סתיו. צמרות העצים כבר התחילו להזהיב. חלקן כבר אדומות לגמרי, אחרות צבועות בכתום־שועלי, שעומד בניגוד יפה לכחול־המתכתי של הנהר. גם האוויר הזהיב, הצטנן, נעשה צלול ופריך. אנשים מטיילים בשאננות בריברסייד פארק, הכלבים מותחים את הרצועות ומרחרחים בסקרנות את האדמה התחוחה שמכינה את עצמה לשנות החורף שלה, תחת מכסה הכפור והשלג שיגיעו עוד מעט.
אבל אני לא כאן. כלומר, אני כן כאן, בפארק, וזיפר - הכלבה הלבנה והצמרירית שלנו - מתרוצצת סביבי בחדווה על הדשא המנומר בעלי שלכת, אבל אני לא כאן. אני במקום אחר לגמרי, מקום חרוך ומדמם, מעברו האחר של האוקיינוס. העיניים רואות־ולא־רואות את הצבעים החדשים של הסתיו והעור חש־ולא־חש את האוויר הניו־יורקי הקריר והרענן. המראות שנצרבו אל תוך אישוניי בשבועות האחרונים - מראות זוועה שמעולם לא חשבתי שאראה כמותם בישראל - המראות האלה חזקים ועקשניים יותר ממראה הנוף האמריקאי המטופח שמקיף אותי. אני מנסה נואשות למחוק מאישוניי את התמונות שראיתי, את פניהם של החטופים והנרצחים, את קטעי הווידיאו המחרידים שהסטתי מהם את מבטי שנייה אחת מאוחר מדי ואת הפנים השטניות של הרוצחים שנקלטו במצלמות האבטחה של היישובים, מצלמות שאמנם לא הבטיחו את שלומם של הנרצחים והחטופים, אבל משמשות כעת מעין קופסה שחורה שמנציחה את הרגעים האיומים שבהם התרסקה תחושת הביטחון והיציבות שלנו, התמימות שמן הסתם לא תשוב גם אם ננצח בסוף - פיזית - את שלל האויבים הצרים כרגע על ישראל. באיזה אופן מוזר הזוועות הללו גורמות לי לחוש זר דווקא כאן, בניו־יורק, העיר שבה חייתי ב־23 השנים האחרונות ושעליה כתבתי ודיברתי בסקרנות, בהיקסמות ובאהבה.
אבל הזרות הזאת, הזרות הפנימית הפתאומית היא רק המעגל הראשון של הניכור שאני, כמו הרבה מאוד ישראלים ויהודים־אמריקאים, חשים עכשיו. ישנם גם רבדים נוספים של זרות, חלקם מטרידים, מכעיסים ואפילו מפחידים. מעגל החברים, המכרים והשכנים — יהודים ולא יהודים — הוא תומך ומחבק. במהלך השבועות האחרונים קיבלנו עשרות אימיילים, שיחות טלפון והודעות מאנשים ששאלו אם הכל אצלנו בסדר ("לא, שום דבר לא בסדר, אבל תודה ששאלתם") האם יש לנו קרובים בארץ? מה שלומם? האם יש משהו שהם יכולים לעשות כדי לעזור? הפגנות התמיכה בישראל היו מלאות עד אפס מקום, והפוליטיקאים המקומיים התחרו זה בזה בהצהרות התמיכה שלהם. לצערי, זאת לא הייתה החוויה של חברים ישראלים אחרים שחיים בארה"ב, ושחייהם משוקעים יותר בעולמה של האקדמיה (בעיקר בתחום מדעי הרוח והחברה) הספרות והאמנות. שם נשבו רוחות אחרות לחלוטין.
