוניינות להשתתף בפרויקט: yediot.oct@gmail.com
