זכור, תזכור // רינו צרור } הספרייה לתקשורת } 238 עמ'
תהליך כתיבתה, הדפסתה והוצאתה לאור של יצירת פרוזה ארוכה הינו תהליך ממושך למדי. ובישראל מרובת התפניות הדרמטיות אינך יכול לנחש באיזה אקלים רעיוני או באיזו מציאות תנחת היצירה שלך. כך שאתה מסתכן בהיעדר עדכנות או לכל הפחות בהתווספותן של אירוניות שלא שיערת את קיומן לטקסט.
כי מה יאמר ומה ידבר הקורא כשהוא קורא בממואר הזה על מלחמת יום הכיפורים את הפרט הבא: "בית הקברות הזמני של חללי מלחמת יום הכיפורים נמצא על גבול קיבוץ בארי, בדרום הארץ"? אני משער שהטקסט הזה נדפס כיום־יומיים לפני המועד שאחריו לא צריך יותר להסביר לאיש בישראל היכן ממוקם קיבוץ בארי. גם קבורה זמנית לא צריך להסביר מהי.
הממואר של צרור לא מחדש הרבה מבחינה תוכנית או סגנונית. על אף זאת הוא בחלקו טקסט חזק. רובו כתוב מהפרספקטיבה של 2010, כאשר לצרור מתוודעת בתו של רמי הלפרין ז"ל. הלפרין וצרור היו עיתונאים צעירים ב'העולם הזה' באוקטובר 73', משוחררים טריים. הם החליטו על דעת עצמם לגייס את עצמם לצבא ולהפוך אגב כך לכתבים צבאיים. הם שהו עם הלוחמים בחזית הדרום מ־7 עד 18 באוקטובר שבו, עת רמי נהרג ככל הנראה מכדור של צלף מצרי. צרור חזר לתל־אביב לדווח על נפילתו. צרור לא היה מודע לכך שידידה של רמי, שלא הכיר, נכנסה ממנו להיריון ושנולדה לו בת ב־74' שנמסרה מיד לאימוץ. עיקר הסיפור הוא קורות צרור ורמי במלחמה, ההתוודעות לבת, ענת, ושיחת הרדיו שניהל צרור איתה ועם חבר נוסף שלו ושל רמי, שוקי, שהיה עד למותו.
כאמור, אין הרבה חידוש בתוכן כאן. מלבד אולי הזווית העיתונאית המעניינת, כלומר זווית העיתונאי במלחמה. ועוד עיתונאי מ'העולם הזה'; "שם דיברו בשפתנו. אמרו אהבה. וזכויות. וחשיש. וזיונים. ובגידה. ושלטון. ותאוות בצע. וגזענות. ומחדל". צרור, למשל, מספר שהוא היה העיתונאי הראשון שדיווח בעקבות מפגש עם גורודיש על הדחתו של האחרון מפיקוד דרום. גם מבחינה פואטית, כאמור, הטקסט לא ממריא; ויש לו בהחלט יומרות פואטיות. אבל שיבוץ של משפטים מוגבהים מהמקורות נעשה כאן בצורה לא סמכותית מספיק, מבחינת תחושת השליטה במקורות, ולכן פאתוס ההגבהה לא מקבל משקל מספק. גם אין די מודעות עצמית או כנות באשר לסיבה שבגינה הטקסט נכתב. אנשים כותבים טקסטים או מקליטים שיחות רדיו או פוגשים נשים צעירות שאינם מכירים גם מסיבות אנוכיות, לא רק רגשיות ואידיאליסטיות. במקום אחד מתרעם צרור על אורי אבנרי שניכס לעצמו את הסקופ עם גורודיש; וזה רגע אותנטי בממואר הזה.
אבל כל זה לא מצליח להמעיט מהעדות המצמררת שיש כאן שנית לדברים הידועים משכבר. לרגעים נושנים יש כאן רגעי הולדת רבים. ועל זה מגיעה לצרור הכרת תודה. הוא יודע מה חשוב והוא מספר את החשוב הזה שוב.
יש כאן שוב את התיאור המצמרר של הקריאות לעזרה בקשר שצרור שומע במו אוזניו ביום השני למלחמה. "אתם הרי לא באים... לא באים... אז תגידו... תהיו גברים ותגידו... ברור שנטשתם... אני לא הייתי עושה לכם דבר כזה". ויש כאן את הזעם האדיר על ההנהגה. ויש כאן את התיאור של המפגש עם אריק שרון שהרגיע את שוקי אך לא את צרור, שטוען גם שמתקפת הנגד והנפל הראשונה הייתה באחריותו של שרון. ויש כאן תיאורים סוריאליסטיים של רגעי בין־הלחימה, למשל כששוקי מספר איך ביקש מחיילת יפה בלהקת חיל הים שתשאיר לו את הכרית והסדין שלה להמשך המלחמה והיא ניאותה. ויש כאן את התהייה על הגבורה, שגורמת לנו להתפעלות מגבורתם של ישראלים רבים כל כך גם ב־2023: "וכי איזו חובה אנושית יודעת לנצח את צו הקיום הטבעי, את ההתניה הראשונה של כל בשר ודם, להגן על חייו?"
אם בנושא הזעם על "ההפקרה" בידי ההנהגה והגנרלים הספר הזדקן טוב, באותה זקנה שקפצה עלינו בִן יום באוקטובר 23', הרי אידיאולוגיה מרכזית כאן הזדקנה פחות טוב. צרור מעניק כאן ביטוי למה שניתן לכנות "רוח ותיקי 73'". אך צרור מפרש את רוח ותיקי 73', שבאה לידי ביטוי גם במחאה (שהוא מזכיר כאן), כרוח "שמאלית" בעיקרה. והרי זו הייתה אכן רוח דומיננטית בארץ, הרוח שהגיעה לשלטון בממשלת רבין השנייה, אך נוכחת בכל שלטון מאז, הרוח שהתנגדה למלחמה כמעט בכל מחיר, שביקשה "שלום עכשיו" בכל מחיר. הוא כותב מתוך העמדה הזו כך: "המלחמה התחבבה כאן על תושבי המקום. לא על כולם כמובן, אבל אחרי 75 שנות מלחמה רצופה, מרבית הישראלים רואים בה סוג של פתרון [...] יהודי ישראלי אוהב מלחמה". הוא מונה כהוכחה לתזה הזו, בין היתר, את כל המבצעים בעזה. הוא עוצר במגן וחץ במאי השנה. אבל אם אוקטובר 23' הוכיח משהו הרי זה שמעשינו כמר מדלי הם לעומת צימאון הדמים של אויבינו.
מהספר של צרור הסקתי מסקנה אופטימית אחת: אם אחרי 73' הנוראה קמנו והתאוששנו בצורה מפוארת, גם מאֵפר אוקטובר 23' נקום ונפרח. •