• • •
בראשית הייתה השתיקה. שתיקה רועמת, מתמשכת, שכמו העלימה את הזוועות שהתחוללו ביישובי עוטף עזה וסירבה להכיר בקיומן. השתיקה הזאת, כך מספרים לי עוד ועוד חברים וחברות, הייתה עבורם טראומטית ופוגעת יותר מכפי שאפשר היה לשער. "חברים עברו מולי במסדרון, אבל לא הצליבו איתי מבט", סיפרה אמנית אחת, שנמצאת, על פי הצהרתה, בצד השמאלי־רדיקלי של המפה הפוליטית. "הם חשבו שאם לא נחליף עכשיו מבטים ולא נדבר על מה שקרה, אפשר יהיה להמשיך את החיים כאילו באמת לא קרה שום דבר".
הרצון הזה של אנשי השמאל הרדיקלי האמנותי, האקדמי והאינטלקטואלי, להעמיד פנים כאילו אירועי 7 באוקטובר לא קרו מעולם חוזר שוב ושוב בשיחותיי עם חברים ישראלים, הפגועים והנבגדים עד עמקי נשמתם. למרות שקשה לכבד את ההתנהגות הזאת, קל מאוד להבין אותה. במשך שנים הלכה מדינת ישראל ותפחה לממדים דמוניים בדמיונם של הרדיקלים הצעירים של העולם המערבי. הכיבוש המתמשך, והמדיניות הלאומנית של ממשלות הימין במהלך 20 השנים האחרונות הלכו ודחפו את מתקני העולם למיניהם לזרועותיה של התעמולה הפלסטינית, שידעה לנצל היטב את התמימות ואת הבערות של חלק ניכר מהם. הכיבוש הישראלי הלך והתקבע בתודעת השמאל העולמי כהפרה הבוטה והמחרידה ביותר של זכויות האדם בעולם (סטודנטית יהודייה כתבה לפני כמה שנים, ברצינות גמורה, בעיתון של אוניברסיטת ווסליאן שבקונטיקט, שהאנושות צריכה לעזוב הכל ולהתמקד בשתי הבעיות החמורות ביותר שבפניהן היא ניצבת כעת: משבר האקלים ושחרור פלסטין) הישראלים התקבעו בדמיונם החד־ממדי של הצעירים הללו כ"לבנים", "מדכאים" ו"קולוניאליסטים"; ואילו אנשי חמאס מצטיירים בו כ"לוחמי חופש", שעוסקים בפרויקט הנאצל של ה"דה־קולוניזציה".
האירוניה המרה של התמיכה בחמאס - ארגון טרור פונדמנטליסטי, שערכיו ומעשיו עומדים בניגוד מוחלט לערכים הפרוגרסיביים שלהם עצמם — נעלמת לחלוטין מעיניהם של לוחמי הצדק החברתי הצעירים, בעיקר בגלל העובדה שכמעט איש מהם לא טרח מעולם לקרוא או להבין את טיבו האמיתי הארגון שאותו הם אימצו בחום אל ליבם. הידיעה (או הטענה, כפי שחלקם יעדיפו לקרוא לה), שלוחמי החירות האמיצים שלהם ביצעו טבח מסיבי בחפים מפשע, והשתמשו בשיטות שלא היו מביישות את המונגולים, הקוזקים ואת לוחמי דאעש נגד נשים, ילדים ותינוקות שנשלפו בשעת בוקר מוקדמת מהמיטה — הידיעה המטרידה הזאת, יצרה דיסוננס קוגניטיבי חריף אצל אלה שביססו את זהותם על התמיכה בלוחמי החירות ובעמים המדוכאים באשר הם. הם התמודדו עם הדיסוננס הזה בדרך הנפוצה והקלה ביותר: הכחשה מוחלטת, התעלמות מלאה מהמאורעות, ותקווה שכל זה ייעלם כלא היה.
