בשבוע שעבר, בין ריצה לממ"ד לבין עוד דמעה, ניסיתי ללחוץ על השלט לטובת משחק בליגת האלופות. סוג של ניסיון שיש בו אשמה אבל אפשר למצוא לו הצדקה. כי בכל זאת, הנפש, אדם צריך להיאחז במראית שגרה, לפעמים בבריחה. גם מהיגון חייבים לרגע הפסקה.
אולי שלוש דקות הספקתי לראות לפני שהחזרתי. לא זוכר את התוצאה ולא מי שיחק. זה נראה כמו אירוע מגלקסיה אחרת. אליצור מאדים נגד הפועל שביל החלב. לא היה ברור מה הם עושים שם על הדשא ולא בממ"ד.
כשיחזרו הכדורגל, הכדורסל, נדמה לי שזה יהיה האתגר הראשון שלנו. להביא את עצמנו שוב למקום שבו אנחנו פנויים נפשית, מנטלית, לשבת ביציע. או סתם על הספה מול השידור. להתרגש ממספרת. להתעצבן מהחמצה. אחרי ימים שבהם קיבלנו יותר מדי סיבות אחרות, טרגיות, לכאוב באמת. ולידן הכל־הכל־הכל מתגמד.
וזה לא שלא יהיו אתגרים אחרים, ברמה הספורטיבית. הרי הכל נקטע לנו בשבת אחת.
ובכל זאת יש משהו אחד שהוא לטובתנו, ושאותו כדאי לנו למקסם: הרוח הלאומית. זו לא אותה האווירה של לפני 7 באוקטובר. משהו גדול קרה פה.
הישראליות עושה קאמבק, הפטריוטיות מתעוררת. אנשים מקעקעים את מפת ישראל, מחבקים את הצבא, את הדגל. אפילו ערן זהבי הוא כבר חלק מהנבחרת.
יש פה רוח שמנשבת חזק. אל תזלזלו בה לרגע. כי כשהנבחרת הלאומית תעלה למשחקי ההכרעה ביורו, האתגר הראשון הצפוי לנו זה בגדול מה שנוכל להציע. הרוח. העולם הרי לא עצר כמונו. הוא המשיך לשחק. לו לא קרה אסון.
ובכל זאת, תהיה לנו נבחרת שסביבה נבוא הפעם אחרים. יותר מאוחדים. והיא תסמל לנו משהו, מעבר לכדורגל: את עצם היותנו. והשחקנים יודעים את זה. הם יודעים שהדגל של ישראל שעבורם הם ירוצו הוא לא הדגל של לפני השבת השחורה. שהעם לא אותו העם. והם יודעים שגם הם לא אותו דבר.
