ניגוד לעשרות ההסלמות והמבצעים בעזה ב־12 השנים האחרונות, לוחמי כיפת ברזל נותרו הפעם מחוץ לזרקור הציבורי, למרות משימה אסטרטגית שהם ממלאים – בדרום, בצפון ובמרכז. לצד אלפי יירוטים מוצלחים באחוזים גבוהים, הם איבדו, לראשונה מאז הקמת המערך בתחילת העשור הקודם, שלושה מחבריהם בפעילות מבצעית.
זה היה בוקר שגרתי עבור חיילי הגדוד הדרומי. סמל ע', לוחם צעיר שסיים את קורס המיירטים לפני חודשיים בלבד ונראה עדיין כמו תלמיד בחטיבת ביניים, ישב במרכז ניהול היירוטים, מעין חמ"ל קטן ומסווג, עם המפקדת האהובה עליו, סרן סהר סעודין, בת 21 מראש העין.
בניגוד לפעמים קודמות, הפעם לא הייתה התרעה מודיעינית ואף אחד בפיקוד הדרום לא חשב להגיד ללוחמים באוגדת עזה, וגם לחיילי כיפת ברזל, שיש משהו חשוד ברצועה. ועדיין, לוחמי ההגנה האווירית שמרו על הערנות והעבירו מארבע לפנות בוקר עוד משמרת רגילה בקרון, מול המסכים שהקרינו את תמונת שמי הדרום, שהיו נקיים ושקטים עד 6:28.
"זה היה הסופ"ש הכי מוצלח ומגבש בסוללה, עם ארוחת ערב מהנה שסהר אירגנה לכולם בחמישי בערב", נזכר סמל ע', "בשישי בערב שיחקתי איתה משחקי חברה, ג'אנגל ספיד, צחקנו והלכנו לישון לקראת ההשכמה למשמרת, באותה כוננות רגילה שאנו תופסים".
ואז, ברגע אחד, הכל התהפך. סהר זיהתה ראשונה על המסך את מבול הרקטות שיוצא באותה שנייה מהרצועה, לכל כיוון אפשרי. מאות שיגורים בתוך דקות במטחי פתיחה אדירים. ביד אחת היא תיפעלה עם ע' את שיגורי הטילים המיירטים, וביד שנייה צרחה במערכת הכריזה של הסוללה "מיידי אמת" כדי להקפיץ את כולם.
ע' משחזר: "מה שראיתי על המסכים ושמעתי בחוץ, כי הירי היה גם לעברנו, נראה לי כמו בתרגילים הגדולים שעשינו, אחד לאחד. זו הייתה הפעם הראשונה שלי מול אירוע אמת של שיגורים, וסהר מיהרה להרגיע אותי, לשים לי את היד על הכתף, לתת לי כוח ליירט רקטה אחר רקטה בדקות הראשונות. לא יצאתי ממרכז היירוטים עד לשעת בוקר מאוד מאוחרת".
התגובה המהירה של ע' וסהר, עם יתר חיילי הסוללה שתפסו עמדות מנעה, ככל הנראה, הרוגים רבים נוספים מפגיעות ישירות בעורף – בזמן שמיליוני ישראלים מתעוררים בבהלה בשבת בבוקר, המומים מהאזעקות. בחיל האוויר אומרים שתפקודם של סהר ושל פקודיה, בעיקר בשעה הראשונה, מנע עשרות אתרי הרס עם מאות נפגעים.
ככל שחלפו הדקות כך התגברה הלחימה האווירית, בקרב על כל מטרה, במטחים מרוכזים של עשרות רקטות. "סהר התגלתה במלוא תושייתה, במבחן הראשון שלה האמיתי כקצינה", הוסיפה מפקדת הסוללה, רס"ן דנה, שהגיעה תוך שעה מביתה בפתח־תקווה לסוללה, "היא שאלה כל חייל שקפץ לעמדות אם הוא בסדר וצריך מים, הרגיעה אותנו ותיפעלה את האירוע כקצינה הבכירה בסוללה. גם עבורה אלה היו יירוטים ראשונים בחיים כלוחמת וכמפקדת. כולנו עבדנו בטירוף".
אבל בכך רק החלה הצטיינותה של סהר, בשעת התופת הראשונה: כקצינה הבכירה שהייתה בסוללה באותו בוקר עד הגעת יתר המפקדים, היא הבינה שמאות היירוטים לא מספיקים, והרע עוד לפנינו. ב־7:16 היא כתבה בקבוצת המפקדים של הגדוד: "הכל בשליטה, תהיו רגועים, שומרים עליכם".