השתיקה הרועמת הזאת לא הייתה נחלתם של הלא־יהודים בלבד. לא מעט צעירים (ולפעמים גם לא כל כך צעירים) יהודים שמזדהים עם האג'נדה הפרוגרסיבית ורואים את עצמם כבשר מבשרה, צירפו את דממתם אל דממת חבריהם הלא־יהודים והתעלמו לחלוטין מהמאורעות האיומים שהתחוללו מעבר לים. חשוב להבין, עבור רובם המכריע של יהודי ארה"ב, הליברליזם הוא לא מרכיב אחד מני רבים בזהותם היהודית, כי אם המרכיב המרכזי, ולפעמים המרכיב היחיד. הליברליזם האמריקאי הוא זה שאיפשר לצאצאי הפליטים חסרי הכל והלומי הטראומה של הפוגרומים במזרח אירופה לברוא את עצמם מחדש כאמריקאים גאים ושווי זכויות. הם הפנימו את הליברליזם הזה, שהיה עוגן ההצלה שלהם, אל תוך זהותם ומבטאים אותו בצירוף המילים "תיקון עולם", שהפך לאחרונה למעין סיסמה של היהדות האמריקאית הליברלית ולערך המוביל שלה. דור ההורים של הסטודנטים והאינטלקטואלים היהודים הללו הגדיר את עצמו כליברלי, אבל הדור הצעיר פרוגרסיבי בהרבה מדור ההורים, וחש שייכות מלאה למאבק החברתי של השמאל הרדיקלי.
הדממה הדקה ששררה ברשתות החברתיות של החוגים האינטלקטואליים היהודיים הללו בימים שאחרי הטבח הנורא ביישובי עוטף עזה לא תימחה לעולם מזיכרונו של מי שחווה אותה. מה גרם לשתיקה המוחלטת הזאת? האם היה זה אותו דיסוננס קוגניטיבי שחוו חבריהם הלא־יהודים, או שמא היה כאן משהו עמוק ומשפיל יותר: הפחד לומר מילה על זוועות 7 באוקטובר כדי לא להיות מואשם (וזה אכן היה קורה, מיד, ובאלימות איומה) בשיתוף פעולה עם הנרטיב הציוני המוקצה מחמת מיאוס. אין לי תשובה לשאלה הזאת, וספק אם גם להם תהיה אי פעם תשובה ברורה. קשה לי להאמין שלפחות בחלק מהם לא מחלחלת כעת בושה גדולה, חרפת השתיקה וההתעלמות שלהם מהפשע שביצעו רוצחי חמאס, לא רק נגד ישראלים ויהודים אלא נגד האנושות.
השתיקה המבישה הזאת התחלפה בהתלהמות של ממש ברגע שהתחילה התגובה הישראלית בעזה. דממת האלחוט הופרה והרשתות החברתיות הוצפו במסרים נגד האלימות הישראלית, הדכאנות, הענישה הקולקטיבית וכמובן — מילה חדשה שהתאזרחה בבת אחת בשיח האנטי־ישראלי ומושלכת כלאחר יד אל תוך השיח כאילו הייתה עובדה מוגמרת — רצח העם הפלסטיני, הג'נוסייד. השימוש הפרוץ, חסר האחריות במילה הנוראה ג'נוסייד בהקשר הישראלי־פלסטיני הפך לנורמלי לחלוטין בשבועות האחרונים, ממש כמו שקרה עם מונחים אחרים שהתאזרחו בלי קושי בשיח השמאלי־רדיקלי האנטי־ישראלי בשנים האחרונות: טיהור אתני ואפרטהייד. סטודנטים רבים, ילדי תפנוקים לבנים, רעולי פנים ועטויי כפיות — שלא יוכלו מן הסתם להצביע על מקומן של ישראל או הרשות הפלסטינית ועזה על המפה העולמית — צועדים על פני המדשאות המוריקות של אוניברסיטאות־העילית האמריקאיות ומוחים נגד רצח העם שישראל מבצעת נגד הפלסטינים.