למרות דיווחים שהגיעו גם לסוללה על חדירות ראשונות של מחבלים לשטחנו, היא ידעה שהטילים המיירטים עלולים להיגמר בקרוב לחיילים במשגרים שפרוסים באתרים שונים. לפי הנוהל המבצעי, היא התנדבה לקחת על עצמה את המשימה לחמש את המשגרים שסמוכים יותר לקו הגבול בעוד טילים מיירטים.
סמל בנימין גבריאל יונה וסמל נתיב קוצרו לא היססו ללכת בעקבות המפקדת שלהם. הם דהרו ברכב הדי־מקס מהסוללה לעבר אתרי המשגרים עם קסדות על ראשיהם ושכפ"צים קלים על גופם. בדיעבד, התברר, החלטה מושכלת ונבונה במערך ההגנה האווירית מנעה קטסטרופה גדולה בהרבה: משגרי כיפת ברזל, שבדרך כלל נראים היטב מכבישים ומערים בשפלה או במרכז הארץ, הוסתרו יחסית היטב במיקומיהם בשטחים הפתוחים בדרום ובעוטף עזה. ניתן רק לדמיין מה היה קורה אילו מאות מחבלי נוח'בא של חמאס היא כובשים גם את אתרי כיפת ברזל בדרום, הורגים את החיילים שבהם ומונעים את אלפי היירוטים.
המטחים לא פסקו במקביל לפלישה הקרקעית ההמונית לנגב המערבי. חיילים צעירים כמו סמ"ר ע', מפקד מחלקה בגף הטכני של הסוללה, מצאו עצמם תחת אש הרקטות מתפעלים אירוע חסר תקדים. סגן נ', קצינת המבצעים של הסוללה, הזניקה את כולם מהבית ותיפעלה את תזמון הפעילות מול יתר הגורמים בחיל האוויר, תחת ערפל קרב וחוסר ידיעה.
"בסביבות 10:30 סהר והצוות שיצא איתה הפסיקו לענות לנו, כי הם נתקלו במחבלים שירו על המכונית שלהם", מספרת רס"ן דנה, "שלושתם נהרגו. לא ידענו את זה עד ליום שני".
לוחמי וקציני הסוללה היו חייבים להמשיך במשימה הראשונה במעלה, מול אלפי רקטות שנורו ביום שבת וראשון לעבר ישראל, כאשר החשש לחייהם של סהר, נתיב ובנימין גבר. הכאוס עדיין שלט בשדות הקטל שבין גבול עזה לאתרי סוללת כיפת ברזל. המסו"לית דנה החליטה ביום שני לצאת למקום המוערך שבו הייתה סהר, כדי לנסות ולמצוא אותה ואת שני פקודיה, למרות שידעה שבאזור עדיין שורצים מחבלים.
"מצאתי את הרכב שלהם הפוך בצד הכביש, לא רחוק מאורים", היא משחזרת, "בצד היו שקיות ואמצעים של זק"א, בלי הנשקים שלהם. התקשרתי לבסיס במרכז שבו ריכזו את כל הגופות, אבל הם לא ידעו להגיד לי אם הצוות של סהר הגיע אליהם או נפצע. הרגשתי שאני חייבת לתת תשובות למשפחות, לחיילים שלי. הזירה הייתה קשה, עם סימני ירי ודם על הרכב בכביש שומם, ועוד רכבים פגועים מוטלים בצד. בנסיעה חזרה לסוללה עם הנגד שלי היו לי הרבה מחשבות מה אגיד ומה לא אגיד לחיילים שחייבים להיות מרוכזים בהמשך המשימה של היירוטים, ועדיין דואגים למפקדת האהובה שלהם ולשני חבריהם בנימין ונתיב".
רס"ן דנה לקחה על עצמה החלטה קשה, בהתייעצות עם מפקד הגדוד: לא לעדכן את מאות פקודיה (בינתיים חיילים רבים במילואים הצטרפו) מה ראתה בזירה ומה היא חוששת שקרה. "הייתה שתיקה בשיחה עם המג"ד, ורק ברביעי ובחמישי זוהו הגופות של שלושתם, בגלל העומס הגדול שהיה על צוותי הזיהוי", דנה אומרת, "נאלצתי להודיע לחיילים בשני מסדרי דגל, יום אחר יום, שנתיב, בנימין וסהר נהרגו".
לסוללה הגיעו קב"נים של חיל האוויר שמלווים את הלוחמים, לצד משפחות שמארגנות ערבי על האש כדי להעלות את מצב הרוח. באתר הסוללה הקימו החיילים לשלושת החללים הראשונים בפעילות מבצעית של מערך כיפת ברזל פינת הנצחה. על כיסוי החלק האחורי של הטיל המיירט נכתבה הקדשה אישית לכל אחד מהם, לצד חלק גדול מרקטה של חמאס, שסהר וע' יירטו בשעה הראשונה של המלחמה.