בהפגנות הללו נשמעת בימים אלה גם סיסמה חדשה־ישנה, שהייתה נהוגה עד כה רק בהפגנות קטנות וחסרות חשיבות של רדיקלים־קיצוניים: "מן הנהר ועד הים, פלסטין תהיה חופשית"; סיסמה שספק אם כל אלה שחוזרים עליה, ונהנים כל כך מן החריזה הלא־מושלמת שלה (שאינה עוברת בעברית) חושבים על המשמעות המילולית של מה שהם צועקים. מעניין אם הם מבינים, או אם אכפת להם, שהמשמעות של מה שהם שואפים אליו הוא אותו טיהור אתני עצמו, שבו הם מאשימים את ישראל ואת הציונים השנואים. למרבה התדהמה, לא מעט אקטיביסטים יהודים משחקים תפקיד חשוב בנרמול של רעיון הג'נוסייד הישראלי. רבים מאלה ששתקו אחרי זוועות 7 באוקטובר היו הראשונים להעלות לרשת סיסמאות בנוסח "יהודים נגד הג'נוסייד בפלסטין". הגדיל לעשות חוקר שואה ישראלי־אמריקאי, שחי ופועל באחת מהאוניברסיטאות בארה"ב שפירסם בשבוע שעבר מאמר מדובר ונקרא מאוד בשם, A Texstbook Case of Genocide 'מקרה קלאסי של רצח עם', שבו הוא מאפיין, מתוקף מעמדו כמומחה לרצח עמים, את התגובה הישראלית בעזה כג'נוסייד קלאסי.
הגרוע מכל מתרחש, לפי מה ששמעתי מרבים מחברי שזהו עולמם, הוא בתחום האמנות. "הם במסיבת ריקוד הדמים שלהם, קניבליזם ברברי שלא ייאמן", כתבה לי שלשום אמנית ישראלית־אמריקאית אוונגרדית, שאינה נוטה בדרך כלל להתלהמויות ולגוזמאות מילוליות.
• • •
מה שתיארתי כאן קורה אמנם בתחומים צרים של החברה האמריקאית, ולא זלג עדיין אל הרחוב, אל עולם העבודה, הפוליטיקה והעסקים. אבל חשוב לזכור שהסטודנטים ששואפים כעת לשחרר את פלסטין הכבושה מאחיזתן של ישראל והציונות יהפכו בקרוב מאוד למובילי דעה בכל תחום משפיע בארה"ב: בעיתונות, במו"לות, בפוליטיקה, בעולם האמנות ובחינוך. רבים חשים כבר עכשיו שהאנטי־ציונות והאנטי־ישראליות הופכות במהירות לאנטישמיות פשוטה ומוכרת, שנאת יהודים עמוקה ושורשית שנוח היה לחלקים היותר־מצליחים והיותר־משולבים של יהדות אמריקה לחשוב שנעלמה מזמן מעולמם הנינוח. אני חש בעצבנות הזאת רוחשת סביבי, מחלחלת אל השיחות ואל המחשבות, מכרסמת בתחושת השייכות, שהייתה עד לא מזמן בלתי מעורערת, אל המקום שנתפס על ידי רבים כ"ארץ המובטחת החדשה של העם היהודי".
החורף יבוא בקרוב. החזאים מנבאים כמה סופות שלגים וגם גלי קור לא שכיחים המיוחסים לשינויי האקלים ולמחזוריות של תופעת אל־ניניו. אסונות חדשים יפקדו את העולם: סופות הוריקן, משברים כלכליים, בחירות לראשות ממשלת ישראל ולנשיאות ארצות־הברית. החדשות יתיישנו, וחדשות חדשות יסעירו את רוחם ואת דמיונם של בני האדם. החיים ישובו מן הסתם למסלולם מתישהו, בארה"ב ואפילו בארץ. אבל זאת תהיה רק מראית עין. הכאב, הכעס ואי־האמון ימשיכו לרחוש מתחת לפני השטח. שום דבר לא ישוב להיות כפי שהיה ביום שלפני אותו בוקר ארור של יום שמחת תורה, 7 באוקטובר. •
החורף יבוא בקרוב. החזאים מנבאים כמה סופות שלגים וגם גלי קור לא שכיחים המיוחסים לשינויי האקלים ולמחזוריות של תופעת אל־ניניו. החיים ישובו מן הסתם למסלולם מתישהו, בארה"ב ואפילו בארץ. אבל זאת תהיה רק מראית עין
